עקירת עשבים בגינה

א. עקירת קוצים מחוברים אסורה מהתורה

יש להגדיר תחילה אם האיסור של פעולת הוצאת הקוצים הוא מדאורייתא או מדרבנן. נראה שנחלקו בכך הראשונים. על דברי המשנה (שביעית פ"ד מ"ב) 'שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית', כתב רש"י (גיטין מד ע"ב):

ניטלו ממנה קוצים וברקונין ליפותה ואין זה עבודת קרקע מן התורה לא קנסוהו ותזרע למוצאי שביעית.

רש"י לא פירש האם הקוצים תלושים או לא. ויש להבין את דבריו (בגיטין) על פי מה שכתב במסכת בכורות (לד ע"ב): 'שנטל קוציה ממנה שהיו תלושין ומפוזרין'. עולה מכך ששיטת רש"י היא שקוצים תלושים הנמצאים בגינה, אסור ליטלם מדרבנן, ועל כן לא קנסו במוצאי שביעית את מי שבכל זאת פינה את העשבים בשביעית. גם הריטב"א (כת"י) כתב:

אמר ליה תניתוה שדה שנתקווצה. פי' שנטל ממנה הקוצים שהיו בה ליפותה לא קנסוה רבנן, שאין זו עבודת קרקע שאסור בשביעית מן התורה ולפיכך תזרע למוצאי שביעית.

נראה מדברי רש"י שאם הקוצים מחוברים לקרקע, יש איסור תורה בעקירתם, ובמוצאי שביעית היו קונסים את העבריינים. וכן כתבו ה'תוספות' (ד"ה נתקווצה):

פי' ר"ח קוצין התלושים בה, וכן מפרש בירושלמי, אבל מחוברים הן אסורין מדאורייתא, כדאמרינן בפרק הבונה (שבת קג ע"א) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע כל שהוא. אע"פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.

לפי זה, עקירת עשבים היא מלאכה דאורייתא, אבל נטילת עשבים תלושים אסורה מדרבנן. ה'תוספות' כתבו שדבריהם הם על פי הירושלמי. נראה שכוונתם לדברי הירושלמי (פ"ד ה"ב): 'שדה שניקווצה כו' תמן אמרין בשניטלו קוציה ורבנין דהכא אמרין משחרש'. הירושלמי הביא שני פרושים למילה 'נתקווצה': לפי חכמי בבל, הכוונה שניטלו ממנה הקוצים, ואילו לפי רבני ארץ ישראל, הכוונה היא שחרשו בה להמית את הקוצים. ר"ח הבין שדעת חכמי בבל היא ש'נתקווצה', היינו ניטלו הקוצים שאינם מחוברים, ואילו עקירת קוצים מחוברים היא עבודת קרקע האסורה מדין תורה. לעומתם, דעת חכמי ארץ ישראל היא שנטילת קוצים מחוברים גם כן אסורה, מדרבנן בלבד. על כן כתב ר"ח שמהירושלמי (לדעת רבני בבל) משמע שאם העשבים מחוברים - הקוצרים עוברים מדאורייתא, ולא הקלו אלא בקוצים תלושים. הרימב"ץ (פ"ד מ"ב) כתב: 'פירוש שניטלו קוציה, וירושלמי אומר שנחרשה'. הריבמ"ץ הביא בירושלמי את דעת רבני ארץ ישראל, שהסבירו 'נתקווצה' - שנחרשה פעם אחת, דהיינו אפילו קוצים מחוברים, האיסור לעוקרם הוא מדרבנן. אבל הוא כתב שהפירוש הפשוט הוא ש'נתקווצה' משמעותו ניטלו הקוצים התלושים, ומשמע שהסכים עם דעת רש"י ו'תוספות', שבנטילת קוצים תלושים יש איסור דרבנן, ובעקירת מחוברים יש איסור תורה.

ב. חרישה להנאת הקרקע

'מנחת שלמה'[1] מקשה על דברי התוספות, שהנוטל קוצים מחוברים עובר על איסור תורה. הוא מעיר שפעולת הסרת הקוצים היא תולדה דחורש כמקווץ, ואם כן אינו אסור אלא מדרבנן, ומקשה מדוע 'תוספות' כתבו שהאיסור הוא מדאורייתא. נראה שיש להסביר את דברי ה'תוספות', שהגדרת מלאכת החרישה היא הכנת הקרקע לזריעה, כלשון הגמרא (מו"ק ב ע"ב) שהחורש מרפה את הקרקע. אם כן גם הוצאת הקוצים המחוברים מרפה את הקרקע, ויש בכך משום חורש. ויש להוסיף את דברי הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) 'לכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש', שמהם אנו לומדים שחיוב חורש הוא לאו דווקא אם מצמיח בחרישתו, אלא כל שעושה לטובת הקרקע - חייב. ולכן התולש עשבים מחוברים חייב מדאורייתא, למרות שאין זו פעולה ישירה של הצמחה.

ג. עקירת קוצים מחוברים מדרבנן

הרמב"ם בפירושו למשנה כתב אודות מי שמסלק את הקוצים, אבל לא ביאר האם הקוצים מחוברים או לא; ובהלכותיו (פ"א הי"ד) כתב:

המעביר קוצים מארצו בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית, או שסקל ממנה אבנים אע"פ שאינו רשאי לא קנסו אותו ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית.

גם כאן לא מבורר האם הקוצים מחוברים או לא. אך בהלכות שבת (פ"ח ה"א) כתב הרמב"ם:

החורש כל שהוא חייב, המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חייב.

מלשונו לגבי 'המקרסם' ו'המנכש', משתמע שמדובר בקוצים מחוברים, והם תולדת חורש בשבת, וחייב. גם רבי אברהם בן הרמב"ם הסביר שדברי הרמב"ם אמורים בקוצים מחוברים, וזו לשונו (חידושיו על הרמב"ם, אות קלז):

והמקרסם עשבים אם היה בדעתו ליפות את הקרקע חייב משום חורש, שהעשבים העולים עם הזרעים יכחישו כח הקרקע ולא יגדל אותו זרע כראוי, לפיכך יצטרכו לנקות הקרקע מאותם עשבים וזהו הקרסום. כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער בחילוף הכ"ף והקו"ף, ופירוש כריתה תרגום ירושלמי יחסלנו הארבה יקרסם ית' גובא.

גם ב'אגלי טל' (חורש סעי' ה) נכתב:

תולדת חורש: המנכש עשבים הרעים מתוך הטובים או מתוך עיקרי האילנות, והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע או את האילן כדי שיתן פירותיו יותר.

פעולת הניכוש היא עקירת עשבים מחוברים.[2] עולה מכך שהרמב"ם סובר ש'קרסום' קוצים מחוברים אסור בשבת, שהוא תולדת חורש. מכאן נלמד לדיני שביעית, שגם נטילת קוצים מחוברים אסורה רק מדרבנן, כיוון שבשביעית, רק מלאכות ותולדות שנאמרו במפורש אסורות מדין תורה, אבל תולדות אחרות נאסרו רק מדברי חכמים. אם כן משמע שהרמב"ם סובר שנטילת קוצים מחוברים אסורה בשביעית מדרבנן בלבד.[3] ב'שבת הארץ'[4] הובאו דברי הרמב"ם שהמעביר קוצים מארצו לא קנסו אותו. ונכתב שם שיש אומרים שדווקא אם העביר קוצים תלושים, אז מותר יהיה לו לזרוע השדה במוצאי שביעית; אבל אם העביר קוצים מחוברים, שעקרם כדי לפנות השדה להכשירה לזריעה, אסור לו לזורעה במוצאי שביעית. מכאן שהבין שיש מחלוקת בין הרמב"ם וה'תוספות', ולדעת הרמב"ם, אפילו עשבים מחוברים, התולשם אינו עובר על איסור תורה. הרב קוק[5] הביא את דברי 'פאת השלחן', שהרמב"ם דן במעביר קוצים תלושים, ולכן האיסור מדרבנן ולא קנסו; והעיר על כך שכיוון שהרמב"ם סתם דבריו ולא כתב 'המעביר קוצים תלושים', משמע שגם במחוברים אין איסור תורה. הסבר הדברים הוא שהעברת הקוצים עדיין איננה מספיקה כדי שהשדה תהיה יפה לזריעה, והיא צריכה עוד פעולות כדי שתהא כשירה לכך. וכך מדייק הרב קוק מלשון הרמב"ם, שכתב (פ"א הי"ג) 'החורש את שדהו.... כדי שתהיה יפה לזריעה', ואילו בהסרת הקוצים כתב (פ"א הי"ד) 'כדי לתקנה למוצאי שביעית' – משמע שאין זו פעולה מספיקה לזריעה אלא צריכים עוד פעולות עיבוד. על כן לדעתו סובר הרמב"ם שאפילו בהעברת קוצים מחוברים, האיסור הוא רק מדרבנן. 'מלאכת שלמה' (פ"ד מ"ב) הסביר שדעת רבני ארץ ישראל (שהובאו בירושלמי) היא שבהסרת קוצים מחוברים האיסור מדרבנן, ולא גזרו על כך, כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה. נראה שלרבני ארץ ישראל, אפילו עקירת עשבים מחוברים, אם אין עניינה אלא להמית הקוצים ולא להצמיח, אסורה רק מדרבנן. נראה אפוא שהרמב"ם הכריע כאן כדעת רבני ארץ ישראל שהובאו בירושלמי, שעקירת קוצים מחוברים אסורה מדרבנן.

להלכה, נחלקו הראשונים בהעברת קוצים מחוברים מן השדה, האם האיסור הוא מדרבנן או מדאורייתא. לדעת הרמב"ם - האיסור רק מדרבנן, ואילו לדעת 'תוספות' - האיסור מדאורייתא.

ד. ניכוש וחרישה

פעולת הניכוש היא הוצאת עשב מסוים, להבדיל מחרישה שהיא פעולה הנעשית בשדה שלמה בכלי הנקרא מחרשה או 'במעדר יעדורון'. אבל כאשר עושים פעולה של הוצאה ביד, ובמקום מסוים, אין זו פעולת חרישה. בפעולת ניכוש כזו נראה שגם התוספות יודה שאין איסור של תורה. המהרי"ל דיסקין (סי' כז אות יב) כתב:

בשדה אילן אם יש שם עשב הנקרא אינדזי"ל וידוע כי הוא נכרך בארץ סביב השורשים ומיבשם, וא"כ הוי אוקמא אילנא ומותר לשרש אחר עשב זה ולשרשו בכל מקום מוצאו. בד"א ע"י המלאכה הנקראת פיאשוו"ע שאינו רק חופר ומשרש אחר העשב הלזה, אבל ע"י חרישה אסור כיוון שיש הרבה דעות שהוא דאורייתא.

מבאר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל[6] שיש לחלק בין ניכוש ביד ובין ניכוש בכלי. ולכן סובר המהרי"ל דיסקין (שם) שניכוש ביד, שהוא פעולה מקומית, גם לדעת ה'תוספות' אין בו איסור תורה אלא דרבנן, והתיר כשהפעולה היא להצלת צמחים, אפילו של הפקר. לכן לכל הדעות, ניכוש ביד, אפילו שמוציא את השורשים עצמם, אינו מלאכת חרישה האסורה מהתורה, כי אם ניכוש האסור מדברי חכמים. לאור זאת, במלאכות מדרבנן ל'אוקמי'[7] יש להתיר, ולכן מותר לנכש עשבים כאשר המטרה היא הצלת ירקות או פירות.

ה. עקירת עשבים בגינה לצורך נוי

1. 'אוקמי' לנוי

נשאלת השאלה האם מותר לנכש עשבים לצורך הצלת צמחי נוי. ה'מנחת שלמה' (סי' נא אות ח) דן בכך, וכתב:

גם מסופקני בפרחי נוי שעיקר המטרה הוא הנוי והיופי שאפשר שאם גוזז וזומר כדי לשמור על צורתם דחשיב נמי כאוקמי אילנא ושרי. וצ"ע.

לפי זה אפשר לעשות פעולות 'אוקמי' (כגון גיזום וכדומה) לשמירת פרחי נוי. הספק של הגרש"ז היה בנוגע לשמירה על צורת הצמח ולצורך הנוי, אך ברור שאם הפעולה נצרכת כדי שצמח שבגינה לא ימות – היא מותרת, ולא גרע חלקו של צמח הנוי והצלת הפרח מכל 'אוקמי' אחר, שאינו מוגדר פעולה חקלאית.[8]

2. גינה מלאה בשתילים ופרחים אינה מיועדת לזריעה

יש סברה נוספת להתיר עקירת עשבים בגינה, כאשר זו מלאה בשתילים ופרחים. פעולת העקירה היא כאמור תולדה של חרישה, והיא אסורה משום שיש בה הכנת הקרקע לזריעה. אך כאשר כל הגינה מלאה בשתילים ופרחים, אין היא נחשבת מקום שמיועד לזריעה. כעין זה מצאנו במשנה (שביעית פ"ד מ"ד), ונפסק ברמב"ם (הל' שמטו"י פ"א הי"ח) וזו לשונו:

הקוצץ אילן או שנים לעצים ה"ז מותר לשרשן, קצץ שלשה או יתר זה בצד זה לא ישרש, שהרי מתקן את הארץ אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ, בד"א מתוך שלו אבל משדה חבירו מותר לשרש.

הקוצץ שלושה אילנות מכין את השטח הפנוי לזריעה, ולכן אסור. אך מותר לקוץ שני אילנות, כי אין זה די מקום לעשות מטע; וזו לשון הרמב"ם (פיהמ"ש שם):

ובית הלל מתירים לעקור השורשים [בשני עצים] ואם עקר שלושה גזעים... אסור... לפי שהוא מקום גדל וראוי לזריעה...

יתר על כן, הרמב"ם אסר לעקור שלושה עצים משדהו, אבל התיר לעשות כן בשדה חברו. שכיוון שאיננו מכוון לעשותה שדה, אין לחוש שמכין קרקע לזריעה. וכן מצאנו ב'אורחות רבינו' (סי' קכה) שהרב קנייבסקי זצ"ל אמר שאיסור מסקל שייך רק במקום שמכין לזריעה; אבל במקום שכבר זרוע ויש שם צמחים, כגינות וחצרות שלנו, שאינם עומדים לשתילה ולזריעה כל שנה, מותר לסקל את האבנים לניקיון הגינה. העולה שעקירת עצים שאיננה לצורך הצמחה אלא לצורך עצים או צורך אחר, מותר לעשותה, ובלבד שאינו מכין את הקרקע לזריעה.

אלא שבכל הפעולות האלו, אמנם מצאנו שמותר לעשות אותן על פי הסייגים המובאים לעיל, אך צריך שיהיה ניכר שעושה בהיתר, כדי שלא תהיה מראית העין. בנוגע לכך כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מנחת שלמה, ח"א סי' נא אות י):

...ומסתפקנא דאפשר שאף בגינה קטנה הסמוכה לבית מותר לסקל ממנה עצים ואבנים, משום דכמו שבהמתו או כירתו גוררת היתר, ה"נ כיון שהיא סמוכה לבית כו"ע ידעי שדרך כל אדם לנקות את כל הסמוך לביתו משום נקיותא אף שלא לצורך זריעה, וכל כי האי הוי שפיר היכרא, וכדאיתא כעי"ז בחולין סו"פ השוחט, וצ"ע.

אף על פי שהעלה זאת מסברה, הורה כן להלכה; כמובא בשו"ת 'משנת יוסף'[9] שהגרש"ז אויערבאך זצ"ל הורה שניקוי גינה נחשב היכר לכך שכוונתו לנוי ולא לצורך מלאכות הקרקע. ומכאן שבגינת ביתו של אדם שכבר זרועה שנים ואין זורעים בה כל שנה, הרי שהיא מוכחת שהוא עושה לניקיון בעלמא ואינו מכוון לזריעה. לפי דברינו, כשאין מדובר בשדה אלא בגינה ביתית קטנה, ואין מכין שדהו לזריעה, כיוון שהגינה כבר זרועה ואינו עושה אלא לניקיון, מותר אפילו לעקור העשבים והקוצים. עם זאת, נראה שבעקירת שטח גדול עדיין יש ספק, שמא נראה כמכין לזריעה, אפילו בגינה. לכן נראה כיסוח קוצים והורדתם מעל פני הקרקע - בוודאי יש להתיר, מכיוון שבכיסוח מעל פני האדמה אין חשש חרישה כלל, ואינו מכוון להצמחה, מכיוון שהשורשים נשארים. אבל עקירה גמורה תהיה מותרת רק כשפעולה זו נצרכת כדי למנוע נזק מהפרחים ומהאילנות.

יש לציין, שיש להתיר עקירת עשבים לצורך נוי הגינה, רק אם בשנה רגילה מקפידים על סדר וניקיון הגינה, אבל אין להתיר זאת בשנת השמיטה, אם בשנים אחרות אינו מקפיד על כך.

סיכום

1.   נחלקו הראשונים האם עקירת קוצים מחוברים אסורה מדין תורה או מדברי חכמים.

2.   עקירת עשבים במכונה או במחרשה - אסורה מדברי חכמים לכולי עלמא.

3.   עקירת עשבים ביד - אסורה מדברי חכמים.

4.   עקירת עשבים ביד לצורך הצלת אילנות או ירקות - מותרת.

5.   עקירת עשבים ועשבים ביד לצורך הצלת פרחי נוי - מותרת.

6.   עקירת עשבים ביד לשם נוי בגינה זרועה - מותרת גם היא.

7.   עקירת עשבים של שדה שלמה ביד - אסורה, מחשש חרישה ומחשש שנראה כמכין שדה לזריעה.

8.   בסעיפים 6-4, ההיתר הוא רק אם אין אפשרויות אחרות (כגון: ריסוס או גיזום העשב מעל הקרקע).