הפרשת תרומות ומעשרות מפירות ייצוא

[1] עפ"י המשנה (חלה פ"ב מ"א) והירושלמי (שם ה"א) לענין הפרשת חלה, והרמב"ם (כאן) השווה זאת לתרו"מ, ועי' על כך רדב"ז, כס"מ (שם) וכן בביאור הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק כט). המעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב אות ב ד"ה ולכן נראה) ביאר שהוא הסתמך על דברי הספרי (שלח לפי גי' אחת): "פטורין מן החלה ומן המעשר". ויתכן שהסתמך על דברי התוספתא (תרומות פ"ב הי"ג) : "והיוצא לחוץ לארץ אינו חייב לפי חשבון".

[2]. כך גם פסק בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קצו), וכן פסק בדרך אמונה (הל' מעשר פי"ג ה"ד באה"ל סוף ד"ה בכל א"י). המבי"ט (שם) הסתמך על דברי הרמב"ם (הל' מעשר פי"ג ה"ד) שיש חיוב מדרבנן להפריש מפירות הארץ שיצאו לחו"ל שמא הם מא"י. אולם רוב האחרונים למדו שדברי הרמב"ם (שם) מתייחסים רק לפירות היוצאים מתחום עולי בבל, לתחום עולי מצרים או לסוריא.

[3] בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד עי' כרם ציון (תרומות ח"א עמ' תכב).

[4] כן דייק בדבריהם המעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב אות א), אולם כפי שציין הוא עצמו בכס"מ (תרומות פ"א הכ"ב) לא משמע כך.

[5] וכן כתבו המל"מ (שם ד"ה פירות א"י), והמנחת חינוך (מצוה שפה ד"ה תבואות א"י) וכך נראה מדברי הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק כט) הסובר שפירות אשר גמר מלאכתם אינה פעולת תיקון בגוף הפרי, הולכים לפי מקום גידולם, ממילא כל הפירות למעט דגן תירוש ויצהר מתחייבים בתרו"מ כיוון שגדלו בא"י. האחרונים דנו בדבריו, האם לדעתו התלישה מהעץ היא פעולת הגמר-מלאכה, כפי שכתב החזו"א (מעשרות סי' ג ס"ק כד-כה), או שמקום הגידול הוא הקובע כפי שכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נו). כדבריו משמע בתורת הארץ (פ"ד אות ו ד"ה בדעת הגר"א), ועי' משפטי ארץ (פרק ג הע' מד).

[6] כן כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' עב) והיקל לצורך קיום ד' מינים בסוכות כשאין אפשרות להפריש מאתרוג אחר, וכן בשו"ת משפט כהן (סוף סי' מו) היקל בצירוף קולא נוספת, החזו"א (דמאי סי' טו ס"ק ד ד"ה ופירות המובאין) דחה סברא זו באופן מוחלט, אך במעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב) הביא סימוכין לשיטה זו, וכן בחוות בנימין (ח"א סי' ג אות ב) האריך לאשש סברא זו, אף שלמעשה הם לא סמכו ידיהם להקל כמותה.

[7] הגרא"ז מלצר זצ"ל (כרם ציון ח"ב אבן האזל עמ' קכח-קלד), עשר תעשר (הלכה כא ד"ה פירות ארץ ישראל).

[8] עי' כרם ציון (תרומות הלכות פסוקות פרק כה סע' ג) מעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב), וכן בספר המעשר והתרומה (פרק ג הלכה טז הע' כז) שנקטו להחמיר גם כשהתכווין למוכרם. 

[9]כן הכריע החוות בנימין (ח"א סי' ג) למעשה, משום שחשש לשיטת הראב"ד (שם).

[10] עי' לעיל (הע' 2) שלאור משנה זו דנו האחרונים בשיטת הרמב"ם בנוגע לחיוב הפרשת תרו"מ מפירות ייצוא.

[11] ועי' בתוס' יו"ט (שם) שהבין שדברי הרמב"ם (פיהמ"ש שם) סותרים לדברי הרמב"ם (תרומות פ"א הכ"ב), אולם כפי שציין הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל (דמאי פ"ב מ"א הע' 3) לפי תרגומו, אין כלל סתירה בדברי הרמב"ם. וכן פירשו דבריו בפיהמ"ש (שם): חידושי מהרי"ח (דמאי פ"ב מ"א ד"ה בכל מקום), תוס' אנ"ש (שם ד"ה בכ"מ), שושנים לדוד (דמאי פ"ב מ"א ד"ה תוי"ט) ומעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב).

[12] לענ"ד מתוך לשונם משמע שהם דיברו על חו"ל ביחס לתחום עו"ב דהיינו עו"מ או אפילו סוריא, אך לא דנו בארצות הרחוקות שאין בהם כלל חיוב תרו"מ, וצ"ע.