הפרשת תרו"מ מזרעים - חלק א'

ראשי פרקים:

הקדמה

       א. דין זרע שאינו נאכל

       ב. הזורע זרעים שראויים למאכל לאחר גמר מלאכתם

       ג. הזורע זרעים שראויים למאכל לפני גמר מלאכתם 

* * *

הקדמה הרבה ישובים מגדלים תפוחי אדמה ובצל לצורך פרנסתם. המגדל מקבל תפוחי אדמה שבעצם ראויים לאכילה מזן המתאים לו, מחטא אותם ובהגיע העת הוא זורע אותם. כמובן מתעוררת השאלה האם תפוחי אדמה אלו, שהוא קיבל לצורך הזריעה, חייבים בתרומות ומעשרות או לא? מה הדין כאשר שכחו לזרוע? בבצלים שיטת הזריעה היא שונה, זורעים תחילה זרעי בצלים לאחר מכן לוקחים את הבצלצולים שגדלו, מנקבים אותם וזורעים אותם שוב. גם כאן נשאלת השאלה האם יש להפריש תרו"מ מהבצלצולים. מה הדין אם לא מירחו בצלצולים אלו, האם גם אז יש להפריש מהם תרו"מ? בנושאים אלו יעסוק מאמרנו.

ישנם כמה סוגי זרעים שהדינים שלהם שונים זה מזה ובפתח מאמרנו ברצוננו לפרטם.

א. זרע שאינו נאכל - חלק גדול מהזרעים מופקים ע"י שנותנים לירק לגדול זמן ממושך ואז הוא מוציא תפרחת שבתוכה זרעים, כך למשל מופקים זרעי בצל וכדו'. יש ירקות שהזרעים מוצאים מתוכם ע"י יבוש ועיבוד כגון פלפל, מלפפון ועוד. סוג זה של זרעים אינו ראוי לאכילה.

ב. זרע הנאכל - כגון גרעיני חיטה שמהם מפיקים את החיטה. גרעינים אלה ראויים לאכילה ומשמשים גם לזרע.

גם בבצל, השיטה היא לזרוע בתחילה זרעים (שאינם ראויים למאכל)

לאחר מכן מוציאים את הבצלצלים הקטנים, וזורעים אותם שוב בצורה מרווחת. בצלצלים קטנים אלו ראוים בהחלט למאכל. וכן בדרך כלל קטניות נחשבות כזרע הנאכל.

בתוך התחום הזה של זרע הנאכל ישנם שתי חלוקות משנה: 1. דבר שזרעו כלה - דהיינו שלאחר שזרעו אותו ויצא הירק, הזרע עצמו נרקב ונעלם (כגון חיטה ועוד).

2. דבר שאין זרעו כלה - כלומר הזרע שנזרע מתרחב וגודל והוא עצמו נשאר כגון, בצלצלים, תפוחי אדמה ועוד.

א. דין זרע שאינו נאכל זרע שאינו נאכל בודאי פטור מתרו"מ. המקור לדין הזה הוא במשנה (מעשרות פ"ה מ"ח) וז"ל המשנה: "זרע לוף, זרע כרישים, זרע בצלים, זרע לפת וצנונית ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים - פטורים מן המעשרות".

ונפסק ברמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"ג): "זרעוני גינה שאינם נאכלים..... פטורים מן התרומה ומן המעשרות מפני שאינם אוכל אדם".

אלא שיש ללבן ולברר גם הלכה פשוטה זו כי ניתן ללמוד ממנה כללים חשובים בדין תרו"מ בזרעים.

המשנה (שם) אחר שמלמדת אותנו שהזרע פטור מן המעשרות מוסיפה: "ונלקחין מכל אדם בשביעית שאעפ"י שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו"? מפרש הר"ש שביטוי זה: "הרי אלו יאכלו" עולה על הזרע שיוצא מהלפת והצנון. זרעים אלו נחשבים חולין, ומותרים באכילה לזרים.

ולכאורה דברים אלו הם תמוהים שהלא עוסקים אנו במשנה זו בזרעים שאינם נאכלים, ומה פירוש: "הרי אלו יאכלו"? כדי להשיב על תמיהה זו נדחק החזו"א להסביר שכוונת המשנה היא: נאכלים ע"י הדחק.

הרמב"ם בפהמ"ש מפרש אחרת לגמרי ואומר, שמדובר בלוקח זרע שהוא בעצמו תרומה, וזורע אותו. הצומח ממנו יהיה חולין, כי כל דין "גידולי תרומה - תרומה" הוא רק בזרע הראוי לאכילה, אך בזרע שאינו ראוי לאכילה אין דין כזה וגם הגידולין יהיו חולין.

הקושיה שהקשינו לעיל על הר"ש קשה היא ג"כ על הפירוש של הרמב"ם. הזרע אינו ראוי לאכילה וא"כ איך שייך לדבר על הזרע שהוא תרומה 1?! המשנה מביאה את דין זרעוני הגינה - הפטורים מתרו"מ. במאמר מוסגר מובא היתר לקיחתה מכל אדם בשביעית, ולאחר מכן: "שאעפ"י שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו".

נלענ"ד לומר כאן פשט חדש שתצא ממנו נפק"מ גדולה בין הר"ש לרמב"ם, כי יש לעיין בלשון המשנה, שכנימוק לפטור ממעשרות על זרעוני גינה כותבת: "שאעפ"י שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו". ולשון זו קשה, יש כאן לכאורה דין נוסף! שזרעים שאינם ראויים לאכילה - כשם שפטורים ממעשרות, כך לא חל עליהם שם תרומה. מאידך הלשון "שאעפ"י" מורה שהמשנה רוצה להוכיח את הפטור ממעשרות בזרעים שאינם ראויים לאכול מדין תרומה, אך לא ברור מהי ההוכחה.

כדי ליישב קושיא זו הוכרח הרמב"ם לפרש בדרכו המיוחדת כיון שאנו הלא אומרים שזרעים פטורים ממעשרות ואין עליהם דין טבל , אעפ"י שהצנון או הבצל עצמו שממנו יצאו הזרעים - חייב במעשרות. וזה קשה כי הלוא חיוב במעשרות צריך לכאורה להיות על הבצל וכל היוצא ממנו, שמשתמשים בו, ואם משתמשים גם בזרעים מדוע שלא יחויבו במעשרות? על זה הביאה המשנה את הראיה מהדין של גידולי תרומה. אם שתל בצל שהוא תרומה הזרעים שיוצאים ממנו הם גם תרומה. עם כל זה, אם נזרע זרעים אלו, הירק שיצא מהם לא יהיה תרומה. אעפ"י שבדרך כלל קיים הכלל ש"גידולי תרומה - תרומה", בכה"ג שהזרע אינו ראוי לאכילה - גידוליו אינם תרומה. הוא הדין נמי גם לגבי מעשרות: אף אם נאמר שהזרעים יחשבו טבל, עם כל זה לא יהיה צורך להפריש מהם תרו"מ לפני זריעתם וגידוליהם יהיו מותרים.

יוצא א"כ נפק"מ בין הר"ש לרמב"ם במקרה שאדם שתל בצל תרומה. לר"ש אין כלל דין תרומה על הזרעים והרי הם חולין לכל דבר, בעוד שלרמב"ם יש גם על הזרעים דין תרומה. המשמעות שיש לזרעים דין תרומה היא, שאסור לטמאם ואם זר ירצה לאוכלם יהיה לו אסור, אך כיון שאין עליהם דין טבל אם יזרעו אותם, הגידולים יהיו מותרים.

יש להעיר כאן שמסתבר שישנו הבדל בין הרמב"ם בפירוש המשנה לבין הרמב"ם במשנה תורה. כאמור לעיל בפירוש המשנה משתמע שיש דין תרומה לזרע תרומה אעפ"י שאינו ראוי לאכילה. לעומת זאת, במשנה תורה משתמע שיש לזרע זה דין חולין.

עכ"פ לאור דברי הרמב"ם בפירוש המשנה צריך להבין את המשנה (תרומות פ"ט מ"ו). נאמר שם: "הטבל גידוליו מותרים.... אבל בדבר שאין זרעו כלה, גידולי גידולין אסורים, ואיזהו דבר שאין זרעו כלה? כגון הלוף והשום והבצלים וכו'".

נמצאנו למדים שבבצלים אפילו גידולי גידולים אסור, וקשה שהלא בזרעי בצל אמרנו ברמב"ם הן בהל' תרומות פ"ב ה"ג והן בהל' תרומות פי"א הכ"ב שגידולי הזרע שאינו נאכל מותרים? יש ע"כ להבחין בין זרע (בצל) הנאכל לזה אשר לא נאכל. במשנה (תרומות פ"ט) מדובר בבצלצולים שראויים למאכל, שאם זרעו אותם טבל גם הגידולים שיבואו אח"כ יהיו אסורים (ולשון המשנה גידולי גידולין כוונתה להתפצלות המרובה של הבצלצולים להרבה בצלים), בעוד שהמשנה במעשרות (פרק ה') עוסקת בזרע הבצל שאין לו דין אוכל ולכן גם הגידולים יהיו מותרים.

עפי"ז מתיישבת תמיהה על לשון הרמב"ם. בפ"ב (הל' תרומות)

הרמב"ם מונה גם את זרע הבצל בין זרעוני גינה שאינם נאכלים. לעומת זאת בפי"א (הכ"ב) כאשר הרמב"ם מביא דוגמאות לזרעוני גינה שאינם נאכלים הוא אינו מזכיר את הבצל, מדוע? עפ"י הנ"ל הדבר מיושב. בפ"ב לגבי תרו"מ אה"נ שמזרעי בצל לא מפרישים תרו"מ, ולכן הרמב"ם מונה גם את זרע הבצל. בפי"א כשהרמב"ם מדבר על דיני גידולי גידולים, אי אפשר לדבר על הבצל בצורה כוללנית שהרי אנו מבחינים בין בצלצולים שאם זרעם גידוליהם יהיו אסורים, לבין זרעי בצל שאם זרעם גידוליהם יהיו מותרים. הרמב"ם העדיף א"כ לתת דוגמאות של זרע לפת או צנון, שבהם ההבחנה שהזכרנו אינה קייימת.

הראב"ד (פי"א מהל' תרומות הכ"ב) תמה על הרמב"ם, מהיכן למד שזרעים שאינם נאכלים בתרומה - גידוליהן מותרים. ותמהו עליו הכס"מ ואחרונים נוספים שלכאורה זוהי משנה מפורשת! ואכן החזו"א 2 מתקן את גירסת הראב"ד.

ברצוננו להביא הסבר מעניין וחדשני 3 לדברי הראב"ד שמסתדר לפי הסברנו במחלוקת הרמב"ם והר"ש, ואני ארחיבו במקצת.

יתכן שהראב"ד יפרש את המשנה כשיטת הר"ש, דהיינו, שהמשנה אינה עוסקת כלל בדיני גידולים (כפי שפירש הרמב"ם בפהמ"ש) אלא המשנה עוסקת בזרעים ואומרת שהם מותרים באכילה ללא תרו"מ.

מה יהיה הדין אם יקחו זרעים אלו של תרומה או של טבל ויזרעו אותם? הרמב"ם הבין מהמשנה שהגידולים יהיו מותרים כי נזרעו מזרע שאינו נאכל.

בהסברת הדברים ברצוני להרחיב מעט. אם נעיין בהשגת הראב"ד על ההלכה הקודמת ברמב"ם 4 נראה שלראב"ד שיטה מיוחדת בהבנת גזירת חז"ל על גידולין 5. הרמב"ם מבין שגזירת חז"ל היתה בין על גידולי תרומה ובין על גידולי טבל, בין על דבר שזרעו כלה ובין על דבר שאין זרעו כלה, ובכולם חז"ל החמירו אף שמעיקר הדין הם היו חולין. לדעת הראב"ד בדבר שאין זרעו כלה לא פוקע שם תרומה או טבל אף מהגידולין ועל כן גזירת החכמים היא רק על דבר שזרעו כלה. עפי"ז מבין הראב"ד שגם זרעים שאינם נאכלים, אם זרעם אינו כלה כמו שבאמת קורה בלפת, צנון ובצל, הדין הוא שגידוליהן יהיו אסורים אעפ"י שלענין אכילה הם יהיו פטורים מתרומות ומעשרות, כיון שזהו זרע שאינו נאכל.

על כך מקשה הראב"ד, מה המקור לדין הזה? המשנה (כפי שהסבירה הר"ש) אינה עוסקת כלל בגידולים, ויתכן לומר שאעפ"י שהזרע מותר באכילה ללא הפרשת תרו"מ, זהו דין מיוחד לגבי החיוב בתרו"מ, ואעפ"י כן אם נזרע את הזרע הגידולין יהיו אסורים.

אם נפרש כך בשיטת הראב"ד זה יהיה חידוש גדול אף שהוא קצת מוקשה מהסברא. בכך תתורץ יפה סתירת המשניות שהבאנו לעיל. במסכת מעשרות (פ"ה מ"ח) נאמר שזרע הבצל - פטור מתרו"מ בעוד שבמס' תרומות (פ"ט מ"ו) נאמר שגידולי הבצל - חייבים בתרו"מ. לפי"ז אין צורך להבחין בין הבצל לזרע, אלא ההבדל הוא שאעפ"י שהזרע עצמו אם יאכלוהו פטור ממעשרות בכל אופן אם יזרעוהו גידוליו יהיו אסורים.

סיכום זרע שאינו נאכל לכו"ע פטור מתרו"מ. זרע של תרומה: לשיטת הרמב"ם 6 ייחשב כתרומה ויהיה אסור באכילה לזרים אפילו בדבר שאינו נאכל, משא"כ לשיטת הר"ש דינם כחולין גמורים.

אם זורעים זרע שאינו נאכל: לדעת הרמב"ם ודעימיה דין "היוצא" כדין חולין גמורים, לדעת הראב"ד בדבר שאין זרעו כלה אף שהזרע אינו נאכל - הגידולין אסורים.

ב. הזורע זרעים שראויים למאכל לאחר גמר מלאכתם בזרעים הראויים לאכילה ונתמרחו כגון גרעיני חיטה שהחליט אח"כ לזורעם, חייב לפני הזריעה להפריש מהם תרו"מ.

המקור לדין הזה בתוספתא (דמאי פ"א הי"ג): "אין זורעין את הטבל וכו'" וכך נפסק גם ברמב"ם (הל' מעשר פ"ו ה"ג).

לכאורה די ברור מהרמב"ם שאם המרוח היה ע"מ לזרוע החיוב בתרו"מ אינו מהתורה אלא רק מדרבנן 7. ראיה לכך מהרמב"ם בפ"ב מהל' מעשר ה"א שפוסק: "אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פרותיו לאוכלם לעצמו, אבל הגומר למכרם פטור מן התורה וחייב מדבריהם שנאמר "עשר תעשר ואכלת... אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה" משמע מדברי הרמב"ם שהגומר תבואתו בשביל לזרוע (ולא בשביל לאכול) - פטור מהתורה וחייב רק מדרבנן 11, ודין זה יבורר להלן בפרק הבא. לעומת זאת, אם קטף את הפירות ע"מ לאכול ואח"כ נמלך עליהם למכרם או לזורעם ברור שכבר נתחייבו מדאורייתא, והעובדה שחזר בו אינה משנה את חיובם, וכפי שמבואר במנ"ח מצווה שצ"ה ובחזו"א דמאי ד' ב' וכן נראה בדברי הרמב"ם הלכות מעשר פי"ג הט"ו.

למעבר לחלק ב'