בין שמיטה ויובל, בין פסח לשבועות

פרשת 'בהר' פותחת בציווי על השמיטה בלשון ייחודית וחריגה למיקומה, 'וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר'. כבר תמהו חז"ל: 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני'.

לאחר הציווי על השמיטה ממשיכה התורה ומצווה על היובל: 'וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים... והעברת שופר תרועה... וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהייה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו'.

מה הקשר בין סיני לשמיטה ויובל, ומדוע יש צורך במחזוריות של ספירת שבע שמיטות?

לעיתים קשה לו לאדם להכיר שהמצוות האלוקיות נועדו לחירותו. בראשית דרכו הוא מקיים את הצו האלוקי כעול, כתיאורו של רש"י: 'מצוות לאו ליהנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צוואריהם ניתנו'. רק לאחר תדירות של קיום המצוות, מגלה האדם את החירות שבהן, 'חרות על הלוחות - אל תקרי חָרות אלא חֵירות'. הוא מבין שקיומן נועד ליצירת איזון ראוי ונכון בין חלקיו מהם הוא מורכב, החומרי והגשמי.

בכך מבאר ה'שפת אמת' את היחס בין השמיטה ליובל לאור דברי הזוהר הממשיל את השמיטה לתפילין של יד 'כי שמיטה בחינת תפילין של יד קבלת העול', ואת היובל לתפילין של ראש 'כי יובל הוא בחינת תפילין של ראש שדרשו חז"ל עליו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך והוא החירות שכל מי שעוסק בתורה הוא בן חורין'.

בפרשיית השמיטה חוזרת התורה על הצו האלוקי לשביתת האדמה: 'ושבתה הארץ שבת לה''; 'שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'', כאשר מניעת האדם מהעבודות החקלאיות נועדו למטרת שביתת האדמה. באופן כזה מקיים האדם את הצו האלוקי כעול על צווארו, בשנה זו הוא אינו יוצר ומקדש אלא רק עושה את דבר ה', 'עושי דברו'.

לעומת זאת מתיאור התורה את מצוות היובל מתקבל רושם שונה, האדם הוא זה שיוצר את היובל: 'וספרת לך... והיו לך... יובל היא... תהייה לכם', ולפיכך הוא זה אשר מחולל את קדושת שנת היובל: 'וקידשתם את שנת החמישים'.

זהו התהליך אותו תיארנו, בתחילה מקיים האדם את הצו האלוקי לשביתת האדמה בבחינת עול מצוות, ורק לאחר תהליך הכנה ארוך בספירת שבע שמיטות הוא מסוגל לראות את החירות האמיתית, הצו האלוקי הופך להיות לו לנועם ועתה הוא שותף עם בוראו בקידוש הזמנים, 'וקידשתם את שנת החמישים'.

אותו תהליך הקורה בשמיטה ויובל קורה גם בין פסח לשבועות ימים בהם אנו סופרים 'ספירת העומר' כהכנה למתן תורה. בפסח יצאו ישראל מעבדות פרעה להיות עבדי ה'', אירוע מכונן אך מותיר אותם במעמד עבדות לקיום הצו האלוקי, עד אשר עמדו בסיני לקבלת התורה ונקראו בנים: 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום... חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה... שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. באופן כזה, לאחר תהליך ממושך של ספירה, כפיית ההר בסיני היוותה את חירותם שכן מעתה עושים אנו את רצוננו כרצונו, החריטה והחקיקה על הלוחות מהווה את החירות הפנימית של ישראל ושותפותם בבריאה, 'אל תקרי חָרות אלא חֵירות'.

לפיכך בסיום התהליך הכפול מופיע השופר, זה שביובל הקורא לדרור וזה שבסיני הקורא לחירות פנימית, כי יש בו בשופר את שמיעת הקול הפנימי הפשוט המחבר את רצונו של האדם לרצון בוראו, כפי שהיה קודם חטא אדם הראשון.