הפרשת תרו"מ על ידי גבאי צדקה - חלק א'

 

ראשי פרקים:

הצגת הבעיה

       א. הפרשת תרו"מ ללא מינוי שליחות

       ב. גבאי צדקה - יד עניים

       ג. זכיית גבאי צדקה במעשר עני

       ד. שינוי ייעוד של כספי צדקה

       ה. הפרשת תרו"מ על ידי אפוטרופוס

       ו. הפרשת תרו"מ על ידי גבאי צדקה

       סיכום

* * *

הצגת הבעיה

גבאי צדקה האוסף עודפי-ירקות מחקלאים ומחלקם לאנשים נצרכים, האם בסמכותו להפריש תרו"מ מהירקות לפני חלוקתם לנזקקים?

א. הפרשת תרו"מ ללא מינוי שליחות

במשנה (תרומות פ"א מ"א) נאמר:

"חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה... והתורם את שאינו שלו...".

ושני מקורות מובאים לדין זה: בגמ' (קידושין מא ע"ב) דרשה הגמ' מהפסוק שנאמר לגבי תרומת מעשר (במדבר יח כג): "כן תרימו גם אתם..." ודרשו חז"ל "אתם ולא התורם את שאינו שלו".

ובירושלמי (תרומות פ"א ה"א) דרשו זאת מדין תרומת המשכן:

"רבי שמואל בר נחמן שמע לכולהו מן הכא דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לגוי, מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו ליבו פרט לחרש ולשוטה, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם פרט לתורם את שאינו שלו".

בהמשך דורשת הגמ' (קידושין שם לפי אחת הלשונות) את כל דיני שליחות בתורה מהאפשרות לתרום תרומה של חבירו על ידי מינוי שליחות כיון ש"שלוחו של אדם כמותו". זאת בהסתמך על הייתור באותו פסוק "כן תרימו גם אתם", ודרשה הגמ' "אתם - גם אתם" לרבות "שלוחכם".

ודבר זה נפסק להלכה ברמב"ם (תרומות פ"ד ה"א):

"עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר: כן תרימו גם אתם, לרבות את השליח...".

מכאן משמע לכאורה שצריך מינוי שליחות בדוקא ולא די בנתינת רשות. אמנם בהלכה שאחריה (שם ה"ב) הביא הרמב"ם את דין התורם את שאינו שלו, וז"ל:

"חמשה לא יתרומו וכו' והתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים...".

משמע, שנתינת רשות בלבד או הסכמה בדיעבד היא נחשבת כתרומה וכפי שמשמע מלשון הרמב"ם (שם ה"ג):  

"התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם, אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל היפות, אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה...".

משמע שמועילה בדיעבד תרומה לאחר הסכמה שבדיעבד. אף שלמעשה הראשונים נחלקו בדבר כאשר לדעת הר"ן (גיטין לב ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה מתני) והרשב"א (נדרים לו ע"א ד"ה הא) דין זה אמור שהוא מינה אותו שליח, אולם הרמב"ן (גיטין סו ע"ב ד"ה הא דתנן) חולק וסובר שדי בגילוי דעת בלבד. בעוד שמדברי הרמב"ם (תרומות שם) משמע שמועילה אף הסכמה בדיעבד.  

למעשה לדעת חלק מן האחרונים ניתן להסתמך לכתחילה על כך שנוח לאדם שיפרישו עבורו תרו"מ אולם לחלק מן האחרונים אין להסתמך על כך לכתחילה. ומשום כך במפעלים, בתי אריזה, מאפיות וכדו', ההנחיה המקובלת כיום היא שבעל הבית ימנה בכתב את האחראי על ההפרשה כשלוחו לענין זה בהסתמך על דעת מרכבת המשנה (הל' גירושין פ"ו ה"ג) שמינוי שליחות בכתב מועיל גם לדבר שאינו יכול לעשותו עתה; (עי' בהרחבה במאמרו של הרב עזריאל אריאל התורה והארץ ח"ג עמ' 261-275).

השאלה העומדת לפנינו מה דינו של גבאי צדקה לענין זה האם לאותם דעות שצריך מינוי שליחות לתרומה, הוא הדין שגם הוא צריך להתמנות כשליח, ואם כן על ידי מי, על ידי נותני הצדקה או על ידי העניים.

נראה שיש לדון בדבר מתוך מעמדו המיוחד של גבאי הצדקה לגבי דינים אחרים.

ב. גבאי צדקה - יד עניים

בגמ' (ערכין ו ע"א) מבואר ההבדל בין מצב שבו אדם נדר כסף לצדקה לבין המצב שהוא העביר את הכסף לידי הגבאי אף שהכסף עוד לא הגיע בפועל לנזקקים. ומתבאר בגמ' (שם) שמותר לאדם שנדב צדקה להשתמש בכסף לצרכיו בתור הלואה ולהחזירה לאחר מכן, כל עוד לא הגיע לידי גבאי הצדקה, וז"ל:  

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה, סבור מינה לעצמו אין לאחר לא. איתמר אמר רב אמי אמר רבי יוחנן בין לעצמו בין לאחר. אמר רבי זעירא לא שנו אלא דאמר עלי אבל אמר הרי זו בעינא בעי למיתבה מתקיף לה רבא אדרבה איפכא מסתברא אמר זו משתמש בה כי היכי דליחייב באחריותה אבל אמר עלי לא, אלא לא שנא".

וכך מסקנת הדברים בסוף הסוגיה (שם):

"...אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא אמר אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר בין אמר עלי בין אמר הרי זו".

כלומר, אין משמעות באיזו לשון הוא נקט בשעה שנדר את הצדקה - הוא יכול ללוות ולהחזיר לעניים.

מאידך כאשר הכסף הגיע לידי גבאי הצדקה אסור לשנותו ובפשטות הטעם הוא שכל עוד שזה ברשותו אין זה שייך לעניים כלל רק שכיון שהוא נדר הוא מחוייב לפרוע אך מה לי כסף זה מה לי כסף אחר. אולם ברגע שזה הגיע לידי הגבאי הדין שאינו יכול להשתמש בזה.

יתירה מזו מצינו בגמ' בבבא קמא (לו ע"ב) חילוק בין מקרה שאדם התחייב לתת לצדקה בפני גבאי צדקה, לבין אם התחייב זאת שלא בפני הגבאי צדקה. וכך נאמר בגמ' (שם):  

"ההוא גברא דתקע לחבריה... אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא, לא בעינה, נתביה לעניים. הדר אמר ליה נתביה ניהלי איזיל ואבריה נפשאי. א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים. ואף על גב דליכא עניים הכא. אנן יד עניים אנן".

כלומר, כיון שאותו אדם אמר שהוא נותן את אותו חצי זוז לעניים הוא לא יכול היה להתחרט, הואיל וכבר זכו בזה העניים. וכתבו התוס' (שם ד"ה יד עניים, ערכין ו ע"א סוף ד"ה משבאת) שאע"ג שבכל מקרה התחייבות לצדקה בפה מחייבת את הנודר, מכל מקום יש משמעות לעובדה שאותו אדם התחייב לתת לצדקה את הכסף שיקבל מהמזיק, וזאת משתי סיבות:

1. התחייבות רגילה לצדקה שלא בנוכחות הגבאי אינה תופסת על כסף שעדיין לא הגיע לידו.
2. כסף שהתחייב לתיתו לצדקה ניתן ללוותו ולפרוע אח"כ לעניים, מה שאין כן כסף שזכה בו גבאי הצדקה נחשב כהגיע ליד העניים ולא ניתן ללוות ממנו אף שברצונו לפרוע אח"כ, כפי שנתבאר בגמ' (ערכין ו ע"א) שהובאה לעיל.

נמצינו למדים מהגמ' הנ"ל שבשעה שהגיעו כספי הצדקה לידי הגבאי נחשב הדבר כהגיע לידי העניים. דין זה ניתן להוכיח מזכיית גבאי בפירות מעשר-עני - עבור העניים.

ג. זכיית גבאי צדקה במעשר עני

במשנה (מע"ש פ"ה מ"ט) נאמר:  

"מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרוא להם שם. מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. עשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו...".

פירש הרמב"ם (פיהמ"ש שם) שעשה כן משום שהגיע זמן ביעור מעשרות והיה חייב לקיים בהם את מצות נתינה. וז"ל:

"ורבן גמליאל עשה זה מפני שהגיע שעת הביעור והיה חייב כמו שביארנו להגיע ליד בעליו כל חק וחק מן המעשרות והתרומה מאחר שנגמר פירותיו...".

כלומר ר"ע עשה כן כיון שהגיע מועד הביעור וחייבים לתת את המתנות לבעליהם כמבואר במשנה (מעשר-שני פ"ה מ"ו):

"ערב יו"ט הראשון של פסח היה הביעור: כיצד? נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים, ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו...".

וכן כתב גם הר"ש (שם ד"ה רחוקים), וכן כתב רש"י (ב"מ יא ע"א ד"ה נתון לעקיבא) ונימק את הטעם שר"ג זיכה את ר"ע בפירות מעשר עני, וז"ל:

"גבאי היה ואותה שנה שנת מעשר עני היתה...".

השאלה היא מדוע זיכו דוקא לר"ע ולא זיכו לאחד מן החכמים האחרים שיזכה בפירות עבור העניים עפ"י הכלל ש"זכין לאדם שלא בפניו"?

אכן מדברי הגמ' (קידושין כז ע"א) הדנה באותו מעשה ניתן ללמוד על הצורך לזכות את המעשר-עני עבור העניים דוקא על ידי גבאי צדקה.

הגמ' (שם) דנה באפשרות מסויימת של "קנין אגב" להקנות מטלטלים לאחד אגב שהוא מקנה שדה לאדם אחר, וז"ל:

"...איבעיא להו שדה לאחד ומטלטלים לאחר מהו? ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. מאי מושכר, מושכר למעשר, ואיבעית אימא: שאני ר' עקיבא דיד עניים הוה".

ופירש רש"י (שם ד"ה דיד עניים הוא) וז"ל:

"הואיל וגבאי של עניים היה הרי הוא כידו משא"כ באחר".

מדברי רש"י נראה לומר שהגמ' בהו"א הבינה שר"ג זיכה לעניים על ידי ר"ע בקנין "אגב" שהשכיר לר"ע את המקום ואגב זה זיכה את הפירות לעניים, וניתן להוכיח שאופן זה של קנין "אגב" מועיל. אלא שהגמ' דוחה שאין להוכיח מהמקרה הנ"ל, כיון שכאשר מזכים לר"ע שהוא "יד- עניים" די להקנות לו את הפירות בלא שיזכה בהם לעניים, מה שאין כן אם מזכים לעניים על ידי אדם רגיל יתכן שבאמת צריך שגם הקרקע תהיה של העניים, ואין להוכיח שקרקע לאחד ומטלטלים לאחר קנה.

באופן זה גם ביאר הר"ן (שם י ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה גרסי' בגמ' איבעיא להו) וז"ל:

"ודחינן שאני רבי עקיבא דיד עניים הוא, כלומר דהואיל וגבאי צדקה הוה הרי הוא כידן מה שאין כן באחר".  

כלומר, אע"פ שכל אחד יכול לזכות עבור השני מדין "זכין לאדם שלא בפניו", מכל מקום הוא זוכה עבורו. אך במקרה של גבאי צדקה משמע שאינו צריך לזכות עבור העניים, אלא שבעלותו היא בעלות העניים.

מוכח שההגדרה של "יד עניים" אינה זכייה סתמית שאחד זוכה עבורם, אלא שיש לו כאן צד בעלות. משום כך כאשר הגבאי זוכה בפירות עבור העניים אינו רק כאדם המגביה חפץ עבור אדם שלישי, אלא שהוא בעצמו זוכה בפירות ויש לו בעלות המוגבלת לצרכי החלוקה.

נמצינו למדים שודאי שברגע שהפירות המיועדים לצדקה ניתנו לגבאי זכו בכך כלל העניים, ובודאי שהחקלאים אינם צד בענין ומשום כך מינוי שליחות על ידם לא מעלה ולא מוריד ביכולת ההפרשה של הגבאי.

השאלה היא האם ליכולת הזכייה של הגבאי כ"יד עניים" יש משמעות של בעלות גם לפעול בכספי הצדקה מעבר לחלוקתם לעניים. והדברים מתבארים בסוגיה הדנה בשינוי כספי צדקה לייעוד אחר.  

ד. שינוי ייעוד של כספי צדקה

הגמ' (ערכין ו ע"א) דנה בשימוש בכספי צדקה שהגיעו לידי הגבאי אך הוא עוד לא חילק אותם בפועל לענייים, וז"ל:

"ת"ר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה. איני והא רבי ינאי יזיף ופרע? שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשה ומייתי להו".

וביאר רש"י (שם ע"ב ד"ה דכמה) שרבי ינאי שהיה גבאי צדקה היה לווה את הכסף על מנת להתרים את הציבור בטענה שאין מעות לחלוקה לעניים.

התוס' (ערכין ו ע"ב ד"ה עד שלא באת) דנו מהי המשמעות של היכולת לשנות קודם שהגיע הכסף ליד הגבאי, וז"ל התוס' (שם):  

"רבינו ברוך פירש מותר לשנותה ממש למצוה אחרת. ואם נדר אדם סלע לצדקה לעניים יכול לעשות ממנו מצוה אחרת כל כמה דלא אתאי ליד גבאי, אבל לישנא לשנותה לא משמע כך. כן מצאתי כתוב בתוספות הר"ר משה מאוירא מכתיבת אחיו ופירש לא משמע לשנותה למצוה אחרת דלעיל קאמר מותר לשנותה בין הוא בין אחר היינו ללוותה...".  

מדבריהם נראה שקודם שהגיע לידי הגבאי יש מחלוקת האם ניתן להעבירה למצוה אחרת או רק ללוותה ולהחזירה לעניים, אבל לאחר שהגיע ליד הגבאי לכו"ע אסור לשנותה הן למצוה אחרת והן שלא להלוותה לאדם אחר.

כך נראה גם מדברי ר"ת במס' בבא בתרא (ח ע"ב תוס' ד"ה ולשנותה) שכתב שגם לאחר שהגיע לידי הגבאי יכולים בני העיר לשנותה. משמע לכאורה מדבריו שהגבאי עצמו אין בסמכותו כלל לשנות את ייעוד כספי הצדקה.

אולם מדברי הרא"ש (שם סי' כט ד"ה ת"ר) נראה שלמד מדברי ר"ת שאף הגבאי עצמו יכול לשנות כספי צדקה לדבר מצוה, והביא ראיה מהמשך הסוגיה בערכין (ו ע"ב) שממנה משמע שגם החזן (גבאי) של ביהכנ"ס יכול לשנות דבר שנדבו לביהכנ"ס לצורך אחר של מצוה. וז"ל הרא"ש (שם):

"...פירש ר"ת וכו' ויש להביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן (ערכין ו ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה. סבר רב חייא בר רבין למימר ל"ש לדבר הרשות ול"ש לדבר מצוה. א"ר אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה... והא דאמרי' בערכין האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ה"מ גבאי אבל צבור יכולין לשנות. וגבאי נמי דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה. כדאמר בערכין שעזרק טייעא אנדיב שרגא ושנייה חזנא ואיקפד רחבה משום דעכו"ם מיפעא פעי משמע דבישראל כי האי גוונא שרי. אלמא אף על גב דבא ליד גבאי מותר לשנותה לדבר מצוה... דהכא חזנא הוא דשנייה דהיינו גבאי ולא ציבור".

 

למעבר לחלק ב'