עולם, שנה ונפש בשנה השביעית

נמצאים אנו בפתחה של שנה חדשה שיש בה מן החידוש מהשנים הקודמות - שנת השמיטה.
בדברים הבאים ברצוננו להתייחס להתעלות הבריאה כולה, על כל רבדיה, בשנה זו.

א. הקדמה

שלוש קדושת הן - קדושת המקום, קדושת הזמן וקדושת האדם. קדושות אלו נקראות גם 'עולם, שנה ונפש', הכוללות את יסוד הבריאה כולה.^[1] בשנת השמיטה, באות שלוש קדושות אלו לידי מפגש המרומם את הבא במגע עימם - מתעלה המקום, המבוטא בלשון 'עולם', מתעלה האדם, המבוטא בלשון 'נפש', התעלות הבאה מחמת תוקף קדושת הזמן המבוטאת בלשון 'שנה'.

בציווי על השמיטה ישנה התייחסות לשביתת האדמה: 'וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'... שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ'.[2] הדבר דורש ביאור, כיצד יכולה הארץ הדוממת וחסרת הדעת, לכוון לשבות לשם ה'?

זאת ועוד, רש"י מותח קו-דמיון בין השביתה בשמיטה לבין השביתה בשבת: 'כשם שנאמר בשבת בראשית'.[3] ויש לעיין בהשוואה זו, מה הדמיון בין שביתת הארץ לשביתת השבת?

בנוסף יש להזכיר את הקושי אותו מעלה רש"י המתייחס לתחילת הציווי על השמיטה המיוחס להר סיני, 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר' - 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני',³ קושי המצריך מענה ביחס הקשר בין סיני לשביעית.

ב. שבת הארץ ושבת בראשית

הביאור הוא לאור דברי הרב דוד אבודרהם בביאורו לתפילת שחרית של שבת: "ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת - כלומר, שהשבת היא שאמרה זה המזמור ודוד המלך ידע זה בדרך נבואה". כשם שבכוחה של השבת לשבח ולהודות להקב"ה מתוקף קדושת הזמן, כך כשמגיעה שנת השמיטה יש בכוחה של הארץ לכוון לשבות לשם ה', ע"י קבלתה דעת מעצם קדושת הזמן.

זוהי ההשוואה שערך רש"י בין השביתה בשבת לזו בשביעית - כשם שקדושת הזמן מעלה את הארץ לדרגת דעת לשורר לה', כך קדושת הזמן של השנה השביעית מעלה את הארץ לדרגת דעת. בזה אף  מבואר הקשר שבין שמיטה להר סיני, כשם שהר סיני התקדש והתעלה בעת שירדה עליו השכינה, כך גם מתקדשת ארץ ישראל בתוספת קדושה בשנה השביעית.^[4]

את עומקם של דברים, שמתעלה הארץ הדוממת בשנה זו לדרגת קבלת דעת, ניתן לבאר לאור דברי הרמב"ן (בראשית ב, ג; ויקרא כה, א):

והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו רבי אברהם שכתב, וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלהיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבוא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים. והנה, הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. והחזיר העניין פעמים רבות, כל ימי השמה תשבות, ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה, וכן שנינו גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא.

לדבריו, ששת ימי הבריאה רומזים על עולם הזה, ויום השביעי כנגד עולם הבא, כמו"כ שנת השמיטה, השנה השביעית במחזור השנים, מהווה את בחינת עולם הבא.

ג. יסוד הדעת בבריאה

הבריאה מורכבת מד' יסודות - דומם, צומח, חי ומדבר. ישנה הבחנה ברורה בין ג' היסודות האחרונים - צומח, חי ומדבר, לבין יסוד הדומם. בג' היסודות הללו מצאנו את בחינת הדעת. מצויה היא הדעת אצל האדם המדבר, כאמור בתפילת העמידה: 'אתה חונן לאדם דעת'. מצויה היא גם אצל החי, בייחוד אצל השור, כדברי ישעיה (א, ג): 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו'. וכדברי הבבלי בבא קמא (לה ע"א) אודות שור פיקח היודע לרפא את מכתו בגבו, ואודות שורו של רב פפא שהיה לו כאב שיניים ולשם כך פתח חבית של יין ושתה להשכחת כאבו.

הדעת מצויה אף אצל הצומח, כדברי הבבלי סנהדרין (ע ע"ב): 'אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן'. ובטעם העניין ביאר רש"י (שם): 'מדקרי ליה עץ הדעת, שמע-מינה היינו חיטים'. והוסיף המהרש"א (חידושי אגדות שם), שלכן אמרו חז"ל[5] שקטן היודע לאכול כזית דגן מרחיקים מצואתו, שנאמר יוסף דעת יוסף מכאוב. הרי לנו, שיסוד הדעת בצומח מופיע בייחוד בחיטה. אבל בדומם לא מצינו דעת.

אמנם בזמן הזה אין בדומם בחינת הדעת, דומם הוא ואינו בר-שינוי, אך לעתיד לבוא ניבא ישעיה (יא, ט): 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', הארץ הדוממת תתעלה מבחינתה חסרת הדעת אל ההכרה וההבחנה. בעידן זה כל יסוד יתעלה בדרגה אחת למעלה ממה שהיה מקודם. החי יתעלה לדרגת הצומח וכן הלאה, דבר שגם יעלה את איכות הדעת והשגתה ממה שהייתה מקודם. בדברים אלו ניתן לבאר את דברי הבבלי כתובות (קיא ע"ב) הדורש את הפסוק:

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר[6] - אמרו, עתידה חיטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול. ואל תתמה, שהרי שועל קינן בלפת ושקלוהו ומצאו בו שישים ליטרין בליטרא של ציפורי.

מה הרעיון העומד מאחורי הדברים שהחיטה לעתיד לבוא תהייה כשתי כליותיו של שור הגדול?

לאור האמור נראה שלעתיד לבוא כל דרגה תתעלה לדרגה שמעליה, גם בבחינת הדעת, הרי שמובן מאוד שהצומח, החיטה, תתעלה לדרגת הדעת של יסוד החי, השור, 'עתידה חיטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול'.

אולם, יש להעיר על הדיוק של הגמרא המציינת דווקא את החיטה כמאפיינת את דרגת הצומח, ואת  השור כמאפיין את דרגת החי.

לאור האמור נראה כך - מיצויה של הדעת בצומח מתבטא בחיטה המורה על הדעת, 'מדקרי ליה עץ הדעת, שמע-מינה היינו חיטים'. וכן יסוד הדעת בחי מתמצה בשור, 'ידע שור קונהו'. כמו"כ, ציינה הגמרא את הכליות כביטוי למקום מיצויה של הדעת כדברי הבבלי ברכות (סא ע"א): 'כליות יועצות', וכדברי המדרש (חיי שרה א, א) שכליותיו של אברהם היו מלמדות אותו חכמה.

לאור זאת, המכנה המשותף בין השנה השביעית לבין עולם הבא, הוא ההכרה בבורא העולם, הן לעתיד לבוא אז 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', והן בשמיטה בה מתחדדת ההכרה בבורא העולם, כדברי חז"ל: 'אמר הקב"ה, כי לי הארץ. זרעו שש והשמיטו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי היא'.^[7]

לאור כל זאת מתבאר שבשנת השמיטה מתעלה אדמת ארץ ישראל מדרגתה הבסיסית הדומם לדרגה גבוהה ממנה וזוכה היא להכרת הדעת, 'ושבתה הארץ שבת לה''. התעלות זו באה לה לאדמה ממעלת תוקף קדושת הזמן בשנה זו, שהיא בבחינת מעין עולם הבא, בה מתעלה אף הדומם לדרגת ההכרה והדעת.

ד. שבת הארץ ויום הכיפורים

כאמור, קדושת הזמן המתגלה בשנה השביעית שואבת את תוקפה ממהותה של שנה זו, בה יש את ההכרה 'כי לי הארץ', דבר שמבוטא היטב בהכרה שלעתיד לבוא.^[8]

הרב משה סופר כתב אודות שמירת השנה השביעית:

השומרה, אזי כל השנה יש לו דין יום כיפור שנקרא שבתון בפסוק. שמיטה גימטרייה שס"ד, כמו שאמרו חז"ל (יומא כ ע"א), שס"ד יומי אית ליה רשות לבר ההוא יומא.[9]

יש להבין את דבריו בהשוואה בין יום הכיפורים לשנה השביעית.

נראה לבאר את דבריו כך: מתוקף קדושת הזמן של יום הכיפורים מתעלים ישראל לדרגת המלאכים הקדושים,^[10] המשוללים מיצר הרע.^[11] לדרגה זו הגיעו ישראל בהיותם במדבר בעת אכילת המן, מאכלם של מלאכי השרת^[12] האוכלים משולחן גבוה, מאכל שאין בו פסולת אלא כולו נבלע באיברים.¹⁸ גם כיום ישנן אכילות רוחניות שאין בהן פסולת וכולן לשם שמים, כאכילות שבת, בהן אין האדם זקוק לכוון באכילתו לשם-שמיים.^[13] רעיון זה מופיע בדברי האר"י,^[14] שאכילות שבת הן בבחינת מעין עולם הבא המשוחרר מיצר הרע, דבר המעלה את אכילת האדם ועיסוקיו החומריים לגבוה, כפי שבעולם הבא אין לא אכילה ולא שתייה אלא הנאה מזיו השכינה.^[15] טעמו של דבר נובע מאכילת ישראל את המן, עליו נאמר: 'הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה',^[16] אכילה משולחנו של הקב"ה, מאכל אשר באכילתו מתקדש האדם.^[17]

לאור דברים אלו מובנים היטב דברי חז"ל אודות מעלת אוכלי המן: 'רבי שמעון בן יוחאי אומר, לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן'.[18] האכילה משולחן גבוה,^[19] 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם',^[20] היא אכילה רוחנית ללא פסולת גשמית, אכילה כזו משוללת היא מיצר הרע,^[21] דבר הקושר את דור המדבר לקבלת התורה עליה דרשו חז"ל: 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות... חירות ממלאך המוות'.^[22]

לפי"ז נבין את הקשר בין יום הכיפורים לבין השנה השביעית בדברי הרב משה סופר: מטבע הלשון המופיעה במן 'אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה', מופיעה גם באכילת הפירות בשנה השביעית: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה'.^[23] לאמור, אכילת האדם בשנה השביעית דומה לזו שבשבת, בה ניכרת במאכלו הקדושה ועל ידה הוא מתקדש, מעלה האדם את האוכל מדרגתו ומתעלה עימו. אכילותיו של האדם בשנה השביעית הן אכילות משולחן גבוה, היבול בשנה זו קדוש מפאת היותו שייך לבורא העולם והאדם אינו אלא אורח בסעודתו, דבר המביא קדושה אל קרבו של האדם האוכל את יבול השביעית.

בשמירת השביעית זוכה האדם למעלת יום הכיפורים, יום המשולל מיצר הרע מחמת התקדשות האדם ודימויו למלאכים, השגה שיכולה לבוא לא רק באופן של מניעת אכילה אלא גם באופן של קידוש האכילה באכילת היבול הקדוש בקדושת שביעית המעלה את האדם.

ה. סיכום

מדברים אלו למדים אנו, שיש בכוח קדושת הזמן של השנה השביעית להביא את האדם לידי התקדשות במעשיו הגשמיים ועילויָם לדרגות עליונות יותר ממה שהיו עד כה. בשנה זו נפגשות המה שלושת הקדושות; עולם, שנה ונפש, ובאות יחד לידי עילוי; התקדשות האדמה והיבול מתוקף קדושת הזמן והתקדשות האדם הישראלי באכילת פירות שביעית.

[1] ספר יצירה (פרק ד).

[2] ויקרא (כה, ב-ה).

[3] רש"י (ויקרא כה, א).

[4] האלשיך (ויקרא כה, ד-ז), כתב: "ועוד טעם למה נאמר בהר סיני, שלא יתמהו ישראל כיצד חלה קדושה על הקרקע, לכן הזכיר סיני שגם שם שרתה שכינה והייתה בה קדושה. ואם תאמרו, שם ירדה השכינה באש ורכב אלוקים, אך בארץ הזאת מאין לה הדבר הזה. על כן אומר, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם הנה אתם קדושים אשר כארץ ואתם מקדשים אותה כי שורשי נפשותיכם שם המה בארץ העליונה אשר קדושה העליונה מרחפת עליהם תמיד... וזה ביאור הכתוב כי תבואו אל הארץ כמתחברים אל שורשיכם בארץ העליונה".

[5] סוכה (מב ע"ב).

[6] דברים (לב, יד).

[7] מדרש לקח טוב (ויקרא פרשת בחוקתי עז ע"א); סנהדרין (לט ע"א). יסוד ההכרה בשנה השביעית מופיע גם בדברי רבינו בחיי (ויקרא כה, ב): "לכך ציוותה התורה מצווה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בליבו כי אין עיקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ב"ה"; ספר החינוך (מצווה פד): "כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא חפץ הוא מצווה אליו להפקירם". הרב פנחס הלוי הורוביץ (פנים יפות, ויקרא כה, ב): "שנת השמיטה כל פירות שביעית הם קדושים לה' והוא נותנם לכל ישראל... כי המחזיק בשדהו כמו בעל הבית הוא גוזל הש"י"; הרב מרדכי יוסף ליינר (מי השילוח, תחילת פרשת בהר): "כי בשנת השמיטה אין לאדם שום הכרת קניין בקניינו, ויראה כי לה' הארץ"; הרב שמואל בורנשטיין (שם משמואל, ויקרא עמוד שמז): "ובשנה השביעית שבה הארץ לנותן, וכל האוכלים מפירותיה משלחן גבוה קזכו, ועל כן יש קדושה בפירות שביעית... ועל כן נאסרה עבודת הקרקע ונדרש הפקר הפירות לסלק שייכות הבעלים".

[8] ביטוי מעניין לקדושת הזמן של השנה השביעית, מצוי בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ח) המציע לקיים הבדלה במוצאי שנה זו, כדי שיהיה היכר לישראל שיוצאים הם מהשנה השביעית אל שנה 'רגילה'. המענה של הירושלמי להצעה זו, שבכל מקרה ישנה הבדלה בראש השנה שעולה היא לזיכרון זה. ראה רדב"ז (שם). כידוע, יסוד ההבדלה הוא בהכרה ודעת להבחין בין דבר למשנהו, דבר הנרמז באמירת הבדלה במוצאי שבתות בברכת הדעת שבתפילת העמידה. ובשנה השביעית, בה באה לידי ביטוי ההכרה בבורא העולם, הרי שיש לה לשנה זו קדושה מיוחדת המצריכה את ההבחנה בינה לבין שאר שנים, כשם שמבדילים בין שבת לימי החולין.

[9] ספר הזכרון (דרשה לערב יו"כ, עמ' ק ד"ה והנה).

[10] ראה בדברי הגהות מיימוניות (הל' שביתת עשור, מנהגי יום הכפורים): "מה שנהגו בני אדם לעמוד ביום הכפורים רמז מפרקי דר' אליעזר, כשרואה סמאל שאין חטא בישראל ביוה"כ אומר לפני הקב"ה ריבונו של עולם יש לך עם אחד בארץ דומה למלאכים, מה מלאכים יחפים אף הם יחפים, מה מלאכים עומדים על רגליהם אף ישראל ביום הכפורים". כ"כ הטור (או"ח סי' תרו). כן נרמז דימוי זה בסדר התפילה, באמירת בשכמל"ו בקול רם ובאמירת קדושת 'כתר' בכל התפילות. 

[11] שבת (פט ע"א).

[12] יומא (עה ע"ב).

[13] ראה: רמב"ם (הל' דעות פ"ג ה"ב); פרי צדיק (בראשית, קונטרס עת האוכל, בענייני האכילה, אותיות ו-ז).

[14] ראה: פרי צדיק (שמות, לר"ח שבט סוף אות ג); חידושי בית הלוי על התורה (פרשת תרומה).

[15] ברכות (נד ע"ב).

[16] שמות (טז, טו).

[17] בזה יש לתת טעם לדברי התוספות (פסחים ק ע"ב ד"ה שאין), שכתבו בטעם כיסוי הלחם מלמעלה ומלמטה, זיכרון למן שהיה מכוסה אף הוא בצורה זו. וכתב הרמ"א (או"ח סי' קמב), שנוהגים לאכול בשבת פשטידה ממולאה זכר למן שהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה. הכוונה בכך, שהמימד הרוחני שהיה במן היה מכוסה ונסתר בעניינים גשמיים, דבר המורה שגם בשבת האכילה הגשמית מסתירה את הקדושה הרוחנית הבאה בעקבותיה.     

[18] מכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דויהי פתיחתא).

[19] ראה קדושת לוי (ויקרא, לפסח): "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, והטעם כמבואר בזוהר הקדוש, ח"ב קפג, ב, שעל ידי המן שהיה ממקום גבוה זכו להשגת התורה".

[20] שמות (טז, ד).

[21] אודות האכילה המביאה לידי יצר הרע, ראה: דברים (ח, יב; ל, יא; לא, כ).

[22] שמות רבה (לב, א). ראה: בבא בתרא (טז ע"א): "אמר ריש לקיש, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות". ראה עוד: קידושין (ל ע"ב); סוכה (נב ע"ב) אודות ההתמודדות עם יצר הרע ע"י לימוד תורה.

[23] ויקרא (כה, ו).