פרשת בראשית: כישלון שמיתה מצילה ממנו

כשה' הניח את האדם בגן עדן הכל היה נראה וורוד. תנאי פתיחה מעולים ניתנו לאדם הראשון, יציר כפיו של ה'. האדם שכן בגן עדן והוא היה אמור "לעבדה ולשמרה", כשנראה היה שהעיסוק הזה ממש תפור למידותיו. הוא נצטווה ציווי אחד, שלא לאכול מפרי עץ הדעת, וזה מה שהכשיל את כל הסיפור לבסוף. האדם ידע שאסור לו לאכול מהעץ, אבל הוא, וקודם לכן חווה אשתו, לא עמדו בניסיון ואכלו.

כל יהודי מקיים מצוות רבות ונמנע מלעבור על אחרות, "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". הרי רוב רובם של בני האדם לא ירצחו את השכן, גם אם הוא מייצר רעש בשעות לא שגרתיות. כמו כן, אם הם יראו זקן באוטובוס סביר שהם לא יימנעו מלסייע לו. יהודים רבים שאינם טורחים להניח תפילין מדי יום לא יסרבו להצעה שתופנה אליהם ברחוב להניח תפילין, אם לא תהיה להם סיבה טובה לסרב. המצוות הללו, שבאות לאדם בטבעיות הן ה"לעבדה ולשמרה" של אדם הראשון. הרי ברור שאדם הראשון רצה טוב, וכוחות נפשו המריצו אותו לעבוד את הגן ומנעו ממנו להשחית אותו. אבל בכל הנוגע לעץ הדעת המציאות הייתה שונה. שם האדם אמנם ידע שאסור לו לאכול מהעץ, אבל שאר כוחות נפשו חשו אחרת. "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעניים ונחמד העץ להשכיל". האדם אינו בנוי משכל בלבד, וגם אם השכל הוא המייחד את האדם מבין שאר חלקי הבריאה הגשמיים, הרי שהוא לאו דווקא הכוח החזק המוביל אותו תמיד.

האדם מתמודד עם שדרים סותרים

פעמים רבות האדם, הראשון וצאצאיו אחריו, עומדים מול מציאות קשה מאוד: הנתונים בשטח מושכים מאוד לכיוון מסוים, וגורמים לחוש שהכיוון הזה הוא הטוב, הנעים והנכון. אבל השכל, צועק מאי שם: "עצור! זו טעות!". בתוך בליל הקולות והחוויות שהאדם שומע וחווה הצעקה הזו נבלעת לה אי שם. קשה מאוד להתעלם מהכל וללכת אחר קולו האמיתי של השכל כשזה אינו בהכרח הקול החזק ביותר. חז"ל היו מודעים לכך, ואחד המאמרים המעשיים ביותר הוא זה המובא בגמרא במסכת ברכות (ה ע"א) מפיו של ר' לוי בר חמא בשם ר' שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' (תהילים ד ה) 'רגזו ואל תחטאו'. אם נצחו מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם'. אם נצחו מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר: 'על משכבכם'. אם נצחו מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר: 'ודומו סלה'.

לא ננתח כאן את כל המאמר המופלא הזה במלואו, ונסתפק בכמה נקודות. ראשית, מדריך ריש לקיש, מגדולי בעלי התשובה שקמו לעם ישראל, מי שהפך משודד בכיר לאחד מענקי חכמי ארץ ישראל, כי האדם צריך להרגיז יצר טוב על יצר רע. כשהאדם נמצא במציאות בה היצר מטה אותו לעשות דברים שלא כרצון ה', עליו קודם כל ליצור מצב של מלחמה, בה היצר לא יקבל מיד את מבוקשו. אם האדם לא נלחם וכבר מלכתחילה הוא מרים ידיים – ברור שאין לו שום סיכוי לנצח. בהמשך, מספק בן לקיש תחנות שונות, שבכל סכנה תרופה אלימה יותר מקודמתה. התחנה האחרונה, נשק יום הדין, היא הזכרת יום המיתה.

זיכרון יום המיתה

בתוך שטף החיים האדם חווה חוויות שונות אמיתיות או דמיוניות. לעיתים מרוב קולות קשה לאדם לברר מה אמיתי ומה לא, מה ממה שנראה כמענג וכנעים הוא אכן כזה, ומה הוא בעצם שקר, מי ים מלוחים שאינם מרווים את צימאונו של השותה אותם. במצב כזה האדם צריך להדמים את סביבתו, לדמיין את עצמו אחרי מאה ועשרים, כשכל הרצונות, התאוות והחלומות כבר מאחוריו, וכעת הוא ניצב בצורה ברורה מול האמת. במצב הזה כבר אין ספק מה אמת ומה שקר, הבעיה היא שכשזה 'על אמת' זה מאוחר מדי. החכמה היא שהאדם יכיר את האמת בתוך כל הבלבולים, זוהי עיקר עבודתו של האדם בעולם הזה. כשהבלבולים כבר אינם – זו כבר לא חכמה. אבל ברגע שאדם זוכר את יום המיתה בחייו, הוא יכול ליצור סביבו דממה רגעית המאפשרת לו להכיר את האמת בלי כל הבלבולים מסביב.

אדם הראשון, שעד שחטא כלל לא היה אמור למות, לא הצליח להשתחרר מהקולות הזרים שמסביב. לכן, כנראה, היה צורך ליצור מציאות של מיתה, בה אין את הקולות האלה. זיכרון יום המיתה אמור לסייע לו ולצאצאיו להעמיד מול עיניהם את האמת, ואותה בלבד.

חרדל בחוקוק

רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה (שביעית ט א)

ספיחי שביעית בחרדל

איסור הספיחין הוא איסור אכילה שחכמים הטילו על כל הצמחים החד-שנתייים שגדלים בשנת השמיטה. בעיקרון הספיחים הם תבואה, קטניות וירקות שעלו מעצמם בשנת השמיטה, מבלי שנזרעו בידי אדם. מן התורה הספיחים מותרים באכילה (אלא שהם הפקר ויש לנהוג בהם כפי שנוהגים בכל פירות שביעית), אולם חכמים אסרו אותם, מתוך חשש שיהיו עוברי עבירה שיזרעו את שדותיהם בשנת השמיטה ויאמרו שהצמחים נבטו מאליהם.

באיסור ספיחים לא נכללים גידולים שגדלים בר וחזקתם שבאו מן ההפקר. בגידולים כאלה אין חשש שיזרעו אותם, שהרי לא נהוג לזורעם. אולם חרדל הוא גידול שדווקא מקובל לזורעו. מדוע אם כן מוציא אותו רבי יהודה מאיסור ספיחים?

החרדל של המשנה הוא, לדעת פרופ' יהודה פליקס הכרוב השחור, קרוב משפחתו של החרדל הלבן (בעל הפרחים הצהובים...) המוכר לנו היטב היום (הם בני אותה משפחה, משפחת המצליבים, אך לא בני אותו סוג). צמח זה גדל בר בשרון, בעמק יזרעאל, בבקעת הירדן ובבקעת גינוסר. גם בעמק זבולון הוא מצוי, ומשם הכיר אותו כצמח בר ר' יהודה, תושב אושא. מכיוון שהצריכה של צמח תבלין זה היא נמוכה, ניתן לספק אותה באמצעות הכמות שגדלה בר. לכן סובר ר' יהודה שאין להכליל את החרדל בגזרת הספיחים.

הירושלמי על משנה זו מביא מעשה בריש לקיש, שהיה בחיקוק וראה את החיקוקאים אוספים את החרדל על ידי גלגול [(איסוף צמחי החרדל) כך מפרש פרופ' פליקס בביאורו על ירושלמי שביעית ח"ב עמודים 405-6], ותוך כדי הגלגול נפלו מהחרדל תרמילי זרעים רבים והם לא טרחו לאוספם. מעשה זה, לדעת פליקס, לא היה דווקא בשנת שמיטה, אך ריש לקיש הבין ממנו ששתילי חרדל רבים הגדלים בשמיטה גדלו מעצמם כתוצאה מנפילת הזרעים בשנה הקודמת, ולכן הסיק כרבי יהודה שאין להכליל את החרדל באיסור ספיחים.

חיקוק=חוקוק=יאקוק

חיקוק היא חוקוק, ישוב המוזכר כציון גבול בנחלת שבט נפתלי וכעיר לווים בנחלת שבט אשר. העובדה שגבול נחלת זבולון נמצא גם הוא באזור יוצרת ביישוב זו משולש גבולות. מקום התל המקראי הוא בסמוך לקיבוץ חוקוק של ימינו, מזרחית לכביש 65 במקטע גולני-נחל עמוד דרומית מזרחית למקום בו הוא פוגש את תעלת המוביל הארצי. היישוב של ימי המשנה והתלמוד, בו ביקר ריש לקיש שוכן למרגלות התל המקראי. בתקופה זו ביקרו בחוקוק חכמים רבים, ואף שמו של האמורא ר' יוחנן חיקוקאה בן המאה הרביעית למניינם מעיד כי הגיע מחוקוק. ר' אשתורי הפרחי, בן המאה ה-14 למניינם, זיהה את היישוב ואף ציין שיש בו בית כנסת עתיק. בית הכנסת נחשף בחפירות שנעשו בשנים האחרונות, ובו פסיפס מרהיב המציג סיפורים שונים, שלא כולם זוהו בוודאות, אך חלקם דווקא כן זוהו כסיפורי שמשון. בנוסף נמצאה בפסיפס כתובת עברית, שהמילים ששרדו ממנו הן: "מצוותכן יהא עמלכון". החוקרים טוענים שכתובת זו משבחת נשים העמלות בקיום מצוות.

כשליש מהאתר הארכיאולוגי יושב על ידי כפר ערבי ששימר את השם העתיק ונקרא יאקוק. בכפר ישבו, לפחות בחלק מהתקופה העות'מאנית גם יהודים, כפי שעולה ממחקריו של הנשיא השני יצחק בן צבי. ליד הכפר נמצא קבר קדוש המזוהה כיום כקבר הנביא חבקוק (הוא נמצא בצד המערבי של כביש 65), כמו כן מראים במקום את קברו של רבנו בחיי אבן פקודה בעל חובות הלבבות, שחי בספרד. בסמוך לחוקוק נמצא מעיין הכפר יאקוק, שנקרא כיום עין חבקוק, וסביבו חורשת עצי שיזף מצוי גדולים.

הכפר הערבי ננטש במלחמת העצמאות, אך כבר שלוש שנים קודם לכן הוקם בסמוך קיבוץ חוקוק.