ז. פעולות למניעת נזק מהפרי, הנעשות במרחק מן העץ - מותרות גם בפירות השמיטה. לכן מותר לפזר מלכודות ופתיונות נגד מזיקים, לפרוש רשתות גבוהות להגנה מפני צפרים (כגון: בשסק) ולהפעיל תותחי אוויר להברחת ציפורים (חקלאים, פרק יב סעי' כב).
עפ"י מה שכתב רבנו ("התורה והמדינה" ג עמ' קיח בהערה). ועי' רמב"ם (פ"ה ה"ה); "שבת הארץ" (שם, ופ"ד ה"ל אות א).
ח. בשעת הדחק מותר לדלל פירות לאחר החנטה (חקלאים, פרק יג סעי' ה/7).
לדעת הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ה ה"ג אות ה) אין היתר להפסיד פרי אחד כדי להשביח פרי אחר. והגרש"ז אויערבך ("מפרי הארץ" שביעית עמ' 9) התיר הפסד פירות שביעית לצורך גידולם של פירות שביעית אחרים, עפ"י תוס' (פסחים סו ע"ב ד"ה והא).
לאחר פגישה עם רבנו בנושא בהכנה לשמיטת תשנ"ד, נכתב בשמו: דילול פירות אפשרי מכיון שהפעולה היא לצורך הפירות הנותרים שיהיו טובים יותר, אין בזה הפסד פירות, שהרי הנותרים הם מורווחים.
על כך שאלנו: הרב קוק זצ"ל (שבת הארץ פ"ה ה"ג) כתב שאסור להפסיד פרי אחד לטובת פרי אחר בשביעית. ומדוע יש להתיר דילול? ועל כך ענה רבנו בכתב ידו: לשיטת החזו"א שמתחשבים עם הפסד הפרי, ע"כ גם דילול שהוא רק לצורך הפרי הוא באיסור [אצ"ל: בהיתר]. הנאמר הוא לפי מה שנוהגים למעשה (מי שרוצה בכך) לסמוך על היתר החזו"א. כמובן שמטעם זה יש להעדיף פעולת ריסוס לשם דילול שזה אפשר בפירות טרם היראות הפרי. בירור נוסף בשיטת רבנו, ראה מכתבים (סי' ה). ועי' "שבת הארץ" (פ"ה הי"ז אות ב והע' 3).
ט. הסרת פירות בעצי ערלה למניעת ניצול של כוח העץ - אסורה (חקלאים, פרק יד סעי' ה).
בפגישה בהכנה לשמיטת תשנ"ד, הורה לנו רבנו: פירות ערלה אין בהם קדושת שביעית, אולם אין להורידם שזו נחשבת להיות בצירה לעבודת האילן, ולכן אסורה גם הורדת פרחים. (ב"בצאת השנה" עמ' נג הותרה הורדת פירות ערלה כשזה נחוץ לשם שמירה על העץ מהתנוונות מוקדמת, וראה לעיל פרק א סעי' יא).
ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ב אות ג) דעת הסוברים שאיסור זה נאמר גם בפירות שאין בהם קדושת שביעית. ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' כה-כו).
לדעת הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ג פרק ב ס"ק ח) איסור "בצירה לעבודת האילן" נאמר רק בפירות שיש בהם קדושת שביעית, ולכן כתב שאיסור זה נאמר רק בעצים שכבר עברו את שנות הערלה.
י. כאשר יש חשש שאנשים ייכשלו באכילת פירות ערלה, יש לשים שלט המזהיר על כך. אך אם הדבר אינו מעשי - מותר להוריד פרחים, ואף פירות (חקלאים, יד סעי' ה). הדבר מותר כדין כל מלאכה למטרה שאיננה חקלאית, שאין בה איסור (ראה לקמן סעי' יא, יג). רבנו הורה שהדבר מותר רק אם אין אפשרות לגדור או להזהיר את האוכלים (הוראה בע"פ, תשנ"ד).
ועי' בצאת השנה (עמ' נג הע' 1), שם נאמר שאין איסור הפסד בפירות ערלה.
יא. מותר ליצור קוי בידוד בדגנים נגד שריפות גם ע"י קצירה של התבואה (חקלאים, יז סעי' ה). בפגישה שהתקיימה להכנת שמיטת תשנ"ד, הורה לנו של רבנו: קצירת קוי בידוד בחיטה נגד שריפות - אין בה איסור, מפני שלא באה להצמחה כלל.
היתר מלאכה למטרה שאיננה חקלאית (כאשר אין בעיה של מראית עין) - עי' "שבת הארץ" (פ"א הי"ח אות ה); מדריך שמיטה לחקלאים (תשנ"ד, פרק א סעי' טז).
יב. החזקת שטחי בור, כאשר השטח עלול להעלות עשביה קשה שתזיק לגידולי השנה השמינית - מותר (חקלאים, פרק כב סעי' ו).
כאשר אין סכנה לנזק שיפגע במידה ניכרת בגידולי השנה השמינית מבלי שיהיה אפשר לתקנו - הדבר אסור: עי' רמב"ם (פ"א הי"ד). מידת הנזק תלויה בסוג העשביה, בכמותה ובגידול המתוכנן לשמינית.
בדפי הלכה לחקלאים (עמ' 47 סעי' ד והע' 5) נכתב שאם העשבים רק מנצלים את הקרקע במידה בה היא מנוצלת ע"י גידול רגיל - אין זה בכלל נזק. אך נראה שהלכו שם לשיטתם, שהיתר "פסידא" בשביעית נאמר משום הפסד האדם. אך לדעת הרב קוק זצ"ל, שהיתר זה אמור בהפסד האילנות או הקרקע - נראה שאין בכך נפק"מ.
לאחר פגישה עם רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד, כתבנו: סילוק עשבייה בשדה בור אסור מדין "שדה שנתקווצה" [שביעית פ"ד מ"ב, רמב"ם שמו"י פ"א הי"ד], גם אם אין כוונה להכשיר את השטח לחרישה. (הרב לא נשאל בפירוש אם יש היתר לאוקמי ארעא). ועל כך הוסיף רבנו בכתב ידו: המשנה (שביעית פ"ד מ"ב) סתמא נאמרה, ו"לאוקמי". ודווקא [?] הרמב"ם (פ"א ה"י) בענין אילנות החמיר ש"ימות כל עץ בה". וזה ודאי לא מצוי בסילוק העשבים. וכוונתו לומר שהאיסור בשדה שנתקווצה אמור גם כאשר הדבר נעשה לאוקמי ארעא, ומה שהתיר הרמב"ם הוא רק בנזק גמור, דומיא דמיתת כל עץ שבה.
יג. גיזום גדר חיה בוגרת ומלאה, שמטרת גיזומה הוא לשמור על נוי צורתה הקיים, ללא כל כוונה לגרום להצמחה - מותר (מדריך שמיטה לגן הנוי, תשנ"ד, פרק ג סעי' ה/2).
היתר מלאכה למטרה שאיננה חקלאית (כאשר אין בעיה של מראית עין) - עי' "שבת הארץ" (הי"ח אות ה); מדריך שמיטה לחקלאים (תשנ"ד, פרק א סעי' טז). וראה לעיל (סעי' י-יא).
לאחר פגישה עם רבנו בנושא זה, כתבנו בסיכום: הותר גיזום גדר הנוי - כשמזיק לנוי וללא כוונת הצמחה. על כך העיר רבנו בכתב ידו: היינו כשההצמחה מכערת ואין בה מהתועלת.
גיזום - שהוא קרוב לזמירה של תורה - לא הותר אלא כאשר הוא "קשי לאילנא". ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"כ אות ג).
פרק ג - איסורי ספיחין, שמור ונעבד
א. ירקות האסורין באיסור ספיחין - אסורים באכילה. וכן אסורים בשימוש שהם מיועדים לו (צרכנים, פרק יב סעי' ד; חקלאים, פרק טז סעי' ב).
עי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ה אות ב), שם הבאנו מחלוקת: לדעת המשנ"ר (פ"ז מ"ג ד"ה ירקות) מותר למכור ספיחין באופנים שאין בהם איסור אחר. לדעת החזו"א (סי' יג ס"ק טז ד"ה ויש) נאסרה בהם הנאה של השתמשות. לדעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נא אות יא) ספיחין אסורים בשימוש שהם מיועדים לו. ולדעת הגר"מ אליהו שליט"א ספיחין אסורים בהנאה. ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ו הע' 42, פ"ד ה"ב אות ג).
דעת רבנו היא (חוות בנימין סי' ט אות יא) שאין בספיחין כל איסור הנאה.
ב. למרות שהספיחים אסורים באכילה, יש בהם קדושת שביעית, ואסור להפסידם (צרכנים, פרק יב סעי' ה; חקלאים, פרק טז סעי' ג).
ערוה"ש (סי' כב סעי' ט); בית רידב"ז (סי' ג סעי' ה).
לדעת החזו"א (סי' כא ס"ק יד ד"ה בסי', סי' ט ס"ק ד ד"ה ר"מ, ס"ק ו ד"ה וכשיתלשו) מצוה לעקור את הספיחין ולהניחם במקום שיירקבו מאליהם. ומפני הפסד פירות שביעית אין לעשות זאת לפני שהגיעו לעונת המעשרות. וכן כתבו שמצוה לעקור את הספיחין: ריבמ"ץ (פ"ז מ"א); מהר"י קורקוס (פ"ד הי"ח ד"ה משום ספיחין, אין מחייבין); חזו"א (סי' ט ס"ק טו).
לדעת רבנו (חוות בנימין סי' ט אות י) אין מצוה לעקרם. וכן כתב הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' סג). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הי"ח אות ד).
מאידך גיסא ישנו איסור לקיים ירקות הרכים. עי' רמב"ם (פ"ד הי"ח); "שבת הארץ" (שם, אות ה). לדעת רבנו (שם) איסור זה אמור בקיום ע"י מעשה, ואינו מחייב עקירה. וכן כתב הגריא"ה הרצוג (שם). ויש אומרים שמצוה לעקור את הירקות הרכים בשביעית, ואף אם אין בהם איסור ספיחין. ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ו והע' 45, פ"ד הי"ח אות ד-ה).
ג. בפרחי נוי אין איסור ספיחין (צרכנים, פרק יב סעי' ו/4).
בצאת השנה (עמ' מח סי' ג סעי' ג והע' 25). ועי' בצאת השנה (עמ' נ הע' 25), שם נאמר שיש מקום להקל בפרחים בכלל, גם אלה שיש להם ריח, מפני שאינם נאכלים. וכך הורה רבנו, שאף אם באופן עקרוני יש איסור ספיחין בפרחים, הרי אין זה אלא איסור אכילה (ראה לעיל סעי' א). ועי' בצאת השנה (עמ' מח סי' ג סעי' ד); "שבת הארץ" (פ"ז הי"ט אות ד הע' 10-11, פ"ח הי"ד הע' 34).
ד. אין איסור ספיחין בגידולים שאין בהם קדושת שביעית, כגון: כותנה.
הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ג פרק ב אות ט ד"ה כמו; מנחת שלמה סי' נא אות יא; ועי' במכתבו הנדפס בקובץ "מפרי הארץ" שביעית עמ' 9, שם הוא חוכך להחמיר). ויש אוסרים: שו"ת אז נדברו (ח"ד סי' ג-ה). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז הי"ט אות ד; פ"ח הי"ד אות ב).
על כך העיר לנו רבנו בשמיטת תשמ"ז: אין זה תלוי בקדושת שביעית, אלא בזה שאין בספיחים רק איסור אכילה, וממילא אין בכותנה משום איסור ספיחים.
ה. בפטריות אין איסור ספיחין (טיוטה למדריך לצרכן, תשמ"ז).
ברית עולם (פרק ג סעי' סז), שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צט).
ועל כך העיר לנו רבנו: עי' לעיל [הכוונה לסעיף המובא לקמן פרק ה סעי' ג] בדיון על פטריות; שנראה שבזה"ז, ששביעית דרבנן, ודאי יש להכריע שאין בזה איסור זריעה. א"כ אין לדון על היתר ספיחים.
ו. אין איסור ספיחין בירקות הנשתלים בשתילת "חישתיל", דהיינו: בגוש המובא מוכן מן המשתלה, כאשר ההכנה במשתלה היתה במצע מנותק בחממה (מדריך לצרכן תשמ"ז, פרק ג סעי' ז/4).
לדעת הר"ש - הסובר שאם תחילת הגידול היתה בשישית אין איסור ספיחין - יש לומר שהוא הדין לירקות שתחילת גידולם היתה במקום בו לא חלים דיני שביעית (מצע מנותק בחממה).
על כך העיר לנו רבנו: בגידולים שראשיתם במשתלה, ההיתר לחזור ולשותלם בשטח הוא רק בקרקעות שנמכרו כהלכה; דאילו בקרקע ישראל, הרי אסור לכל הדעות מדרבנן. ומכיון שהמדובר על אדמות נכרי, כבר הוכרע לעיל שאין בהם ספיחים (ראה לקמן פרק יא סעי' ז). ואם כן אין הדבר בנד"ד שנוי במחלוקת. ומדבריו למדנו שללא מכירת הקרקע - אין לסמוך על קולא זו.
ז. פירות האילן שגדלו בשביעית כתוצאה ממלאכות האסורות בשמיטה (גם בקרקעות שלא נמכרו לגוי) - מותרים באכילה (צרכנים, פרק יב סעי' י).
רמב"ם (פ"ד הט"ו). וכך פסק החזו"א (סי' י ס"ק ו). בספר משנת ר' עקיבה (סי' ד) העיד שהמנהג בירושלים היה להקל בנעבד.
על כך העיר רבנו בשמיטת תשמ"ז: תימה לפסוק ככה מבלי להביא אפילו את דעת הראב"ד [השגה הל' שמו"י פ"ד הט"ו] שלפי פשוטו ההכרעה כדעתו שהוא גם דעת התוס' [רי"ד גיטין סא ע"א ד"ה מחזקין]. וברדב"ז (בראש פ"ד [הל' א]) כתב בנימוק שלא קנסוהו [בנטייבה, שאמנם לא תיזרע במוצאי שביעית, אך הפירות מותרים בשביעית], אלא מפני שהפרי הוא הפקר ולא שייך לקנסו. וא"כ זה ששומר הפרי לעצמו ומשמרו להכנסתו - אין מקום להיפטר. וכ"כ בגוף ההלכה שם (הל' טו). וגם מהר"י קורקוס (שמביא הרדב"ז והכס"מ, והביאם בשבת הארץ [פ"ד ה"א אות א, הט"ו אות ב] - אין לנו שמתיר בגוונא שאין הפירות הפקר. בכרם ציון [פרק יא סעי' י] הביא לראשונה את דעת האוסרים, ורק אח"כ משבת הארץ. וגם זה כאמור אינו בגוונא שהוא המשווק [את] הפרי).
פרק ד - גידול בחממה ובמצע מנותק
א. ישנו ספק אם איסורי המלאכות בשביעית נוהגים בתוך בית. למעשה אין היתר למלאכות שאיסורן מהתורה או שיש ספק אם הן אסורות מהתורה. וכן יש להחמיר במלאכות שאיסורן מדרבנן. אך יש להקל במלאכות שאיסורן מדרבנן, אם מצטרפת לכך סיבת היתר נוספת, כגון: מלאכות שיש מי שמתיר אותן גם בלאו הכי; מלאכות שהן בבחינת "תרי דרבנן", כגון: נטיעת צמח סרק בגוש או מלאכות דרבנן ע"י גוי (חקלאים, פרק יח סעי' א).
במלאכות דרבנן - הספק הוא ספיקא דרבנן, ואין להחמיר מצד הסברה שהספק הוא בדבר שעיקרו מן התורה. ועי' תוס' (פסחים ל ע"א ד"ה לשהינהו). לענין זה עי' בחוברת "הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית" (פרק טז סעי' 2).
למעשה הורה רבנו להקל רק ב"תרי דרבנן" (ראה מכתבים, סי' ב). והסביר עפ"י דברי הרב קוק זצ"ל (שבת הארץ, קונ"א סי' ג) שלא ברור שהספק של הירושלמי הוא על עצם המלאכות, וייתכן שהספק הוא רק לענין הלאו ולא לענין העשה של שביתת הארץ. ועי' שו"ת ישועת משה (ח"ד סי' יב, מובא בשו"ת משנת יוסף ח"ב סי' יד). וכ"כ הגרח"ז גרוסברג (תורת השמיטה סי' טז הע' קעד) להתיר מלאכות דרבנן ע"י גוי.
בשנת תשמ"ז כתבנו בטיוטה לחוברת: "שתילת פקעות בצלים ושאר צמחים גלויי שורש בחממה - אסורה". ועל כך העיר רבנו: לפי שבת הארץ [פ"א ה"ג אות ב] יש להתיר. בכלל לא ברור אם המדובר לאחר המכירה. [ואם כן] יש להתיר. ועל כן תיקנו אז וכתבנו: "ויש מתירים בחקלאי שאין לו פרנסה אחרת".
ב. דין "בית" קיים גם בחממה (חקלאים, פרק יח סעי' ג/1).
שו"ת ישכיל עבדי (ח"ו יו"ד סי' יז בסופו). וכך הורה רבנו (ראה מכתבים, סי' ב-ג. ועי' מאמר רבנו בספר "זכרון יקותיאל", לזכר הרב י. עזריאלי זצ"ל, עמ' צא-צו).
לדעת הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לד; כרם ציון השלם, הר צבי סי' טו), דין "בית" תלוי בכיסוי. וכך מוכח מדברי הרב קוק זצ"ל (קונ"א סי' ג).
לדעת החזו"א (סי' כ ס"ק ו) גדר בית הוא "לרועץ לגידול". אך יש אומרים עפ"י מש"כ החזו"א בהל' מעשרות (סי' ז ס"ק ה) שדין חממה כדין בית, מפני שהיא לרועץ למה שגדל בדרך הטבעית: הרב קלמן כהנא ("תוספת שנת השבע" עמ' קיב; "הליכות שדה" 72 עמ' 8); הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ("הליכות שדה" 78 עמ' 19; "המעיין" שבט תשמ"ו).
ג. בית רשת אינו נחשב ל"בית", אא"כ צפיפות החומר של הרשת היא מעל 50
(חקלאים, פרק יח סעי' ג/2).
בפגישה עם רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד, הורה לנו: בית רשת, גם אם עשוי מרשת צפופה מאד - אין לו דין של "בית" לענין שמיטה. וזה שלא כפי שנכתב כדבר פשוט במדריך לחקלאי בשנת תשמ"ז, להקל.
ד. כדי שהחממה תיחשב ל"בית", עליה להיות מבנה קבוע (חקלאים, פרק יח סעי' ד/2).
חזו"א (סי' כב ס"ק א, ד"ה ואף); הגרב"צ עוזיאל (התורה והמדינה ח"ד עמ' קמא); בצאת השנה (עמ' לה הע' 3, עמ' מב ד"ה גידולים). ועי' משפט כהן (סי' עג); הגריא"ה הרצוג (התורה והמדינה ד עמ' קנא; פסקים וכתבים ג סי' מז אות ה).
על כך העיר רבנו בשמיטת תשמ"ז: במשפט כהן (סי' מג) מתיר גם סככה זמנית. וכן לדעת הגרצ"פ [פראנק] בכרם ציון [הר צבי, סי' טו בתחילתו, וכן בשו"ת הר צבי זרעים ח"ב סי' לד ד"ה גם]. ומביא מטמון באש. וחולק במפורש על המצריך דווקא קבוע. וכן דעת רנ"ה הלוי (בצאת השנה עמ' עח שאלה ה).
ה. שתילת ירקות בגוש בתוך החממה - מותרת ע"י גוי (חקלאים, פרק יח סעי' ו).
שתילה בגוש אסורה מדרבנן, לכן יש מקום להקל בה בחממה. ולכך נוטה דעת הגרח"ז גרוסברג (תורת השמיטה סי' טז הע' קעד באמצעה). אך מלאכה זו היא מלאכה דרבנן גמורה, ואף יש אומרים שאסורה מהתורה.
רבנו הורה להקל בשתילה בגוש בחממה רק כאשר מדובר בצמחי סרק (ראה מכתבים, סי' ב).
ו. גידול במצע מנותק הנמצא תחת כיפת השמים - אסור מדרבנן (חקלאים, פרק יט סעי' א).
שו"ת נחפה בכסף (ח"א יו"ד סי' ה), בצאת השנה (עמ' מח סי' ב סעי' ג). ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ו אות ד). דין מלאכות דרבנן בעציץ זה, עי' בצאת השנה (עמ' מח סי' ב סעי' ג והע' 17), משם משמע שמלאכות דרבנן מותרות.
רבנו הורה שאין להקל במלאכות דרבנן במצע מנותק שלא בחממה (הוראה בע"פ, תשנ"ד). בשמיטת תשמ"ז כתבנו בטיוטה לחוברת שבמצע מנותק הנמצא תחת כיפת השמים אין איסור ספיחין. ועל כך העיר רבנו: לא ברור. ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ו אות ד והע' 22).
ז. הכלים בהם מקובל לגדל כיום אינם מוגדרים כ"מצע מנותק" מבחינה הלכתית, מכמה סיבות (חקלאים, פרק יט סעי' ג):
- הנקבים המצויים בעציצים אלו גדולים בדרך כלל מכשיעור. בפגישה עם רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד, הורה לנו: עציץ שאינו נקוב הוא שאין היקף עיגולו יותר מ-1 ס"מ". והיינו שקוטר הנקב הוא כ-1/3 ס"מ לכל היותר. וחזר בו ממה שהורה בשמיטת תשמ"ז שגודל הנקב יכול להיות עד 1 ס"מ (מדריך לחקלאי ולגן הנוי, תשמ"ז). אם השרשים יכולים לחדור לקרקע ולהרחיב את הנקב. על סברה זו כתב רבנו בשמיטת תשמ"ז: אין זה מובן. אין לך אלא שעתו וזמנו. וכל שאין בו נקב הראוי להחשיבו כנקב, אין לגביו חששות. ועי' בצאת השנה (עמ' מז סעי' א), שם נכתב ששיעור הנקב הוא מעט פחות מכזית (ומקורם במאירי, שבת צה ע"א ד"ה עציץ).
- גם אם גודל הנקבים הוא פחות ממידה זו, הרי שמספר נקבים מצטרפים לכשיעור.
בפגישה שהתקיימה בהכנה לשמיטת תשנ"ז, הורה רבנו: בעציץ שאינו נקוב - [צריך] שלא יעלה סך היקף כל הנקבים בעציץ על 1 ס"מ. והיינו, שמספר נקבים מצטרפים.
ועי' "דפי הלכה לחקלאים" (עמ' 8 סעי' ה/1) שכתבו עפ"י ס' חוק-נתן (זבחים צה ע"ב) שמספר נקבים אינם מצטרפים.
אך מכיון שלרוב הראשונים הולכים אחר היניקה, מסתבר שמדת היניקה תלויה בסכום הכללי של שטח הנקבים ולא בכל נקב בפני עצמו, וכפי שמצאנו בשו"ע (יו"ד סי' ל סעי' ב, סי' לד סעי' ג) בהל' טרפות. ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 228).
- נוף הצמח בולט החוצה, וע"י כך נחשב הצמח כולו מחובר לקרקע. בצאת השנה (עמ' מח סי' א סעי' ב) עפ"י דעת רוב הראשונים בעוקצין (פ"ב מ"ו). ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 199, 215-216).
מדברי הרמב"ם (בפיה"מ שם ובהל' טומאת אוכלין פ"ב ה"ט) משמע שאין הנוף מחבר את הצמח לקרקע.
על עיקרון זה העיר רבנו בשמיטת תשמ"ז: ענין זה דורש בירור. כן מה שנזכר להלן (אות יט) [הכוונה לסעיף בטיוטת החוברת המקל יותר בשולחנות בטון הנמצאים מעל 80 ס"מ], ובדומה לכך ראה לקמן [סעי' יא-יב] חילוק בין עומד גבוה מיו"ד טפחים - לא ידעתי מנין הוא.
ח. כמשטח מנתק, החוצץ בין עציצים נקובים לבין הקרקע, ניתן להשתמש בלוחות פח מגולוון (חקלאים, פרק יט סעי' ד/1).
עפ"י בצאת השנה (עמ' מח סי' א סעי' ג, עמ' פז סעי' ג). ורבנו הוסיף שהמדובר בפח שאינו מחליד (הוראה בע"פ, תשמ"ז). וראה מכתבים (סי' ג). ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 205-207).
ט. הכלי יהיה בגודל הניתן לטלטול. בשעת הדחק אפשר להקל בכלי שנפחו אינו עולה על 40 סאה, שהם כ-330 ליטר (חקלאים, פרק יט סעי' ד/4).
בפגישה שהתקיימה בהכנה לשמיטת תשנ"ד, הורה רבנו: עציץ שאינו מיטלטל הוא שיש בנפחו 40 סאה (330 ליטר). וראה מכתבים (סי' ד).
מקור ההגדרה של רבנו הוא בשו"ע בהלכות שבת (או"ח סי' שיד סעי' א ומ"ב ס"ק ב, ועי' סי' שח סעי' ב), שם נאמר שכלי הגדול מ-40 סאה - דינו כבנין. מידה זו של 330 ליטר נקבעה לפי שיעורי הגרא"ח נאה. ועי' רמב"ם (כלים פ"ג ה"א) שכתב שלא נאמרו ארבעים סאה לענין טומאה אלא בכלי סתם, שלא ידוע אם עשוי לנחת או לטלטול.
עוד בקטגוריה שונות
'ושבתה הארץ שבת לה
הכותרת של כל פרשת בהר היא 'ושבתה הארץ שבת לה'. מהי טיבה של אותה שבת ובמה נתייחדו הפירות שגדלים בשנה זו?
פתרונות טכנולוגיים – לא במקום היתר מכירה
האגרונום שומרון רואה בפתרונות הטכנולוגיים לדיני שמיטה קומה נוספת בקיום מצוות השנה השביעית ולא פקפוק בתוקף היתר המכירה.
תרופות מצמחי בר בשביעית
אדם מלקט בחורשות או בפאתי יישובים צמחים, ומרכיב מהם תמציות לבליעה המשמשות לריפוי מחלות שונות או משחות למריחה וכדומה....