דין שסק רבעי ששכחו לבערו בפסח של שנת השמיטה

א. מצוות ביעור המעשר כוללת גם את אכילת הרבעי בירושלים. בימינו, שאין אוכלים את הרבעי, היה צריך לחלל אותו לפני זמן הביעור (ערב שביעי של פסח של השנה השביעית).[1] וכן נאמר במשנה (מע"ש פ"ה מ"ג): 'כרם רבעי בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו...'. ובנוגע לווידוי נאמר (שם מ"ו): כיצד היה הוידוי: בערתי הקדש[2] מן הבית – זה מעשר שני ונטע רבעי'. וכן פסק הרמב"ם (הל' מע"ש פי"א ה"ז-ה"ח):

אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מן המתנות... כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן... נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן ה"ז מבערן ומשליך לים או שורף...

ב. עקרונית אנו פוסקים שאם לא ביערו או חיללו את המעשר השני או הרבעי בעת ביעור המעשרות, אזי הפירות או מטבעות המעשר השני נאסרים, ויש לאבד אותם בעת שנזכרים שלא חיללום או ביערום.[3]

ג. השאלה המעניינת היא אלו פירות רבעי היו חייבים בביעור? בספרי (דברים יד, כח) מבואר שזמן הביעור הוא בפסח, מפני שזהו הזמן האחרון שפירות השנה הקודמת נקטפים; וזו לשונו:

כי תכלה לעשר רגל שמעשר כלה בו הוי אומר זה חג הפסח... ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבשישית. יכול אף שנה של שביעית תהא חייבת בביעור ת"ל שנת המעשר שנה חייבת במעשר יצאה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר...

כלומר, בפסח של השנים הרביעית והשביעית יש לבער את הפירות של שלוש השנים שקדמו להן. יתר על כן, בהמשך הספרי מבואר שירק שנקטף בשנה הרביעית אינו חייב בביעור בפסח של אותה שנה: 'של שנה ההיא אתה מבער ואי אתה מבער ירק שיצא מראש השנה ועד הפסח'. אמנם הגרא"ד רוזנטל[4] סובר שמגבלת הזמן האמורה נוגעת רק לביעור מעשר: ברביעית מבערים את הפירות של שלוש השנים הראשונות, בשביעית מבערים את הפירות של שלוש השנים האחרונות ובשביעית פטורים מן המעשר. אך מגבלת זמן זו אינה נוגעת לרבעי וחלה,[5] שכן רבעי וחלה אינם קשורים למחזור זה של השנים, ואין משמעות לשנת השמיטה, כי חייבים בהם גם בשנת השמיטה. אין גם משמעות למניין השנים בתוך מעגל השנים לשמיטה. לכן חייב אדם לבער את כל פירות הרבעי שמצויים ברשותו בערב פסח של השנה הרביעית או השביעית. לפי זה, גם אם הפירות חנטו לאחר ט"ו בשבט תשע"ה והם פירות שביעית, ואף למניין שנות המעשר הם אינם משתייכים לשנה השישית; הם חייבים ברבעי, והיה צריך לבער אותם בערב פסח של שביעית.[6] אמנם הגרש"ז אויערבאך[7] סובר שרבעי צמוד למעשר שני ומקביל לו, שכן רבעי נלמד ממנו ('קדש – קדש', כדלעיל). וכיוון שבשביעית יש לבער רק את הפירות של השנה השישית (ואלו שלפניה), ואין חיוב ביעור לפירות השנה השביעית – גם אין חיוב ביעור לפירות רבעי שחנטו לאחר ט"ו בשבט של השנה השביעית.[8]

למעשה, אף שלכתחילה היה צריך לבער את הפירות שנקטפו[9] בערב פסח שעבר, ו'מהיות טוב אל תקרי רע', בוודאי אין לאסור אותם בדיעבד, ואפשר לחלל אותם גם לאחר זמן הביעור.[10]