הפרשת תרומות ומעשרות בטעות

שאלה:

ראובן נתן לבית בד זיתים לסחיטה ולעשיית שמן, גם שמעון הביא זיתים לאותו בית הבד, והתוצרת משניהם הייתה 2.5 פחי שמן (שני פחים לראובן וחצי פח לשמעון).  בבית הבד הנ"ל מקובל שכאשר ישנם זיתים ממספר מגדלים בעל בית הבד מפריש הפרשה אחת של תרומות ומעשרות על כל הכמות המעורבת, עבור כל בעלי הזיתים. בעל בית הבד הפריש תרו"מ, מכל הכמות של 2.5 פחים.

לראובן היו עוד 5 פחי שמן ברשותו שלא הופרשו מהם מעשרות כלל. ראובן לא היה מודע להפרשת בעל בית הבד, וסבר שהוא צריך לעשר את כל השמן שברשותו, ועל כן עישר את כל שבעת הפחים השייכים לו, ונתן תרומה ותרו"מ לכהן ומעשר ראשון ללוי. לאחר מכן התברר לו ששני הפחים הראשונים היו מעושרים על ידי בעל בית הבד.

נשאלות השאלות הבאות: מה דינם של שני הפחים הללו, (ראובן כשנודע לו מה שקרה, ביקש מהכהן את התרומה חזרה כדי שיוכל להישאל, אולם הכהן כבר הדליק מעט מהשמן)? ומה דין התרו"מ שניתנו ע"י ראובן ושמעון?

 

הפרשת ראובן והפרשת בעל בית הבד

 

א. הפרשה עבור חברו

יש לדון האם חלה כאן הפרשה כלל, שהרי ראובן התכוון להפריש משמנו תרו"מ ולא רצה בהפרשת בעל בית הבד. אמנם כך מקובל בבית הבד שכאשר יש תוצרת מכמה מקורות בעל בית הבד מפריש על כולם ביחד, אולם כל זה בניחותא[1] של בעל הזיתים בהפרשתו של בעל בית הבד. השאלה היא  מכיוון שראובן הפריש לאחר מכן על כל התוצרת, וגילה דעתו שאין לו ניחותא בהפרשת בעל בית הבד, מה דין ההפרשה הראשונה של בעל בית הבד?

 

מדברי הגמ' (ב"מ כב ע"א) נראה שאדם לא יכול להפריש עבור חברו אלא א"כ מונה לשליח, ובמקרה כזה אפילו לא פרט לו חברו כיצד להפריש אלא מונה באופן סתמי, ג"כ מועיל כשליחות לתרומה, שכך למדים מהפסוק: "כן תרימו גם אתם" מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אבל בלא מינוי שליחות אין מועילה הפרשת תרו"מ.

 

אולם  מדברי הרמב"ם (תרומות פ"ד ה"ג) מובן, שאף אם לא מינהו לשליח  תרומתו תרומה, וכן כתב:

"התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם, אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי, ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה".

ההסבר לדבריו שבתרומה יש מצווה להפריש,  ולכן ניחותא בעלמא ג"כ מועילה לצורך הסכמה לשליחות ואין צורך במינוי מפורש. אבל ניחותא מועילה בתנאי שלאחר מכן בעה"ב לא מוחה או עושה פעולה חיובית שאומרת שדעתו איננה נוחה בהפרשה, כגון: הוספת פירות לתרומה. לפיכך עולה השאלה, האם הפרשה נוספת של הבעלים כמו במקרה דידן  הרי זה בגדר מחאה או שאין כאן מחאה?

 

נראה מדברי הגמ' (ב"מ שם) שאם הבעלים ליקטו והוסיפו הרי תרומתו תרומה, אבל  אם לא הוסיפו פירות אלא הפרישו תרומה אחרת, לכאורה זו מחאה וא"כ בדיננו לא תועיל הפרשת בעל בית הבד.

אמנם עצם הדמיון איננו מוחלט, שהרי הסוגיה דנה שלבעלים נודע שהפרישו בעבורו, ובמקרה הנידון לא ידעו הבעלים לפני שהפריש בעצמו, מהפרשת בעל בית הבד, וא"כ אין בהפרשתו ראיה לבטל את הניחותא ממעשה בעל בית הבד.

 

ה"מעדני ארץ" (פ"ד ה"ג  ד"ה ולולא) למד מלשון הרמב"ם שצריך איזו עדות לכך שיש לו ניחותא, אבל אם אין אנו יודעים את דעתו של בעה"ב אין כאן ניחותא ממשית, ולכן אין ההפרשה מועלת, וז"ל: "לכן אמרינן דלא מיעט הכתוב (שאין שליחות מועלת) כי אם בכה"ג שהבעלים מקפידים אח"כ או שאין אנו יודעים כלל מהי דעתו של בעה"ב".

לכן במקרה שלנו, מכיוון שאין אנו יודעים את דעתו של בעה"ב, ואדרבא מוכח שדעתו הייתה להפריש לעצמו, א"כ נראה שאין הפרשת בעל בית הבד מועלת.

 

ניתן להביא ראיה לסברת ה"מעדני ארץ" מדברי הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד ה"ח):

"פירות השותפין חייבות בתרומה ומעשרות שנאמר מעשרותיכם אפילו של שנים, והשותפין אינן צריכין ליטול רשות זה מזה, אלא כל התורם מהן תרומתו תרומה, תרם אחד מהן ובא השני ותרם תרומה שנייה שהרי לא ידע שחבירו תרם, אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה, ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור - אין תרומת השני תרומה, לא תרם הראשון כשיעור - תרומת שניהן תרומה" 

דוקא שותפין שהיתה תרומה שניה של אחד מהם  אין תרומתו תרומה, שהרי שותפין אין ממחים זה בזה, והפרשת הראשון ניחא גם לשני, אבל במקום שאינם שותפין משמע שהפרשת הראשון לא תחול בגלל הפרשת השני.

 

העולה לנו שראובן, אשר  לא ידע ממנהג בית הבד להפריש בתערובות - מכל השמן המעובד, על כן לא מינהו כשליח להפריש, ואין הפרשת בעל בית הבד מועילה לשני הפחים של ראובן. אמנם לגבי שמעון, הוא נהג כמנהג המקום, שבעל בית הבד רשאי להפריש עבורו, ולכן לגבי הכמות שלו הועילה ההפרשה.

 

ב. מרבה במעשרות

 1. הגדרת המצב

 

לפי מה שכתבנו לעיל, שהפרשת בעל בית הבד עבור ראובן לא הועילה, עלינו לברר אם ההפרשה של בעל בית הבד אפילו עבור שמעון הייתה מתוקנת או לא. 

בעל בית הבד הפריש עבור שניים וחצי פחים, ואילו בפועל היה צריך להפריש רק עבור חצי הפח של שמעון, ויש כאן מקרה של מרבה במעשרות, מכיוון שטבל ומעשרות מעורבים בלי שתיקנו אותם כדין, שהרי מעשר ראשון ותרומת מעשר ומעשר שני מעורבים בחולין במה שהופרש כמעשר[2].

המרבה במעשרות דינו שמעשרותיו מקולקלים ופירותיו מתוקנים. היינו הפירות בכללם מותרים באכילה כיוון שהפרישו מהם תרו"מ כדין, אבל המעשרות שהופרשו וניתנו לכהן וללוי, או לעני בשנת מעשר עני והם עודפים על הכמות המחויבת אינם מתוקנים כיון שלא הופרשו הכמויות המתאימות, והם לא תוקנו בתוכם כדין.

פסק הרמב"ם (הלכות מעשר פ"א הי"ד): "אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין, וכל המדקדק בשיעור משובח,  והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקליןשהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין."

 

במקרה שלנו התרומה הגדולה חלה שהרי הפריש כל שהוא ומועיל על כל כמות שהיא. לגבי המעשרות המצב מסובך שהרי היה צריך להפריש  למעשר ראשון 10% מהכמות, ולמעשה הפריש 25% מהכמות. כמו כן בתרומת מעשר[3], שהרי היה צריך להפריש תרומת מעשר 1% מהכמות, ולמעשה הפריש 2.5% מהכמות. אבל באמת יש כאן 1% מהכמות תרומת מעשר, ו1.5% נוספים חולין מעורבים עם התרומה, והחולין הללו טבל הם שהרי הם עצמם הופרשו כמעשרות.

 

2. ברור האפשרויות

 

לאחר שהתברר שיש כאן רבוי במעשרות עלינו לברר מספר בעיות שהתעוררו:

א. לעניין תרומת מעשר:

הדבר תלוי האם ניתנה לכהן או לא, שאם לא ניתנה לכהן אלא נגנזה אין כאן קלקול. אבל אם ניתנה לכהן יש כאן קלקול, מכיוון שביד הכהן תרומה וטבל מעורבים. האפשרות לפתור בעיה זו היא על ידי הפרשה של תרומת מעשר ממקום אחר (בדרגת חיוב ודאית) על מה שביד הכהן (במקרה כזה המעשר ותרומת המעשר לא ינתנו לכהן וללוי).

 

ב. לעניין מעשר ראשון:

גם כאן הדבר תלוי, אם המעשר ניתן ללוי הרי שביד הלוי מעש"ר וטבל מעורבים. אם לא ניתן ללוי אלא השאירו בעל בית הבד בתוך הפחים, מתעוררת שאלה קשה יותר: היכן מקומו של המעשר? מכיון שהופרש עבור הכמות של ראובן ולא חל, ועתה הוא טבל שנמצא באחד הפחים ואיננו יודעים את מקומו.

 

העניין תלוי בנוסח ההפרשה של בעל  בית הבד – היכן הוא קבע את המעשר. מפני שאם אמר "בצפונו או בדרומו" יתכן שהכוונה הייתה אולי בפחים של ראובן, ובהם אין לו זכות לפעול, ואינו יכול להחיל שם מעשר על פירותיו של ראובן. אולם אם אמר "עשירית בצפונו או בדרומו של הטבל", ניתן לפרש את דבריו על פירותיו של שמעון בלבד (מה שבידו לתקן). כמו כן אפשר שכשאמר "מאית מהפירות ועוד תשעה חלקים שכמותו", הכוונה היא לפירות שהוא צריך להפריש, ואלו הם פירותיו של שמעון.

בגלל ספק זה נראה שעדיף  ששמעון ובעל בית הבד ישאלו[4] על ההפרשה, ואז יפרישו על חצי הפח של שמעון מהתחלה.

ג.לעניין מעשר שני:

את המעשר השני חללו על פרוטה ולכאורה הכמות לא משנה, מפני שחללו את כל מה שהיה מעשר שני על פרוטה, ומה לי בכמות שהפריש. אבל לכאורה נראה שיש כאן בעיה, שהרי פדה את המעשר שני על פרוטה - אבל בעצם פדה מעשר שני וחולין על פרוטה, ולכאורה הפרוטה איננה עבור המעשר שני בלבד. א"כ הרי זה כפודה מעשר שני בפחות מפרוטה, ואולי יש לחוש שאין הפדיון מועיל כאן?

אולם שאלה זו לא קשה כיוון שהנוסח של רוב המפרישים (וכנראה גם בעל בית הבד השתמש) הוא: "מעשר שני זה הוא וחומשו". לפיכך רק המעשר שני שתופס מחולל. לכן כוונת המפריש היא רק על מה שחל עליו שם מעשר שני, וזו רק הכמות של שמעון שחוללה על פרוטה כדין. 

 

ראוי להדגיש שאם תרומת המעשר והמעשר ראשון נגנזו (ולא ניתנו לכהן או ללוי) אין כאן שאלה כלל. אולם אם הם ביד הכהן והלוי, צריך להפריש עליהם ממקום אחר שחייב בודאות, כאמור לעיל.

תיתכן אפשרות נוספת: שהמעשר ראשון עדיין בתוך הפחים, ואי אפשר לדעת היכן מקומו, לכן בעל בית הבד ושמעון ישאלו על הפרשתם,  ויפרישו שוב על חצי הפח של שמעון.

 

א. שאילה על ההפרשה

 

אולי אפשר להציע עוד דרך להתמודד עם הבעיה: ראובן ישאל על הפרשתו, ובשעה זו תחול הפרשתו של בעל בית הבד, ולאחר מכן יחזור ראובן ויפריש רק מחמשת הפחים שברשותו. ע"י השאילה יחזור המצב לקדמותו, מפני שראובן לא יגלה דעתו שלא נוח לו בהפרשה של בעל בית הבד. 

אמנם דרך זו של שאילה בתרו"מ הובאה בגמ' (נדרים נט ע"א) אך ישנה הגבלה שהשאילה תהיה כל זמן שלא הגיעו התרו"מ לכהן וללוי, ואם התרומה ביד הכהן אין יכולת להישאל עליה.

 

נשאלת השאלה, אם הכהן או הלוי יחזירו לישראל  את המתנה, האם אז יוכל הישראל לחזור ולהישאל עליה? הרא"ש (נדרים נט ע"א ד"ה בתרומה) כתב:

"בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשיל עלה – כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה. והרב רבי אליעזר ממיץ פירש דלא מצי למיתשיל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה, משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשיל עלה."

נראה שבפנינו מחלוקת בין הרא"ש והרא"ם, כאשר לדעת הרא"ש משעה שנתקיימה נתינה אי אפשר להישאל, ואפילו אם יחזיר לידי הנותן איננו יכול להישאל, ואילו לדעת הרא"מ תמיד יכול הישראל להישאל, ובודאי אם יחזיר לו הכהן את התרומה בידו להישאל עליה[5].

 

נראה לומר שדעת הרא"ש שהשאילה אפשרית כל זמן שלישראל יש נגיעה בדבר, מפני שהתורה נתנה לו את הזכות להפריש ולהישאל על הפרשתו, אבל כאשר הגיעה לידי הכהן ואיננו עוד הבעלים, ואפילו אם יחזיר הכהן את התרומה לישראל לא יוכל לשוב ולהישאל מפני שמצוותו הסתיימה, וההחזרה לא מחדשת את מצוות הנתינה[6].  אולם הרא"ם סבר שהשאילה איננה תלויה בקיום המצווה אלא בעושה מעשה ההפרשה, שהוא יכול להישאל עליה תמיד, כמו על נדר, גם אם התקיימה מצוותו עדיין נדר הוא ואפשר להישאל עליו. על כן מדגיש שרק הכהן שהוא מקבל המתנה, איננו קשור למעשה ההפרשה ואיננו יכול להישאל עליה.

 

העולה שבפנינו מחלוקת ראשונים האם לאחר נתינה לכהן יכול הישראל  לחזור ולהישאל.

 

עוד יש להוסיף שבנידון דידן הכהן כבר הדליק מעט מהשמן, במצב כזה נראה שגם לדעת הרא"ם אי אפשר להישאל על התרומה, וראובן לא יכול לתקן את הבעיה ע"י שישאל על הפרשתו.

 

 

 

ד. סיכום

 

המצב הטוב יותר הוא במקרה שבעל בית הבד הפריש ולא נתן את התרו"מ לכהן וללוי, אזי שמעון ובעל בית הבד ישאלו על הפרשת בעל בית הבד, ויחזרו ויפרישו על חצי הפח של שמעון מלכתחילה.

אולם בדיעבד אם אין אפשרות להישאל על הפרשת בעל בית הבד, כגון: שהשמן ביד כהן או שאחד האנשים (שמעון או בעל בית הבד) אינם נמצאים, יש לסמוך על הספקות (לעיל ברור האפשרויות) ולהפריש על הטבל שבתרומת מעשר ומעשר ראשון ממקום אחר שחייב בודאי, ולא יתנו את המעשר ותרומת המעשר ללוי ולכהן.

 

 

הפרשת בטעות (תגובה)/הרב יעקב אפשטיין

 

תשובתו של הרב עמיחי  לגבי הפרשת תרו"מ בטעות (אמונת עתיך גליון 52) מציבה כמה שאלות קשות להכרעה. נראה לי לדון בכמה מהן ולהעיר מספר הערות.

 

א. הרב עמיחי הסיק שהפרשת בעל בית הבד מפירותיו של ראובן (שני המיכלים שהובאו לבית הבד) אינה תקיפה, כיון שראובן הפריש בעצמו (אחריו), ולא הראה ניחותא להפרשת בעל בית הבד.

אולם צריך לעיין, הרי ראובן לא ידע כלל מהפרשת בעל בית הבד, ולא ידע שכך הסידור הקבוע במביאים לבית הבד הזה, וא"כ מנלן דאילו היה יודע לא היה ניחא ליה בהפרשתו? יותר מסתבר לומר שאילו היה יודע שמנהג בית הבד להפריש על כל המובא אליו לסחיטה היה ניחא לו. כן מבואר בסוף הערה 2 שאפילו בכמות הנוספת שניטלה משמנו למעשרות לא היה איכפת לו.

הקפדת בעל הבית המבטלת הפרשת שליח שלא נצטווה על כך, צריכה להיות או על עצם נטילת המצווה מבעל הפירות, או על הכמות שהשליח הפריש, שהרי היא צריכה להוכיח את כוונתו בשעת הפרשת השליח, ולעקור את הפרשתו שהיתה לשעבר. אבל אם בעל הפירות גילה דעתו רק לאחר מכן, ואין לנו גילוי דעת על דעתו בעת ההפרשה, מנלן שלא התרצה לכך? וע"כ במקרה הנוכחי הפרשת בעל הפירות אינה מהווה ראיה על כוונותיו ביחס להפרשת השליח שלא ידע בהם. וכאמור, לענ"ד הפרשת בעל בית הבד הובררה כתקיפה, וע"כ ראובן הוא המרבה במעשרותיו ולא בעל בית הבד.

השאלה העיקרית העומדת לבחינה היא: מהו גדר ההסכמה של בעל הפירות להפרשת אחר מפירותיו. לי נראה שגדרה אינו "ניחא ליה בהפרשה" שהיא הסכמה מפורשת ובלעדיה אין הפרשתו הפרשה, אלא "לא איכפת ליה", ודי בגילוי דעת או אפילו באי מחאה המגלה מה היתה מחשבתו בעבר.  כך עולה מההלכה שהביא הרב עמיחי מהרמב"ם (תרומות פ"ד ה"ג) בתורם שלא ברשות, שהרמב"ם מדגיש "שהרי אינו מקפיד". היינו בזמן שהתורם תרם שלא ברשות ולא היה ידוע כלל לבעל הפירות שהוא תורם מפירותיו, ואף התורם ידע שתורם ללא רשות. אולם אעפ"כ לאחר שבעל הפירות הביע את הסכמתו למעשה שנעשה – תרומתו תרומה. המקרה הנוכחי עוד עדיף מהמקרה ברמב"ם מפני שכך היה הסדר באותו בית הבד, וע"כ בעל בית הבד לא תרם שלא ברשות. 

קביעתו של הגרש"ז אוירבך שאם איננו יודעים כלל את כונת בעה"ב, הפרשת המפריש בשליחות עצמו אינה מועילה, נראית שמכוונת למקרה שלא ידענו את כוונתו בעבר ולא נדע את כוונתו בעתיד, אבל אם  כשנודע לא מיחה – תרומת השליח תרומה. ע"כ היא אינה נוגדת את המקרה הנוכחי, שבעצם ניחא לראובן בהפרשת בעל בית הבד, אלא שהוא לא ידע בו וע"כ הפריש מעצמו.

הראיה שהביא הרב עמיחי משותפים תומכת בהבחנה שקבענו לעיל שמספיק כדי לקיים את תרומת השליח -  אי אכפתיות על זמן ההפרשה. תרומת השותף השני שלא ידע מתרומת ראשון אינה תרומה אם לא מיחה בו, ומחאתו צריכה להיות על לשעבר ולא על העתיד.

ע"כ, לענ"ד, להלכה הפרשת בעל בית הבד תקיפה, וכתוצאה מהפרשת ראובן המאוחרת – מעשרותיו מקולקלים.

ב. אף מסקנתו של הרב עמיחי שבעל בית הבד שהפריש על כל הכמות שתחת ידו, ובעצם היה צריך להפריש רק על חלקו של שמעון, וע"כ הפירות מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים – אינה מובנת לענ"ד.  סוגיה זו קשורה לדין קני את וחמור (שהזכיר הרב עמיחי בהערה 2).

בדין קני את וחמור (קידושין נא ע"א, ב"ב קמג ע"א) שלוש דעות: דעת רב המנונא שלא קנה כלום, דעת רב נחמן שקנה מחצה, ודעת רב ששת שקנה הכל. הרמב"ם בהל' אישות (פ"ט ה"ב) פסק שאם אמר לכמה נשים וביניהן עריות ואמר כולכן – לא קידש אף אחת. לעומת זאת בהל' מכירה (פכ"ב הי"ב) פסק כר"נ שקנה מחצה. לכאורה סתירה ברמב"ם (וכן בהלכות גדולות). ותרץ המגיד משנה (בהל' אישות) שהרמב"ם ובה"ג סברו שאף רב נחמן מודה בקידושין בניגוד לקניינים שלא קנה כלל. "ועוד שהוא במלה אחת מקדשן ואומר כולכם מקודשות ולא נחלק בדיבורו, וכיון שאין אחיות מקודשות אף האחרות אינן מקודשות". בהערה הביא שהרמב"ן חולק וסובר שאף בקידושין באמירת כולכם קנה מחצה. השו"ע (אה"ע סי' מא ס"ג) פסק: "נכריות מקודשות ואחיות אין מקודשות וי"א שאף נכריות אינם מקודשות". היינו שיטה ראשונה כר"נ שקנה מחצה ושיטה שניה כרב המנונא שלא קנה כלל. כתב הגר"א שכדעה הראשונה דעת רוב הפוסקים, וכדעה השניה (=דעת הרמב"ם) דעת הרא"ש וש"פ. טעמם שכיון שכללן במילה אחת כולן אינן מקודשות.

אלא שהמקרה שלפנינו עוד עדיף מסוגית "קני את וחמור". הרי הוא באמירה אחת הפריש עבור שניהם לפי תומו, שהוא מפריש עבור שניהם מכל הכמות כאחת, וכי פלגינן דיבורו ושליחותו - לשמנו של שמעון דבריו מועילים, ולשמנו של ראובן אינם מועילים?! ובניגוד להקנאה וקידושין שאין בכוחו לקנות או להקנות את אחד מן הדברים הנקנים בגלל החסרון בדבר הנקנה (אחיות), או שאין בכוחו להקנות לאחד מן הקונים בגלל חסרונו (לחמור למי שלא בא לעולם), כאן החסרון הוא במחיל הפעולה (=התורם) שמינויו לתרום רק לגבי חלק מהכמות. ע"כ הפגם בפעולה עוד עדיף מקני את וחמור, ואולי אף רב נחמן יסבור שלא קנה כלום! וודאי כל הסוברים כרמב"ם שבכוללם בדיבור אחד לא קנה כלום,  כאן יסברו כמותו.

סברא נוספת לחלק בין קני את וחמור למקרה שלפנינו: בקני את וחמור דיבורו מוכיח על כוונותיו אבל ההקנאה היא ע"י מעשה ולא בדיבור, אולם בתרומה הוא מחיל ע"י דיבור, וכיון שהוא מחילם באותה אמירה עצמה, כיצד ניתן לומר שלגבי שמעון היא תרומה ולגבי ראובן אינה תרומה?! 

עי' בתרוה"ד (ח"ב סי' קעג) שבמקום שהקניין אינו מועיל אף הקנס לא חל משום קני את וחמור. דבריו הובאו בב"י חו"מ (סי' קצה אות ה). בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ב' אלפים שט) באר דברי תרוה"ד שכיון "שנתבטל הקנין במקצת נתבטל לגמרי והוי כאלו לא הוה שם קנין, ודמיא לנדר שהותר מקצתו הותר כולו" (הרדב"ז חזר על כך בתשובה נוספת - ב' אלפים שמ).

בשו"ת מהרי"ט (חו"מ סי' נ"ב) דן באריכות במקנה בקנין סודר כל נכסיו ובהם דברים שאינם נקנים בקנין סודר. לאחר הדיון סיכם: "ואחר שנתבררו חילוקי דעות הללו וישובן עפ"י שיטת השמועה לפי דרכנו למדנו שאין להקנאה מקום שתתבטל כלה בהתבטל מקצתה אם לא בא' מב' דרכים, או שנאמר הואיל וכלל בה דבר הברור וידוע שאינו נתפס בקניינו משטה היה בו כדברי הראב"ד ז"ל, או שנאמר שיש קפידא בדברו למקנה שתהא כל הקנאתו קיימת ולא מקצתה". במקרה שלפנינו נראה ששני הטעמים לא שייכים כיון שהוא לא ידע כלל שאין בכוחו לתרום, וודאי שאילו ידע לא היה תורם כלל, שהרי התרומה רק גרמה לקלקולים.

דומה הדבר למקדיש בהמתו עם בהמת חברו, במחשבה ששתיהן שלו, ובאמירה אחת. לגבי חברו אינו הקדש, כמבואר בדעת חכמים (ערכין ה ע"ב) ואין עליו שום חיוב. נראה שכיון שהוציא שניהם כאחד אף בהמתו לא קדשה. במקרה שלפנינו, לפי דעתו של הרב עמיחי שתרומת בעל בית הבד אינה תרומה לגבי ראובן, נראה לי כי הוא לפחות ספק אם תרומתו תרומה גם לגבי שמעון.

ג. כמו"כ משיגרא דלישנא נכנסה המילה "חולין" כמה פעמים, ואין זה המונח הנכון, אלא היה ראוי לכתוב  "טבל".

ד. בהערה 2 העיר הרב עמיחי שתי הערות האחת לגבי "קני את וחמור" במעשרות, והשניה לגבי הפרשה משמנו של ראובן על של שמעון.

לגבי  קני את וחמור התיחסנו לעיל.

לגבי הערתו השניה, לכאורה כיון שבלח יש בילה, והוא תורם מן השמן כמבואר בהל' תרומות (פ"ה הי"ח), נמצא שהוא הפריש משל שמעון על של שמעון, ומראובן על של ראובן ואין לספק מקום.