הלכות שביעית, הרב ישראלי - חלק ד'

ו. מותר לכבוש ירקות שרגילים לכובשם (כגון מלפפונים וכדו'). ומותר להשתמש לצורך הכבישה גם בחומץ טבעי שיש בו קדושת שביעית, מפני ששימוש זה אינו גורם לו להתקלקל (צרכנים, פרק ז סעי' כב).

כך הורה הגר"מ אליהו שליט"א, והסביר שהרמב"ם (תרומות פי"א ה"ד), האוסר לכבוש בצל בשמן של תרומה, אוסר משום שהבצל מקלקל את השמן לגמרי (עי' רדב"ז שם). בכבישת ירקות בחומץ, לעומת זאת, אין החומץ נפסל לשימוש חוזר, אף שלא מקובל לעשות כך.

בטיוטת החוברת בשמיטת תשמ"ז, כתבנו להיפך (עפ"י פאה"ש סי' כד ס"ק ו): "אין להשתמש לצורך הכבישה בחומץ או לימון שיש בהם קדושת שביעית, מפני שאין הם נאכלים בסיום הכבישה, ולכן נחשב כמפסידם". ועל כך העיר רבנו: חומרא יתירה. והאמור בהערה נכון יותר. ויש למחוק האיסור. וכנראה, כוונתו למה שנכתב בהערה (שם) בשם הגרי"ב זילבר ("הלכות שביעית" סי' ה, כסא דוד ס"ק מ), שכיום מותר לכבוש בחומץ של שביעית, מפני שבימינו לא מקובל כל כך להשתמש בו לאכילה אלא לכבישה.

ז. מותר להקפיא פירות, מיצים או מרקים שיש בהם קדושת שביעית, אם אינו מקלקל אותם בכך (צרכנים, פרק ז סעי' כג).

ערוה"ש (סי' כד סעי' ח) כתב שאסור להקריש משקה. עפ"י זה כתבנו בטיוטה למדריך בשמיטת תשמ"ז שיש מי שאוסר הקפאה של תבשילים נוזליים שיש בהם קדושת שביעית.  

על כך העיר רבנו: ערוה"ש מדבר על הקרשה, וזה תוכנו: שנשאר בצורה קרושה, לא רק זמנית. ולא כן הקפאה שניתנה להפשרה. ע"כ לכל הדעות מותר, ואין לחפש חומרות.

ח. מותר לערב מאכל שיש בו קדושת שביעית עם מאכל אחר ואף אם קדושת השביעית פוקעת ממנו ע"י כך. אך אסור לעשות כך מתוך כוונה לבטל את קדושת השביעית, כשם שאין מבטלים איסור לכתחילה (צרכנים, סי' ז סעי' כז).

מותר לערב: הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יג, גאון צבי ס"ק א); הגרש"ז אויערבך (כרם ציון שם, גידולי ציון ס"ק א; מנחת שלמה סי' מו).

במדריך שמיטה תשמ"ז הופיע בהערה דיון ארוך בשאלת קדושת השביעית בתבשילים שיש בהם תערובת של דברים שאין בהם קדושת שביעית. על כך העיר רבנו: אריכות מיותרת. יותר היה צריך להזכיר שלכתחילה אין לבשל יחד.

וכך משמע מפאה"ש (סי' כז ס"ק מה), מהרידב"ז (סי' ז סעי' יא ד"ה והנה) ומהחזו"א (סי' יג ס"ק ח), שיש בכך איסור לכתחילה. ועי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ב, ה, ז).

ט. איסור הפסד כולל גם מעשה שעל ידו הופך הפרי להיות מאוס לאדם, ואף אם לא נשתנתה צורתו (צרכנים, פרק ח סעי' ב/3).

משפט כהן (סי' פד-פה) עפ"י תוס' (כתובות ל ע"ב ד"ה לא). ועי' תורת הארץ (פרק ח אות לא); "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ו). ועי' "שבת הארץ" (פ"ו ה"א אות ב).

בטיוטה למדריך שמיטה תשמ"ז כתבנו בהערה: ובכרם ציון (השלם, עמ' קמז, קנא; וכן בהלכות פסוקות פרק ג, גידולי ציון ס"ק י) דנים בהגדרת האיסורים בפירות שביעית: הפסד מלוגמא וסחורה, וכתבו שאינם איסורים עצמיים אלא מפני שמבטל מהם את אפשרות האכילה, ו"לכם לאכלה" כתיב.

על כך העיר רבנו: בהערה מזכיר בכלל איסור מצד מבטל האכילה, איסור סחורה. ואין בסחורה משום ביטול האכילה, שהלוקח יאכלם. וכבר נגע בזה החזו"א (סי' יד [ס"ק י ד"ה מש"כ]) לענין מצוות אכילה.

י. יש להימנע מהשלכת דברי מאכל שיש בהם קדושת שביעית לפח האשפה, מפני שהם נמאסים בכך (צרכנים, פרק ח סעי' ז).

עפ"י משפט כהן (סי' פה).

לדעת רבנו אין קדושת שביעית בשאריות מזון שאין דרך בני אדם לאוכלן לאחר שנשארו, כגון: שאריות אוכל שנותרו בצלחת (הוראה בע"פ, תשנ"ד).

יא. כאשר מדובר בשאריות של מזון מוצק, יש להניח אותן בשקית מיוחדת ולשמור אותם שם עד שלא יהיו ראויות למאכל אדם, ואחר כך מותר להניח את השקית בפח האשפה (צרכנים, פרק ח סעי' ח).

בטיוטת החוברת לשמיטת תשמ"ז, כתבנו: "במקומות שהאשפה הכללית אינה נשרפת אלא נקברת - מותר לסגור היטב את שאריות האוכל בתוך השקית ולתת את השקית בפח האשפה, ואין צורך לחכות עד שיירקבו". על כך העיר רבנו: אינו מובן. שהרי כשנקברת יש כאן הפסד בידים.

ועי' משפט כהן (סי' לח); חזו"א (שביעית סי' ה ס"ק י).

יב. אין למלא כוס של הבדלה ביין של שביעית באופן שיעלה על גדותיו ולכבות בו את הנר, מפני שגורם בכך להפסד של היין.

הרב קוק זצ"ל (שבה"א, קונ"א סי' כב). וכתב להסתפק בדעת המשנ"ר (פ"ח מ"ז) אם מותר לעשות הבדלה ביין של שביעית, מפני שהנשים רגילות שלא לשתות מיין זה, ועל ידי כך קטן מספר האנשים הראויים לשתותו.

על כך העיר רבנו (תשמ"ז): משונה. ואם כך אסור לטעום מכוס, כי אחרים נגעלים מלשתות ממה שכבר שתו. אלא פשוט, שהטועם יוכל להמשיך לשתות, וכן בהבדלה".

יז. לאחר השמיטה, אין לקנות שתילי עצים ממשתלה שהכינה אותם בדרכים אסורות: שלא במצע מנותק בתוך מבנה ושלא בהסתמך על היתר המכירה. והוא הדין לשתילי ירקות שהוכנו באופן האסור. מי שקנה בטעות שתילים וזרעים כאלה - ישאל שאלת חכם (חקלאים, פרק כג סעי' יב והע' 25).

זריעת זרעים שיש בהם קדושת שביעית - אסורה: חזו"א (סי' כז ס"ק ב); הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יא, גאון צבי ס"ק ו); תורת השמיטה (סי' יג ס"ק לה). ועי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ו והע' 52-54). הדברים אמורים גם בזרעים שגדלו בהיתר ע"י חקלאי שזרע לפני השמיטה מבלי למכור את הקרקע - שיש בהם קדושת שביעית ואסור לזרוע אותם.

לאחר פגישה שהתקיימה בהכנה לשמיטת תשנ"ד, כתבנו בשם רבנו: זרעים הקדושים בקדושת שביעית - אין לזרעם, שהרי מפסידם. וי"ל שאיסור זריעת זרעי שביעית הוא מדין סחורה, כדין איסור צביעה (שביעית פ"ז מ"ג, ועי' "שבת הארץ" פ"ו ה"ב הע' 2) או החלפה בבהמה (שביעית פ"ח ה"ח, ועי' "שבת הארץ" פ"ו ה"י אות ו. וכן נראה במשנ"ר תרומות פ"ט מ"א ד"ה שוגג; כרם ציון, פרק יא גאון צבי ס"ק ו). הנפק"מ תהיה בדבר שאין זרעו כלה, שאולי לא יהא בו הפסד אבל יהא בו איסור סחורה.

על ההשוואה לאיסור צביעה השיב רבנו בכתב ידו: לא נראה לי, דפשיטא שמפסידם כשזורעם.

ועל זריעת דבר שאין זרעו כלה השיב רבנו: אם הכוונה לזורעם אחר צאת שנת השבע - יתכן שיש בזה משום איסור ביטול או שגם הגידולין קדושים ולא עיינתי כעת בזה. לעיין בנדרים פ"ז. עי' נדרים (נז ע"ב - ס ע"א), "שבת הארץ" (פ"ד ה"כ-הכ"א).

פרק ז - שיווק פירות שביעית

א. הדרך המעשית לשיווק פירות שביעית ולהבאתם ממקומות גידולם אל הצרכן בעיר היא "אוצר בית דין" (צרכנים פרק ה סעי' יט; חקלאים, פרק כה סעי' ג).

חזו"א סי' יא ס"ק ז(; כרם ציון (פרק יז ס"ק יג); משנת ר' עקיבה (סי' ד) עפ"י הגר"ח ברלין; משנת יוסף (ח"ג עמ' נא±נח); בצאת השנה (עמ' מב). - עפ"י רמב"ן (ויקרא כה ז); ר"ש (שביעית פ"ט מ"ח). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ב אות ב). בהסבר גדרו של "אוצר בית דין" נאמר בשו"ת הרשב"ש (סי' רנח) שהוא מועיל מדין "יד עניים".

יש שהסתייגו מדרך זו: רש"ס (פ"ט ה"ד ד"ה חזור וזכי בה, ה"ו ד"ה ואני אומר, אבל האמת); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' עב). והגר"מ אליהו שליט"א הורה שאין לסמוך על אוצר בי"ד אלא בשעת הדחק, מפני שהרמב"ם לא הביא את המושג הזה להלכה.

על כך העיר רבנו בשמיטת תשמ"ז: אין בזה אלא סידור טכני, ואין בו חידוש הלכה (וגם עצם הסידור, דהיינו איך מקבלים הפועלים שכר עבודתם וההובלה לעיר וסדר החלוקה של הפרי. ע"כ אין מקום להביאם להלכה. דלא מסתבר לדחות מהלכה, שמוכח מהתוספתא שהוא דבר נהוג למעשה, וודאי שהיה זה ברצון חכמים. ועי' מאמר רבנו )בצאת השנה עמ' כא-כב, מובא במדריך שמיטה לחקלאים, נספח א בסופו). ובספר השמיטה (עמ' כא סעי' ג) נאמר: "דאחר שכל הטעם הוא כדי להראות שהוא הפקר - אין לך מנהג הפקר גדול מזה".

ב. בשעת הדחק ניתן לסמוך על המקילים וסוברים שמותר להחשיב את החקלאי כקבלן של בית הדין, ששכרו תלוי בתוצאות עבודתו, ולא כשכיר המקבל שכר קצוב (חקלאים, פרק כה סעי' טו).

עי' מאמר רבנו (בצאת השנה עמ' כא), שם כתב שמינוי החקלאי עצמו הוא דוחק גדול. ועי' בצאת השנה (עמ' מב ד"ה ירקות והע' 8, עמ' סו ד"ה אכן), שם משמע שהשכר הניתן לחקלאי הוא כפועל.

שאלה זו הועלתה ע"י ועדת השמיטה (תשנ"ד) בפגישה עם רבנו, וכך נכתב בסיכום: נראית הצעת ועדת השמיטה שאוצר בית הדין יתן לחקלאי לפי ממוצע הכנסות מהמטע בשנים האחרונות, בהפחתות מסויימות (בפירות שהדבר אפשרי). החקלאי יהיה שכיר בי"ד. ועל כך הוסיף רבנו בכתב ידו: זה מותנה בתנאי שההשקעה שבעיבוד, הן מבחינת שכר העבודה והן מבחינת שכר השימוש בכלי העבודה או בהוצאות אחרות, כגון מי השקאה וכיו"ב - הם לפי ערך של הממוצע בשאר השנים, אבל אם בשנה זו ההשקיה כנ"ל פחותה יותר, יש להביא זאת בחשבון.

ג. מעיקר הדין, בית הדין יכול לשלם לשליחיו רק את הוצאות הטיפול בפירות מהקטיף ואילך (חקלאים, פרק כה סעי' יח).

רק לענין זה הוזכרה שכירת פועלים בתוספתא. כך נכתב בתקנות בית הדין בירושלים בשנת תר"ע (כרם ציון פרק יז, גידולי ציון ס"ק יג). וכן כתב רבנו (עי' מאמרו, "בצאת השנה" עמ' יח). ועי' מכתב הגרי"מ חרל"פ (מכתבי מרום סי' עא).

ד. פירות שברשות אוצר בית הדין, אם יש חשש שהצרכנים יימנעו מלקחת פירות שאינם ממויינים - מותר למיין אותם לפי סוגי איכות (חקלאים, פרק כה סעי' ח).

בטיוטה כתבנו: מכיון שההוצאות על פירות באיכות גבוהה זהות להוצאות על פירות באיכות ירודה - אין מקום להתיר מיון וקביעת תשלום לפי סוגים.

על כך העיר רבנו בשמיטת תשמ"ז: איני יודע למה לא יוכל [להיות מחיר] לא אחיד. הרי מסתבר שהקונים מסכימים לשלם עבור שכר טירחה יותר גדול, והשני ישלם פחות, על-מנת לקבל פרי מאיכות שונה.

בסעיף אחר כתבנו (תשמ"ז): "בשיווק באמצעות אוצר בית דין מותר לשקול את הפירות". ועל כך העיר רבנו: הלכה זאת סותרת את האמור בסעיף הקודם האוסר חלוקת הפרי לסוגיו.

ה. ישנם מקרים בהם הכסף כלל לא נתפס בקדושת שביעית, כגון: באוצר בית דין ובקנייה בהבלעה (צרכנים, פרק ה סעי' יג).

באוצר בית דין: מפני שאז התשלום הוא החזר הוצאות ולא מחיר הפירות.

בענין סדר העדיפויות העיר רבנו תשמ"ז: לפי זה עדיף יותר הבלעה. אך נראה שבקנייה מאוצר בית דין עדיף שכן התשלום הוא עבור העבודה וכדו', והרי גם אם היה כולל גם המחיר לפרי, הרי כאן יש גם הבלעה.

ו. יש הסוברים שמותר לייצא גידולים השייכים לגוי, אף אם גדלו בקרקע של יהודי (חקלאים, פרק כו סעי' ה).

הוראת הרה"ג אברהם שפירא שליט"א, עפ"י דעת המבי"ט (ח"א סי' כא, שלו) הכותב שאין חובת הפקר, ביעור ואיסור סחורה בפירות השייכים לגוי: עי' "שבת הארץ" (פ"ו ה"א אות ח, פ"ז ה"א אות ו). מכיון שאיסור היצוא נובע מחובת הביעור, יש להתיר יצוא פירות אלו, הפטורים מן הביעור. וכך כתב לנו הגר"א שפירא שליט"א: "על פי האמור במבי"ט, החולק על הב"י וס"ל שגם בקרקע של גוי ופירות של גוי נהוג קדושת שביעית - מ"מ לגבי ביעור וסחורה הוא מודה לב"י שלא נאסרו. משום שעכ"פ זה ממון של גוי, והוא לא היה צריך להפסיד את ממונו ע"י איסורים אלו, ולכן גם דין הישראל שבא מכוחו כמוהו. ומה שהקרקע של גוי לא מהני, שהרי למבי"ט זה לא מעלה ולא מוריד, שהרי אין קנין לגוי בקרקע, ורק משום קניינו בפירות. וע"כ אין נפק"מ בין קרקע של גוי לקרקע של ישראל. ולמעשה זה מוכח משיטות הראשונים, הרז"ה והראב"ד סוף יבמות, ולפי זה נראה שבזריעה בשישית והשליש יגדל בשביעית - מוטב שהזרעים יהיו משל גוי ויותנה שהפירות שלו, ואז לא יהיה איסור של סחורה והוצאה לחו"ל. ועל זה יש גם לדון גם באילן, שאם הפירות יהיו שייכים לגוי לפני שיחול עליהם קדושת שביעית, או גם קודם שצמחו והוי דבר שלא בא לעולם - וזה ניתן ע"י קנין סיטומתא, שהכריע במהרש"ם כדעה שמהני בדבר שלא בא לעולם".

ועל עצם ההצעה כתב רבנו: דבר זה צ"ע. המדובר שם [בתשובת המבי"ט] בקרקע השייכת לגוי, שענין ביעור הוא ענין ממוני, ואינו שייך להיטל חוב[ה] זאת על הגוי. וא"כ המדובר יתכן בקרקע לפירות שלה לאחר המכירה. ובזה אין לחלק אם זה האוכל יהיה ישראל או גוי. וא"כ לדעת רבנו אין לייצא פירות שביעית אף בדרך זו. והדברים מוסברים בהרחבה ע"י הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' יא ס"ק ג).

ז. אין להוציא פירות שביעית לחו"ל (חקלאים פרק כו סעי' א, צרכנים פרק א סעי' יא).

רמב"ם (פ"ה הי"ג); "שבת הארץ" פ"ה הי"ג אות א-ג(. ועי' מדריך לחקלאים תשנ"ד (פרק כו סעי' ד), דיון ארוך בשאלה זו.

על כך העיר רבנו בשמיטת תשמ"ז: כדאי להביא בפנים [את] האמור להיתר בשעת הדחק מכרם ציון [פרק טו סעי' ט וגידולי ציון ס"ק ג], במיוחד לענין הוצאת אתרוגים.

ח. הנוסע לחו"ל, מותר לו לקחת אתו צידה לדרך מפירות שביעית (צרכנים, פרק א סעי' יא).

על כך העיר רבנו בשמיטת תשמ"ז: מכיון שהטעם משום שהביעור צריך להיות בארץ, הרי המוציאים פרי לחו"ל - המדובר בכמויות שייגמרו מיד, א"כ אין חשש.

פרק ח - ביעור פירות שביעית

א. פירות שביעית שאינם נגמרים בשדה אלא לאחר הופעת פירות שמינית (כגון: אגוזי פקאן או נענע) - פטורים מביעור. והוא הדין למקרה שיש בארץ פירות מאותו מין במקומות שאין בהם קדושת שביעית (כגון: בשדות גויים) או בגבולות עולי מצרים.

פטורים מביעור: בית רידב"ז (סי' ח סעי' יג, סימן ה סעי' יח בהג"ה לפאה"ש, הערה למשמרת הבית אות ל דף כב ע"ב); הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ד הט"ז אות ג, ועי' קונ"א סי' כד); הגרש"ז אויערבך שליט"א (כרם ציון פרק יז, גידולי ציון ס"ק א; מנחת שלמה סימן נא אות טו). ועי' "שבת הארץ" פ"ז ה"א אות ה(.

החזו"א (סימן טו ס"ק ג ד"ה נראה, ובמש"כ) אמר שרק פירות הקדושים בקדושת שביעית פוטרים מביעור. וכן משמע מהרש"ס (פ"ז מ"ב ד"ה וקוצה). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"א אות ה הע' 16).

רבנו (מדריך לצרכן, תשמ"ז) הורה שיש להתחשב גם בפירות שאין בהם קדושת שביעית, ואמר לנו שיש להתחשב אפילו בפירות שהם ערלה.

ב. נאמר בתורה (ויקרא כה ז): "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". ודרשו חכמים: "כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה - אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה - חייב אתה לבער אותו המין מן הבית" (צרכנים, פרק י סעי' א).

במדריך לשנת תשמ"ז, כתבנו: "יש הסוברים דהיינו דווקא חיות, ולא בעלי חיים אחרים: משנ"ר (פ"ט מ"ד ד"ה על). והגר"ש ישראלי הורה שכל בעלי החיים בכלל, כולל חרקים (הוראה בע"פ, אדר תשמ"ז). ועי' בית רידב"ז (פ"א ה"ה)". כשהבאנו את טיוטת החוברת לעיונו של רבנו, העיר: חוזרני בי.

כמו כן כתבנו אז: "יש הסוברים שאין חובת ביעור בדברים שאינם ראויים למאכל אדם או חיה. ויש חולקים". והוספנו עפ"י דבריו הראשונים של רבנו: "והגר"ש ישראלי העיר שזו שאלה תיאורטית בלבד, מפני שאין דבר שאינו נאכל ע"י איזשהו בעל חיים". וכאשר הבאנו בפניו את הדברים בכתב, סימן קו על גבי המילים הללו, וכתב: למחוק.

ג. בזמן חז"ל היו שחילקו את א"י לשלשה אזורי ביעור שונים והיו שחילקו לתשעה אזורי ביעור. אולם בימינו, כאשר מובילים את פירות השביעית לכל איזורי הארץ - יש לכל הארץ דין אחד לביעור (צרכנים, פרק י סעי' י).

חכמת אדם (שערי צדק פרק יט סעי' ט). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז הי"א אות ד).

בטיוטת החוברת לשמיטת תשמ"ז כתבנו בצורה שונה: "כיום קשה לזהות את מקור הפירות ואת הגבולות המדוייקים של כל איזור, ולכן, מספק, יש לבער בכל אחד מתאריכי הביעור שבכל איזור. ויש הסוברים שאין לחשוש לכך, ויש לבער רק בתאריך הביעור של האיזור בו הפרי נמצא עכשיו". וכך הורה רבנו (מדריך לצרכן, תשמ"ז).

ד. חז"ל קבעו זמני ביעור למספר מינים. זמנים אלו נאמרו כאשר לא ידוע מתי אותם מינים כלו בשדה. הזמנים הללו הם: תאנים - חנוכה, תמרים - פורים, ענבים - פסח, זיתים - שבועות.

בשמיטת תשמ"ז כתבנו בחוברת לצרכן עפ"י הוראה בע"פ של רבנו: "והגר"ש ישראלי הורה לבדוק את המציאות כיום ולנהוג על פיה".

בשמיטת תשנ"ד כתבנו אחרת: הגר"ש ישראלי (הערת עורך, "ברקאי" ה עמ' 119-122) כתב שבימינו, במציאות אין ענבים בכרמים החל ממחצית החורף. ולכן יש לבער מספק מתקופה זו (וכך הורה לנו רבנו בע"פ בשמיטת תשנ"ד). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז הי"א אות ב.

ה. אם מין מסויים כלה לחיה מהשדה אבל נותרו פירות כאלה בחצר המשתמרת, או אם פרי מסויים כלה לחיה משדה הבעל אבל קיימים עדיין בשדות שלחין שמשקים אותם - הרי שהגיע זמן הביעור )צרכנים, פרק י סעי' טו).

חצר המשתמרת: שביעית (פ"ט מ"ד). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ד אות ב).

שלחין: תוספתא (שביעית פ"ז הי"ב), ושם נאמר: "אוכלין על הירק של בית השלחין, לפי שאינו כלה". ועי' "שבת הארץ" (פ"ז הי"א אות ה).

בשמיטת תשמ"ז כתבנו בחוברת עפ"י התוספתא: "פרי שמקובל לאחר את מועד הבשלתו באופן מלאכותי, יאוחר גם זמן ביעורו בהתאם". וכמקור לכך כתבנו: הגהת הגר"א (לתוספתא, אות כ) ומנחת ביכורים (שם) וכתבו שהגירסה היא: "אין אוכלין על הירק של בית השלחין"; פאה"ש (סי' כז סעי' יא) וכתב שאין להתחשב במה שגדל שלחין. ובשבת הארץ (פ"ז הי"א) הוסיף דהיינו דווקא כשצורת גידול זו אינה מקובלת. ולכן אין להתחשב במה שגדל בשיטות עיבוד חדישות המקובלות רק בחוות המחקר.

על מה שכתבנו שאין להתחשב במה שגדל שלחין, העיר רבנו: הציטוט הוא בניגוד למבואר בפנים [בתוספתא עצמה], וזהו לפי גירסת הגר"א. והביאור כפי שהבינו [נ' בחולם] בשבת הארץ [פ"ז הי"א אות ה] אינו מובא כפ"מ [אצ"ל: כפי מה] שכתוב שם. האמור "שאין מתחשבים עם בית השלחין" - הכוונה כשבית השלחין הוא איזור שמור, שאין היא [החיה] מגיעה אליו. ונראה שהכוונה כגון פרדסים שלא הופקרו (והם של גויים או ב"נ [?] דפירות המיועדים למאכל אדם ולא לחיות מותר לשומרם )מובא בתוס' ר"ה ט [ע"ב ד"ה וקציר, השני] וברש"ש [ד"ה וקציר], ואכמ"ל). אבל כשאינם שמורים, גם אם מצויים רק במקומות תרבותיים ומעובדים - כל שהבהמה יכולה לאכול מהם, זמן ביעורם הוא בהתאם. הניסוח בפנים ובהערות אינו מדוקדק ואינו מובן.

ו. חובת הביעור חלה רק על אדם שיש ברשותו פירות שביעית בכמות העולה מה שדרוש לכל אחד מבני הבית לשלוש סעודות.

עפ"י שביעית (פ"ט מ"ח); תוספתא (פ"ח ה"ד); רמב"ם (פ"ז ה"ג). ועי' "שבת הארץ" (אות א).

וכך הורה רבנו (מדריך לצרכן, תשמ"ז).

ז. מותר לאדם להפקיר את הפירות בפני שלשה מחבריו, אעפ"י שיודע שלא יזכו בפירות. ולאחר שקיים את מצוות הביעור - יכול לחזור ולזכות באותם פירות. בשעת הדחק, מי שאין לו אפשרות להפקיר בפני שלושה חברים - מותר להוציא את הפירות לרה"ר או לחצר שאיננה משתמרת ולהפקירם בשעה שאין שם אדם. אח"כ מותר לו לחזור ולזכות בהם (צרכנים, פרק יא סעי' ז-ח).

להוציא את הפירות: ירושלמי (פ"ט ה"ד). הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ז ה"ג אות ב/4) למד דין זה רק למ"ד שביעור הוא מדרבנן, אבל לדעות שביעור מדאורייתא יש להפקיר בפני ג' בני אדם.

ורבנו הקל לנהוג כן אפילו שלא בשעת הדחק (מדריך לצרכן, תשמ"ז).

ח. גם לאחר הביעור, הפירות נשארים קדושים בקדושת שביעית ויש לאכלם בקדושה (צרכנים, פרק יא סעי' יז).

ריבמ"ץ (פ"ט מ"ב). וכן הורה רבנו (מדריך לצרכן, תשמ"ז).

לדעת הר"ש (פ"ט מ"ז) אחר שעת הביעור אין קדושת שביעית בפירות. ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג הע' 11, 18).

ט. כלי שבישלו בו פירות שביעית אינו חייב הכשרה בהגיע זמן הביעור (צרכנים, פרק יז סעי' יט).

כרם ציון (פרק יד ס"ק ח), תורת השמיטה (עמ' לח), קהילות יעקב (עמ' לט). וכך הורה רבנו (מדריך לצרכן, תשמ"ז).

פרק ט - משא ומתן עם מי שאינו שומר שמיטה

א. אסור לקנות תוצרת חקלאית ממי שמגדל אותה באיסור (צרכנים, פרק יג סעי' ד). עפ"י רמב"ם (פ"ח הי"ד).

בטיוטת החוברת לשנת תשמ"ז, כתבנו: "אסור לשווק, וכן אסור לקנות פירות שידוע שבאו מקרקעות של חקלאים שאינם שומרי שביעית שלא מכרו קרקעותיהם לגוי".

על כך העיר רבנו: האין זה בסתירה עם האמור לעיל (הוראות מעשיות וכו' [נכתב לעיל פרק ג סעי' ח]), שניסיתם להתיר הפירות [ולומר שאינם אסורים משום "שמור" ו"נעבד"], א"כ הרי ניתן שיהא השיווק בדרך של הפקר הפרי ותשלום עבור הטיפול?

אך דעת רבינו עצמו היא לאסור "נעבד" אא"כ הפרי הוא הפקר גמור.

ב. כאשר קונים פרחים מן המגדל (חקלאי או משתלה) - יש לוודא שהוא מגדל אותם בחממה במצע מנותק. יש להקפיד על כך גם בקנייה ממי שקנה מהמגדל, כגון: בחנות פרחים כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה.

פרחים נחשבים "דבר שיש בו זיקת שביעית", ולכן אסור לקנותם מאדם החשוד על השביעית: עי' "שבת הארץ" (פ"ח הי"ד אות א). אמנם היה מקום לומר שמי שאין ידוע עליו כלום אינו חשוד (עי' "שבת הארץ" פ"ח ה"ד אות א). אך רבנו הורה שאין להקל במקום שניתן לברר ע"י דרישה להציג אישור (ראה לקמן סעי' ג).

ג. מותר למכור שתילים בגוש לחקלאי או גנן מקצועי, אם אומר שברצונו לשתול אותם בחממה או באדמה שנמכרה לגוי (חקלאים, פרק לג סעי' יג).

בנד"ד האיסור למכור הוא מדרבנן, מפני שעובר העבירה יכול להשיג שתילים גם במקום אחר: עי' "שבת הארץ" (פ"ח ה"א אות א). במקרה כזה כתב הרב זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ח ה"ב אות ה) עפ"י המשנ"ר (פ"ה מ"ו) שתולים להיתר אף בסבירות נמוכה.

אך בפגישה עם רבנו הורה לנו להחמיר, וכך נכתב בשמו: מכירת שתילים לחקלאי שלא ידוע אם מכר את הקרקע - אסורה. אין לתלות בהיתר במקום שאפשר לברר ע"י שאלה או דרישה להציג אישור על מכירת הקרקע. גם כאן אפשר להקל במכירה של שתילים בגוש, ולמכרם מבלי לברר. וכוונתו למה שנכתב בשמו בסעיף הבא. הרה"ג יעקב אריאל שליט"א הסביר את ההבדל בין מה שרבנו אסר לבין מה שהתירו אחרים בכך שאין תולים בהיתר אלא כאשר התלייה היא בדבר שיעשה בעתיד, אבל בדבר הקיים בהווה - אין לתלות בהיתר ללא בירור, כל זמן שאפשר לברר. ועי' בצאת השנה (עמ' כח סי' א).

 

למעבר לחלק ג'

למעבר לחלק ה'