פרשת וארא: הלשון החמישית

והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם יצחק ויעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' (שמות ו ח)

מה עם הלשון החמישית

פסוק זה, בא אחרי ארבעה פסוקים שמכילים בתוכם את ארבע לשונות הגאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". הפסוק שלנו מכיל, לכאורה, את לשון הגאולה החמישית, "והבאתי", שהיא התכלית של כל הסיפור – הביאה אל הארץ.

למרות שהדבר כל כך מתבקש, כאשר חז"ל מתקנים את מצוות שתיית ארבע כוסות כאחת ממצוות ליל הסדר, הם מתקנים כחובה רק ארבע כוסות, וסומכים זאת, בין השאר, על ארבע הלשונות הראשונות. לגבי דינה של הכוס החמישית, שמוזכרת לפי חלק מהגרסאות בדברי ר' טרפון בברייתא בגמרא שאומר ששותים אותה אחר הלל הגדול, נאמרו דעות שונות בפוסקים. יש הסוברים שאין לשתותה, משום שאין מוסיפים על הכוסות (רש"י, רשב"ם ובעל המאור). יש אומרים שניתן לשתותה למעוניינים לשתות עוד יין אך אין בכך מצווה (מרדכי). ויש האומרים שמצווה מן המובחר לשתות כוס חמישית (כך משמע מהרמב"ם).

השאלה המתבקשת היא מדוע נגרע חלקה של הלשון החמישית? מה עוד שהיא התכלית של הכל, שהרי בודאי הכוונה לא הייתה שנשאר במדבר!

"יותר מן הגאולה"

המהר"ל בגבורות ה' (פרק סה) מתייחס לכך, הוא עצמו גם כן סובר שלמרות שאין זו חובה הרי שיש מצווה בשתיית כוס חמישית. לדבריו, הכוס החמישית היא השלמת הגאולה, והיא אף נתקנה כנגד דבר שהוא "יותר מן הגאולה". כאן בודאי הקוראים יזקפו את אוזניהם: מה יכול להיות גדול יותר מן הגאולה? מסתבר שיש דבר כזה. לא כדאי להתאכזב, אבל המהר"ל מדבר על הפרנסה, שהיא גדולה מן הגאולה!

המהר"ל אמנם אינו מתייחס בדבריו ללשון החמישית של "והבאתי", אולם נראה שהעיקרון זהה. אנו מתפעלים ממשהו יוצא דופן, החורג ממנהגו של עולם. היציאה ממצרים ותקופת המדבר היו בדיוק כאלה: ניסים על כל צעד ושעל. לעומת זאת, ההגעה לארץ כמעט ולא הייתה מלווה בניסים גדולים. היו אמנם כמה מקרים בולטים: בקיעת הירדן, נפילת חומות יריחו והשלכת האבנים מן השמים במעלה בית חורון, אבל ככלל התהליך היה טבעי ואיטי, כפי שמבטיחה התורה "מעט מעט אגרשנו מפניך" (כך גם עולה מהחפירות הארכיאולוגיות), ורובו התנהל במלחמות רגילות, שהייתה בהן סייעתא דשמיא גדולה, אך לא ניסים גלויים. באופן מפתיע דווקא השלב האחרון של גאולת מצרים, ההשתקעות בארץ, היה הרבה פחות זוהר מאשר השלבים שקדמו לו.

יתרה מזו, אפילו אם במהלך הכיבוש עוד ניתן היה להבחין בניסים, הרי שאחר כך, כשעם ישראל כבר ישב על אדמתו, הכל היה נראה כמובן מאליו – הרי ברור שאנחנו יושבים כאן, זו ארצנו ובה אנו חיים עשרות ומאות שנים. צריך היה מאמץ כדי להבחין שגם השגרה הזו איננה מובנת מאליה.

העבודה הזו היא העבודה הקשה יותר הנדרשת מאיתנו. ההבנה שמציאות טובה מתמשכת איננה מובנת מאליה, כי ה' מחיה בטובו את כולנו בכל יום תמיד. לכן הן הפרנסה בדברי המהר"ל והן הביאה לארץ וההשתקעות בה עליהם מדבר הפסוק, שעלולים להיראות שגרתיים ומובנים מאליהם, הם פלא תמידי. העבודה הקלה יותר היא זכירת ניסי מצרים, אבל העבודה שתובעת הרבה יותר מהאדם זו ההבנה שגם טוב תמידי ומתמשך הוא פלא עצום, "ניסיך ונפלאותיך שבכל יום עימנו". זו באמת דרישה גבוהה יותר מהרף המינימאלי שנתבע מהאדם, ולכן הכוס החמישית איננה חובה.

אשקלון כדרום

המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם... רבי יהודה אומר: מרקם למזרח, ורקם כמזרח, מאשקלון כדרום, ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון ...המביא גט מארץ ישראל אינו צריך שיאמר : בפני נכתב ובפני נחתם, ואם יש עליו עוררים – יתקיים בחותמיו. (גיטין א א-ג)

מה עניין גיטין אצל גבולות הארץ?

על השאלה המתבקשת: האם לא התבלבלנו, הרי אנו עוסקים כאן במצוות התלויות בארץ ולא בהלכות של אבן העזר? אפשר לענות בשאלה נוספת: האם המשנה לא התבלבלה? מה הקשר בין ענייני גיטין, מצווה שבעליל איננה תלויה בארץ, לשאלת גבולות הארץ שבה דן ר' יהודה?

התשובה היא שגבולות ארץ ישראל מעניינות אותנו לעניין גיטין לא בשל קדושת הארץ אלא בגלל שבאותם ימים בתוכם התרכז עיקרו של היישוב היהודי. בגמרא מובאות שתי דעות מדוע שליח המביא גט ממדינת הים צריך לומר שבפניו נכתב הגט ובפניו נחתם. דעת רבה היא כי היהודים הדרים במדינת הים אינם בקיאים בחיוב לכתוב את הגט לשם הבעל והאישה הספציפיים, ולכן דרושה הצהרת השליח שראה בעיניו את כתיבת וחתימת הגט לשם הזוג הספציפי. רבא, לעומתו, סובר שהבעיה היא אחרת: אין שיירות מצויות ממדינת הים לארץ ישראל, ואם יהיה ערעור על הגט לא יהיו עדים שיסייעו לנו לוודא את כשרות הגט, לכן אנו דורשים שאת הווידוא הזה יעשה כבר השליח על ידי אמירתו.

עולי מצרים ועולי בבל

על הקביעה ש"אשקלון כדרום", כלומר דינה כשטח שמדרום לארץ ישראל ולכן היא כבר נחשבת כחוץ לארץ תוהה רבנו תם (גיטין ב ע"א תוד"ה "ואשקלון כדרום"): כיצד יתכן הדבר? הרי אשקלון מוזכרת בספר יהושע פרק יג כחלק מהארץ שאמנם לא נכבשה בימי יהושע אך היא חלק מהאזור שניתן בנחלה לשבטי ישראל, ובתחילת ספר שופטים נאמר כי שבט יהודה לכד את אשקלון (וגם את עזה) וסביבותיה, הרי שהיא חלק מארץ ישראל! עונה רבנו תם (על סמך גמרא בחולין) ומחלק בין שני מושגים יסודיים שנזכרו דווקא לעניין מצוות התלויות בארץ: אשקלון אמנם נכבשה על ידי עולי מצרים, אך היא לא נכבשה על ידי עולי בבל בימי הבית השני. ומדוע זה משנה לעניין גיטין? תחום עולי בבל חפף את תחום היישוב היהודי בימי הבית השני, שלא השתנה הרבה גם אחרי חורבן הבית בימי המשנה (גם אם במהלך השנים, בעיקר לאחר מרד בר כוכבא, מרכז הכובד עבר מיהודה לגליל). אמנם גם מחוץ לתחום הזה היו קהילות יהודיות, אבל הריכוזים היו קטנים הרבה יותר בכמות וגם באיכות ידיעת התורה שבהן. אשקלון, שלא הייתה בתוך התחום הזה, נחשבה כבר כחוץ לארץ, לא רק לעניין הקדושה, אלא גם לעניינים הלכתיים פרקטיים כמו שליחת גט.

מעניין לראות כי ישנו קשר ברור בין הקדושה המטאפיסית שבקרקע לבין הנוכחות היהודית עליה, מה שיוצר זהות בין הלכות מתחומים שונים כל כך – מצוות התלויות בארץ וגיטין, עד כדי כך שהרמב"ם (פ"א ה"ז) בהלכות תרומות משתמש בחלוקה הזו של מסכת גיטין כדי להגדיר את גבולות עולי בבל לעניין מצוות התלויות בארץ. הדבר מתאים מאוד לדברי הרמב"ם שכבר הבאנו בעבר (הלכות בית הבחירה ו טז), שקדושה שנייה התקדשה לא באמצעות כיבוש אלא באמצעות חזקה, כלומר התיישבות, "ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב במעשרות ובשביעית, על הדרך שבארנו בהלכות תרומה".

לאשקלון עצמה, בדומה לבית שאן, היה דין מיוחד (רמב"ם הלכות תרומות פ"א ה"ו) , ולמרות שהיא נחשבה, כאמור, בתוך תחום עולי מצרים החייב בתרומות ומעשרות מדרבנן, הרי שרבי יהודה הנשיא פטר אותה מחובה זו.

אשקלון

אשקלון היא מהערים העתיקות בארץ ישראל, ושימשה כעיר מרכזית בתקופות רבות. בתקופה הכנענית נמלה היה הגדול ביותר בארץ ישראל. העיר נכבשה על ידי שבט יהודה, אך כנראה שתושביה הפלישתים נותרו בה, והיא חזרה עד מהרה למעמדה כאחת מחמש הערים הפלישתיות המרכזיות. גם בימי הבית השני היא נותרה לא יהודית, ואפילו לאחר כיבוש אלכסנדר ינאי החשמונאי היא שמרה על אופייה ההלניסטי, אין זה אומר שלא היו בה אישים שיש מה ללמוד מהם – דמא בן נתינא, הדוגמה המובהקת למכבד אב ואם, חי בה. בתקופה הערבית היא בוצרה, וכאשר שלטו בה הפאטימים, שושלת שיעית שמרכזה היה במצרים, היא הפכה לאתר קדוש בשל המסורת שראשו של חוסיין בן עלי, מראשוני זרם השיעה באיסלאם בן המאה ה-7, קבור בה. מקום הקבורה הוא סמוך לבית החולים ברזילי, והמסגד העתיק שהיה עליו פוצץ בשנת תש"י (1950) בהוראת משה דיין, אם כי עדיין מגיעים למקום עשרות מאמינים מדי שנה, בעיקר מהודו ומפקיסטן.

תקופה מסוימת שימשה אשקלון כעיר צלבנית חשובה, אך הסולטן הממלוכי בייברס הרס את העיר וסתם את נמלה, מתוך מטרה לסכל פלישות צלבניות נוספות. הרס העיר והנמל גרם לנטישתה של אשקלון. ליד חורבות אשקלון התפתח היישוב אל מג'דל, שהיה במאה ה- 16 החמישי בגודלו בארץ (כמעט 3,000 תושבים). במסגרת מבצע יואב של מלחמת העצמאות שוחררה מג'דל, ורוב תושביה הערבים ברחו. אלו שנותרו, פונו מאוחר יותר לרמלה. הוקם במקום ישוב שנקרא בתחילה מגדל גד, ובהמשך אשקלון, והוא יושב על ידי עולים חדשים. כיום אשקלון היא העיר ה-12 בגודלה בארץ ובה קרוב ל- 127,000 תושבים.