הרהורים לקראת שמיטה תשפ"ב

הרהורים לקראת שמיטה תשפ"ב

מבוא

נמצאים אנו חודשים ספורים לאחר שנסתיימה שנת השמיטה תשע"ה. בשנה זו פעלה מערכת 'אוצר הארץ' בקצב מואץ וסיפקה לציבור הצרכנים, ועדיין מספקת, ירקות ופירות הקדושים בקדושת שביעית. במאמר תמציתי זה אנסה לסקור את ההתמודדויות העיקריות של שלושת מרכיבי המערכת: החקלאי, הצרכן ומערכת 'אוצר הארץ' בשנת השמיטה, ולגזור מתוכן הרהורים ליישום בשמיטה הבאה, תשפ"ב, הבעל"ט. כולנו תפילה ותקווה שחיוב שמיטה תשפ"ב יהיה מדאורייתא וההיערכות לקראתה תהיה בהיקף ארצי, וממילא השיקולים יהיו רחבים ומקיפים בהרבה. שלושה שותפים יש במערכת של אספקת תוצרת הקדושה בקדושת שביעית: החקלאי המגדל את היבול, הצרכן המעוניין לרכוש את התוצרת ומערכת אוצר בית הדין המקשרת בין השניים ודואגת שהחקלאי יגדל ושהצרכן יקנה וישלם למגדל בעבור הוצאותיו. קיומה ותפקודה התקין של המערכת אפשרי רק כאשר כל שלושת המרכיבים פועלים בהרמוניה.

א. החקלאי

ישנו סיפור שמיוחס לאחד מראשי המשק במדינה בעבר. כאשר אמרו לו שהחקלאים בישראל מוציאים את לחמם בקושי, הוא שאל כמה יהודים מתפרנסים מהתוצרת החקלאית בארץ. ענו לו ששרשרת הייצור ואספקת המזון מורכבת מעשרה אנשים, תשעה מתוכם, המשווקים והמתווכים, מתפרנסים בכבוד, ואילו אחד, החקלאי, אינו מצליח להתפרנס. שמח האיש ואמר: 'נו, אם על כל עשרה יהודים תשעה מתפרנסים בכבוד ורק אחד לא, מצבנו טוב'. החקלאי הוא אבן היסוד ועליו מושתתת כל מערכת 'אוצר בית דין' – 'אוצר הארץ', בלעדיו אין תוצרת. אם בסיכומה של השמיטה יתברר לחקלאי שהוא לא הצליח לכסות את הוצאות הגידול, המיון, האריזה, ההובלה ושכר עבודתו ועבודת הפועלים, הוא לא ישוב לגדל בעבור 'אוצר בית הדין' בעתיד. החקלאי אינו יכול לגדל ולשווק בהתנדבות, גם לו יש משפחה שעליו לפרנס, בדיוק כפי שהצרכן דואג לכספו ולפרנסת בני ביתו.

בפני החקלאי עומדות שלוש חלופות עיקריות לניהול המשק בשמיטה, ועליו להחליט באיזו מהן לבחור. החלופה הראשונה היא השבתה מוחלטת של המשק (או הענף); החלופה השנייה היא מסלול של 'היתר המכירה', והחלופה השלישית היא בחירה במסלול של גידול התוצרת בעבור 'אוצר בית דין'. לכל אחת מהחלופות יתרונות וחסרונות. כדי לבחור בחלופה של גידול בעבור 'אוצר בית דין', צריך החקלאי להביא בחשבון כמה שיקולים. עליו לחתום על חוזה מפורט עם בית הדין לפני השמיטה ולהתחייב לבצע את כל הפעולות הנדרשות בדיוק לפי הנחיות בית הדין. כמו כן עליו לקבל עליו מראש לשווק את התוצרת רק במחיר שקובע בית הדין, גם כאשר המחיר בשוק גבוה בהרבה והפיתוי העומד בפניו גדול. מחיר התוצרת החקלאית בשוק נקבע לפי ההיצע והביקוש. חקלאי המגדל בעבור אוצר בית דין מוותר למעשה על האפשרות להגדיל את רווחיו כאשר המחיר בשוק גבוה. התמורה המתקבלת עבור תוצרת איכותית, במיוחד בראשיתה של העונה, גבוהה בהרבה מזו המתקבלת במהלך העונה. אמנם למחיר שנקבע מראש על ידי בית הדין יש גם יתרון מסוים, והוא שכאשר המחיר בשוק נמוך, בית הדין משלם לחקלאי בעבור הוצאותיו. ואולם כאשר המחיר בשוק נמוך מעלות הייצור והשיווק, יוכל בית הדין לשלם רק אם יינתן סבסוד של המדינה לכיסוי ההפרש. בקיצור, מבחינתו של החקלאי, חתימה מראש על מחיר שנקבע ע"י בית הדין כרוכה בסיכון כלכלי. חקלאי שאינו מונע ממניע אידאולוגי של אספקת תוצרת הקדושה בקדושת שביעית, לא יבחר במסלול זה.

חשש נוסף שעלול להרתיע את החקלאי מלהצטרף ל'אוצר בית דין' נובע מהנחיות הגידול ההלכתיות, שאינן מאפשרות לו לבצע מלאכות מסוימות כגון דילול פרי באופנים שהוא מכיר ומיומן בביצועם. בחירה במסלול של 'אוצר בית דין' עלולה לגרום לו להיכנס לסיכונים מסוימים מבחינה מקצועית, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך.

ב. הצרכן

בפני הצרכן עומדות כמה חלופות לקניית תוצרת טרייה בשמיטה: תוצרת מהיתר מכירה, תוצרת מחו"ל, תוצרת מנכרים ותוצרת מ'אוצר בי"ד'. העדפותיו של הצרכן מונעות מטעמים אידאולוגיים, הלכתיים, מגזריים וכלכליים. קהל היעד ש'אוצר הארץ' מכוון אליו הוא הציבור המעוניין לרכוש דווקא תוצרת הקדושה בקדושת שביעית, ובד בבד רוצה גם בחיזוק החקלאות היהודית. ציבור זה מוכן להתפשר אך מעט על איכות המוצר. גם מחיר המוצר מהווה גורם משמעותי בהחלטה איזו חלופה להעדיף. ישנה ציפייה אצל הצרכנים לרכוש תוצרת הקדושה בקדושת שביעית באיכות גבוהה ובמחיר הנמוך ממחיר השוק. הצרכן סבור שאם בית הדין משלם לחקלאי רק את הוצאותיו וללא רווח, מחיר המוצר אמור להיות נמוך ממחירו של מוצר מקביל בשוק באותה עת. כאשר מחיר התוצרת של 'אוצר בי"ד' גבוה ממחיר השוק, הצרכן יתלונן, אולם כאשר המחיר נמוך ממחיר התוצרת המקבילה בשוק, לא מתקבלות בדרך כלל תלונות מהלקוחות... שיטת תמחור המוצר היא מורכבת ונשענת על כמה הנחות יסוד שיווקיות וכלכליות ואכמ"ל.

ג. מערכת אוצר הארץ

הצלע השלישית היא מערכת 'אוצר הארץ' הפועלת על פי הנחיות בית הדין. תפקידה אינו מסתכם רק בתיווך בין החקלאי לצרכן. המערכת מתחילה לפעול חודשים רבים לפני שנת השמיטה, כדי לשכנע חקלאים רציניים ומקצועיים להיות שותפים בייצור ובשיווק ירקות ופירות איכותיים בשמיטה. המשימה אינה קלה כלל, ומרבית החקלאים 'אינם עומדים בתור', ויש צורך לשכנעם בחשיבות הערכית-אידאולוגית שיש בהצטרפותם למערכת. מערכת 'אוצר הארץ' נוטלת על גבה סיכונים כלכליים ומקצועיים כבדים בהתחייבויותיה לחקלאים מחד גיסא ולצרכנים מאידך גיסא. מאחורי 'אוצר הארץ' לא עומד כל גוף כלכלי כדוגמת חברת ביטוח, המקטינה את הסיכונים שלוקחת על עצמה המערכת. עליה להתמודד מול הבעיות המתעוררות בכל בוקר מחדש ולבד.

ד. תמונת המצב

אנו עומדים כעת בשלהי תקופת השיווק של תוצרת 'אוצר הארץ'. הירקות המשווקים בחנויות הם מהשנה השמינית, וגם חלק ניכר מהפירות כבר אינם בשוק. למעשה נותרו עדיין הפירות הסובטרופיים, ההדרים והאבוקדו, והפירות המאוסמים בחדרי הקירור – התפוחים והאגסים. סיכום כמות הפירות והירקות ששווקו עד כה במסגרת 'אוצר הארץ', כולל אמדן כמות הפירות הצפויה עדיין להיות משווקת, עומד על כ-27,000 טון תוצרת, כולל האספקה לצבא. בעבורנו מדובר בכמות גדולה, אולם ביחס לכמות צריכת הפירות והירקות הארצית בשנה, העומדת על כ-4 מיליון טון, מדובר ב-0.9% בלבד, כלומר פחות מאחוז אחד מהתצרוכת השנתית של כלל אזרחי ישראל (כולל נכרים). לאור נתונים אלו נשאלת השאלה: עד כמה מוצדק להשקיע מאמץ כה גדול מצד החקלאים ו'אוצר הארץ', ומה השפעתו על כלל האוכלוסייה היהודית?

התשובה לשאלה היא מורכבת. אילו הבסיס לייצור ושיווק התוצרת במסגרת 'אוצר בית הדין' היה כלכלי גרידא, הרי שהחשיבות היא קטנה ואף זניחה. אולם אין המדובר במערכת כלכלית המנסה להוות גורם בעל משקל כלכלי בשוק הכללי. מדובר במערכת שיווק ערכית. לכאורה סותרים שני המושגים זה את זה. במערכות כלכליות פועלים אך ורק בהתאם לשיקולים כלכליים ומשתדלים להגדיל את הרווחיות ככל האפשר. לעומת זאת, במערכת דנן פועלים כל שלושת מרכיבי המערכת: החקלאי, הצרכן ואוצר הארץ משיקולים ערכיים, ואילו הפן הכלכלי הוא משני. מובן שבסופה של השנה הכרחי להיות מאוזנים מבחינה כלכלית, היות שלא קיים גורם שמתחייב לסבסד את המערכת, אם כי בעבר המדינה תמכה במידה מסוימת בגופים ששמרו שמיטה.

ה. הצעה לסדר

אנו עוסקים, כאמור, במערכת המונעת בראש ובראשונה ממניעים ערכיים-אידאולוגיים של צריכת פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית וחיזוק החקלאים היהודים העושים מלאכתם על פי הוראות בית הדין והנחיותיו. שניים מתוך שלושת מרכיבי המערכת, החקלאי ו'אוצר הארץ', נוטלים על כתפיהם את הסיכונים, ואילו הצרכן אינו נוטל עליו כל סיכון . אפשר להציע רעיון, שאולי נשמע בשמיעה ראשונה קצת מוזר, אולם עשוי להועיל למערכת כולה לטווח הקצר והארוך: הרעיון לשווק את התוצרת הקדושה בקדושת שביעית במחיר המכסה את הוצאות הגידול והטיפול בלבד מקובל כתפיסה כללית של 'אוצרות בתי הדין'. ישנם 'אוצרות בית דין' שמשווקים את תוצרתם לפי מחיר השוק, וישנם שמצליחים לסבסד, באמצעות מקורות פילנטרופיים, חלק מהמוצרים ולשווקם במחירים נמוכים. בסיס התפיסה הוא שבית הדין רוצה שגם ציבור שאמצעי המחיה שלו מוגבלים יוכל לצרוך תוצרת שביעית בבחינת 'הפקר שיד עניים ועשירים שווה בו'. במצב זה אכן יש היכר בולט לשמיטה. במציאות של מערכות השיווק המודרניות קיימת תחרות קשה בין כל גורמי השוק, כיוון שמקורות האספקה מגוונים מאי פעם. במצב זה כושר השיווק והתחרות של מערכת קטנה, כ'אוצר הארץ', נחות בהשוואה לזה של גורמי השיווק האחרים. היות שמדובר במערכת שיווק ערכית-אידאולוגית מוכוונת מטרה וקהל יעד, אפשר לחשוב אחרת. נוכל לחשוב על שיווק התוצרת גם במחיר הגבוה ממחיר השוק, כאשר הדבר נצרך לצורך קיום המערכת ולהקטנת הסיכון שנוטל החקלאי. יתרה מכך, הצרכן הרואה ערך של שותפות עם החקלאי ולא רואה בו רק כלי למילוי צרכיו, יסכים לשלם מעט יותר תמורת תוצרת זו, אם ידע שבכך הוא מחזק את החקלאים שהם 'גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו'. סביר להניח שהקורא יופתע מהרעיון, אולם אין זה רעיון חדש כלל. הרעיון מופיע כבר בספר 'בצאת השנה' (עמ' סו) בפרסום של הרבנות הראשית לישראל באגרת של טופס כתב מינוי (למי שלא מכר) וזו לשונה:

וכן התשלום עבור השימוש במכשירי עבודה... יקבל מכל אלה שישתמשו בתוצרת, בתנאי שלא יקח עבור התוצרת יותר מהמחיר הממוצע של פירות האילן, ולא יותר מעשרים וחמישה אחוז מעל למחיר הממוצע של ירקות אלה בשוק. ההוספה על המחיר הממוצע היא מצד הצורך לפעמים בהכנסת שינויים בצורת העיבוד בגלל קדושת השביעית...

עכ"ל הרב ישראלי זצ"ל. גם ה'חזון איש' (קובץ אגרות חזו"א ח"ב סי' עג) כותב : 'אחת היא לי אם הטורח מרובה או פחות ובלבד שיהיה ניכר'. כיוון שהרעיון אינו מקורי, כדאי לחשוב כיצד ניתן ליישמו בשמיטה הבאה. הסברה מעמיקה ונרחבת של חשיבות אכילת תוצרת שביעית וחיזוק אותם חקלאים היא הבסיס לשינוי התפיסה. בעצם גם בכך אין כל חדש. הציבור הדתי לגווניו צורך ירקות 'חסלט – עלי קטיף' הנקיים מחרקים ומשאריות חומרי הדברה, אף על פי שהוא משלם מחיר גבוה בהרבה לעומת ירק מאותו הסוג אך ללא ניקיון מחרקים. גם תמורת בשר בכשרות מהודרת אנו משלמים מחיר גבוה בהרבה ממחיר בשר בכשרות רגילה. מדוע שלא נמתג את תוצרת השביעית באופן דומה? בנוגע לרצון לאפשר לציבור דל אמצעים לרכוש פירות שביעית, הפתרון פשוט. אפשר לשווק תוצרת באיכות גבוהה למי שחפץ בכך במחיר הגבוה ממחיר השוק עד לתוספת כוללת של 125%, ואילו מי שאין ידו משגת ישלם מחיר מופחת באופן ניכר בעבור תוצרת שאיכותה בינונית. אגב, מה שמוגדר אצל הצרכן בישראל כאיכות בינונית, נחשב ברוב ארצות העולם כמוצר מובחר. זאת בזכות השפע העצום שהקב"ה הרגילנו אליו כאן, בארץ הקודש.

הצעה זו עשויה להניב רווח כפול:
א) היא תיתן מענה שיווקי גם ליבול איכותי וגם ליבול ברמה בינונית שאותו התקשינו לשווק בשמיטה הנוכחית.
ב) הציבור בעל האמצעים יסבסד את חסרי האמצעים. אם תישאר בסוף השמיטה יתרת רווח, היא תחולק לנזקקים, ונמצא כל העם נשכר.

ונסיים בסיפור יהודי קצר. מעשה ברב קהילה שדרש בשבת הגדול בבית הכנסת בנושא חשיבות נתינת 'קמחא דפסחא' לעניים. כאשר חזר לביתו שאלה אותו הרבנית איך הייתה השיחה. ענה לה הרב כי חמישים אחוז כבר הצליח, העניים מסכימים לקבל...

שנזכה לפעול עם אל ולחזק ידי העושים מלאכתם אמונה.