קדושת שביעית בצמחי מרפא (האלוורה)

אלוורה הוא צמח רב שנתי הגדל בארץ ומיועד בעיקרו לנוי ולרפואה, ובייחוד כאשר אדם מקבל חלילה כוויה או מכת שמש מורחים על המקום מיץ של האלוורה והמקום נרגע מיד. ונשאלת השאלה האם יש קדושת שביעית באלוורה, מאימתי והאם מותר להשתמש במיץ לרפואה?  

א. הרכפא כצמח מרפא

בין מוצרי המרפא שיש בהם קדושת שביעית אנו לומדים על הרכפא (שביעית פ"ז מ"ב). עיקר שימוש הצמח נעשה לרפואה כמבואר בריבמ"ץ ור"ש שהרכפא הוא שורש שמוציאין מהאדמה וסוחטים אותו ומימיו יפים לפי שיש לו תולעים בבטנו, הנה ראינו שדבר שעומד לרפואה יש בו קדושת שביעית. אולם אין מכאן ראיה שהרי המשנה (פ"ז מ"ב) אומרת "וממין הצובעין הפואה והרכפה יש להן שביעית" והיינו שהפואה היא ממיני הצבע ולכן יש בהם שביעית. ואין להוכיח שצמח העומד לרפואה יש בו קדושת שביעית שהרי הרכפא קדושתו נובעת מהיותו ממיני הצבע שיש בו קדושת שביעית.

ב. קדושת שביעית במיני רפואה

הירושלמי (פ"ז ה"א) אומר: "צבעין לאדם מהו שיהא עליהן קדושת שביעית? נישמעינה מן הדא לכם כל שהוא צורך לכם, ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה, יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין יצאת אלינתין שאינה אלא לתפילין. רבי יונה בעי ולמה יצאת מלוגמא שאין עליה קדושת שביעית, והתני דן וצד וזרע אסטיס שזורעין אותן במוצאי שביעית קדושת שביעית חלה עליהם? מיי כדון לכם השוה לכולכם".

הירושלמי שאל האם בצבע לאדם יש קדושת שביעית? וענה על כך שמכיוון וכתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" לכל צרכיכם, כל העומד לצרכי כולם יש בו קדושת שביעית, ובלבד שלא יהא מיועד רק לקבוצה מסוימת, ומשמע שעניים אינם קבוצה בפני עצמה, שהרי הכל יכולים להנות מזרע אסטיס, אלא שהם עניים ואינם יכולים להשיג מאכל אחר, אבל כל שהוא מאכל רק לקבוצה מסוימת (כגון חולים) והבריאים אינם נהנים מצמח זה - לא חלה עליו קדוש"ש (כך ביאר הגר"א את הירושלמי).

לפי ירושלמי זה נראה שבנידון דידן כיוון שהצמח מיועד לרפואה בלבד, א"כ אין בו קדושת שביעית.

ג. אין קדושת שביעית במיני רפואה

מאידך הירושלמי (פ"ח ה"א) אומר: "מיני מלוגמיו' מהו לעשות מהן צבעים לאדם? מה אם אוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם עושין מהן צבעין לאדם, מיני מלוגמיו' שעושין מהן מלוגמ' לאדם לא כל שכן שתעשה מהן צבעין לאדם?!"

מדברי הירושלמי נראה שמיני מלוגמא יש בהם קדושת שביעית, ולכן השאלה היא האם עושים מהם גם צבעים לאדם, והירושלמי פשט שעושין מהם צבעים לאדם, וממילא מוכח שיש קדושת שביעית במלוגמא.

ד. פירות לרפואה

הרמב"ם השמיט את דין קדושת שביעית במלוגמא, אלא שכתב (פ"ה ה"יא): "כלל גדול אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם, שנאמר: לכם לאכלה, כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון, קוצין ודרדרין הרכים עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה".

מדברי הרמב"ם עולה שמאכל אדם אין עושים ממנו מלוגמא מכיוון שהתורה אמרה שכל פרי שהוא מאכל אדם אין לעשות ממנו אלא מאכל אדם (כאשר מאכל אדם כולל בתוכו גם צביעת אדם, סיכה והדלקת הנר, שהם הגדרות של מאכל אדם). אבל אין לעשות מפירות שביעית שנתנו לאכילה דברים שאינם אכילה ובתוך כך גם מלוגמא.

אולם לא רק מלוגמא נאסרה אלא אפילו מיני כביסה ג"כ אין לעשות מפירות שביעית הנאכלים, כמבואר בדבריו (פ"ה ה"י) וז"ל: "מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם, אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה".

מדברי הרמב"ם עולה שפירות שביעית שנתנו לאכילה אסורים בכביסה ובמלוגמא, שהרי כביסה ומלוגמא אינם אכילה רגילה, וצריך להסביר שכביסה איננה הנאה ישירה מהפרי (כסיכה וצביעה שבהם גוף האדם נהנה) אלא זו היא הנאה עקיפה ואיננה דומה לאכילה שבה האדם נהנה מעצם הפרי. ועל כן אין לעשות מפירות שביעית מלוגמא וכביסה וזילוף ולהקיא וכדו'.

שאלה זו האם להתיר במיני מאכל לעשות כביסה נתונה במחלוקת חכמים ור' יוסי (סוכה מ ע"א):

"אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, רבי יוסי אומר: מוסרין. מאי טעמא דתנא קמא - דאמר קרא לאכלה - ולא למשרה, ולא לכבוסה. מאי טעמא דרבי יוסי - אמר קרא לכם - לכם לכל צרכיכם, ואפילו למשרה ולכבוסה. - ותנא קמא, הא כתיב לכם! - ההוא לכם דומיא דלאכלה - מי שהנאתו וביעורו שוה, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן. - ורבי יוסי, הא כתיב לאכלה! - ההוא מיבעי ליה לאכלה - ולא למלוגמא. כדתניא: לאכלה ולא למלוגמא. אתה אומר לאכלה ולא למלוגמא, או אינו אלא ולא לכבוסה? כשהוא אומר לכם - הרי לכבוסה אמור, הא מה אני מקיים לאכלה - לאכלה ולא למלוגמא. מה ראית לרבות את הכבוסה ולהוציא את המלוגמא? מרבה אני את הכבוסה - ששוה בכל אדם, ומוציא את המלוגמא - שאינה שוה לכל אדם".

מדברי הגמ' מבואר שלחכמים אסור למסור פירות שביעית לכביסה ולר' יוסי מותר ולא נאסר אלא למלוגמא. וצ"ל שהחילוק הוא בין אם ראוי לכל או לא, שהרי כבוסה שווה בכל אדם ואילו מלוגמא אינה שווה לכל אדם, ולכן פ"ש לא ניתנים לרפואה שהיא ליחידים אבל ניתנת לכביסה לדעת ר' יוסי. ומכיוון שהרמב"ם פסק כדעת חכמים שהם הרבים, א"כ עלינו להסביר שאין חילוק בין אם השמוש הוא על ידי רבים או מועטים, אלא כל שאינו כמאכל שגופו של אדם נהנה ממנו אין לעשות מפירות שביעית, ועל כן אין לעשות מהם כביסה ורפואה.

ה. קדושת שביעית בכביסה ורפואה

אלא שעדיין נשאלת השאלה האם חלה קדושת שביעית על מיני רפואה. ונראה שיש להביא ראיה ממיני כובסים, שהרי על מיני כובסים אומר הירושלמי (פ"ז ה"א) וז"ל: "מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית? נישמעינה מן הדא היירענין והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית".

הירושלמי הוכיח שבמיני כביסה יש קדושת שביעית, וכן פסק הרמב"ם (פ"ה ה"י) שיש קדושת שביעית במיני כביסה, ולכאורה אם יש קדושה במיני כביסה א"כ אי אפשר לכבס שהרי פירות שביעית לא נתנו לכביסה, אבל כאן הדין שונה שאמנם מיני כביסה יש בהם קדושה אבל מכיוון שהם עומדים לכך, הרי שלמרות הקדושה מותר להשתמש בהם לכביסה, וכפי שהרמב"ם כתב שמיני כביסה מכבסים בהם. הרמב"ם הבין שהירושלמי הוא כדעת חכמים האוסרים לתת פירות שביעית לכביסה אבל מיני כביסה אפשר לעשות בהם כביסה. (עיין רש"ס שסובר שדעת הירושלמי היא כר' יוסי הסובר שמותר לתת פירות שביעית לכביסה).

מדיני הכביסה נלמד לדיני הרפואה שאמנם אסור לעשות מפירות שביעית לרפואה, אבל צמחי הרפואה עצמם יש בהם קדושה אלא שמותר להשתמש בהם לצרכי רפואה.

הרמב"ם שפסק כדעת רבנן הסוברים שאין נותנים פירות שביעית  לכביסה, ולא קיבל את החילוק בין אם רבים משתמשים או רק חלק מהציבור משתמש, ולכן אין נותנים פירות שביעית לכביסה ולמלוגמא, משמע שגם לעניין הגדרת קדושת שביעית אין את החילוק אם הכל משתמשים או לא, ואפילו דבר שרק חלק מהציבור משתמש יש בו קדושת שביעית.

עלינו להסביר את הירושלמי (פ"ז ה"א, לעיל אות ב) שמשמע ממנו שאין קדושת שביעית במיני מלוגמא מכיוון שאינם עומדים לאכילת הכל באופן אחר. לפי הסבר זה הירושלמי שאל האם מותר להשתמש בפרי מאכל לצביעה? והתשובה הייתה שצביעה היא כאכילה וכשם שמותר לאכול פירות שביעית כן מותר לסוך ולצבוע בפירות שביעית, אבל מלוגמא שאיננה אכילה רגילה אסורה, אבל לעניין עצם הקדושה אין דיון שהרי כל דבר הנאכל יש בו קדושה. ונראה שכך גם למד הרמב"ם (פ"ה ה"ט) שכתב: "לצביעה כיצד, דברים שדרכן לצבוע בהן אף ע"פ שהן מאכלי אדם צובעין בהן לאדם, אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו מאכלי בהמה, שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה".

אנו לומדים מדברי הרמב"ם שכך למד בדברי הירושלמי שפירות שהם מאכל אדם מותר לצבוע בהם את האדם. כמו כן מדברי הרמב"ם הללו אנו לומדים שאין צובעים לבהמה ממאכל בהמה, ולעומת זאת הכריע (בה"י) שממאכל בהמה עושים מלוגמא לאדם, ומשמע שמלוגמא לאדם יש בה קדושת שביעית (עיין מנח"ש ח"ג סי' קלב אות ח). כיסוד זה שיש קדושת שביעית בפירות מלוגמא כתבו גם בעל תפא"י (פ"ז מ"ב אות כ) ותוס' אנ"ש (פ"ז מ"ב ד"ה כל... אלא). אמנם מדברי הר צבי (ח"ב סי' נה) נראה שאין קדושת שביעית בצמחי מרפא, אולם לדברינו נראה שיש לנהוג קדושת שביעית בצמחי מרפא.

ו. עצים בלא קדושת שביעית

מדברינו אלו עולה שכל העומד לצורך של האדם כולל כביסה, זילוף ומלוגמא יש בהם קדושת שביעית עצמית, אלא שיכול להשתמש בצורך עצמו ולא לסחור וחייב בביעור. ונשאלת השאלה באלו דברים אין קדושת שביעית? הרמב"ם הגדיר שלשיטתו (פ"ה ה"יא) כל דבר שהוא לעצים אין בו קדושת שביעית, עצים אין בהם אלא הנאה חיצונית לאדם ואין הם נאכלים כלל, רק בהם אין קדושת שביעית, אבל כל דבר שאיננו לעצים אלא להנאה אחרת יש בו חיובי שביעית. וכן כתב (פ"ז הי"ד) וז"ל: "וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים, הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור אע"פ שאינו מתקיים בארץ, אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין".

מדברי הרמב"ם משמע שאפילו אם אינו מאכל אדם ובהמה ואינו ממין הצובעים אם הוא לעצים הרי זה פטור משביעית אולם אם אינו לעצים אלא לשימוש אחר הרי זה חייב בשביעית, וצ"ל שהגדרת עצים היא בדוקא אבל כל שגוף האדם נהנה ממנו (אפילו בעקיפין, ככביסה, ורפואה) יש בו קדושת שביעית. אמנם הירושלמי (פ"ז ה"א) הסתפק לעניין ריח האם יש בו קדושת שביעית, מכיוון שריח ההנאה היא של האדם, והיא באה לתוכו, ועל כן יש בכך ספק, ואיזה הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו הוי אומר הריח, אבל הנאת ראיה לכאורה  איננה נכנסת לגוף האדם ולכן לא נחשבת להיות כמאכל, וכן עצים אין אלו דברים הבאים אל האדם אלא חיצוני לו, ועל כן אזוב וסיאה אם חשב לעצים היינו שלא יבוא לאדם אין בהם קדושת שביעית, אבל כל שהנאתו באה לאדם הרי זה כמאכל ויש בו אכילה, וממילא חלה עליו קדושת שביעית. ולכן נראה ששושנה וורדים שאין בהם ריח, אין בהם קדושת שביעית, ולא דמי לכביסה שהאדם בגופו נהנה ממנה, אבל מראה איננו חשיב הנאה שבאה לגוף האדם וממילא איננה כאכילה ואין בה קדושת שביעית (עיין מנח"ש ח"ג סי' קלב אות ט).

ז. חלות קדושת שביעית 

על פי מה שהעלנו הרי שיש קדושת שביעית באלוורה כיוון שעומד לרפואה, אלא שיש לדון מתי חלה קדושת שביעית בשיח זה, שהרי לעניין ירק אנו הולכים לפי לקיטה (פ"ד הי"ב), ובפירות אנו הולכים לפי עונת המעשרות (פ"ד ה"ט). ונשאלת השאלה בשיחים אלו שאין בהם עונת מעשרות, שהרי לא ראויים לאכילה כלל, מאימתי חלים עליהם דיני שביעית.

המשנה בשביעית (פ"ז מ"ה) אומרת שלולבי האלה והבוטנה והאטדים יש להם שביעית, ועל כך מביא הגמ' (פ"ז ה"ב) תוספתא (פ"ה ה"ח) וז"ל: "לולבי האלה והבטנא והאטדין והאדל ...כולן שנכנסו מערב שביעית לשביעית או שיצאו משביעית למוצאי שביעית נידונין כאילן חוץ מן האדל שנידון כירק".

מדברי התוספתא עולה שלולבים שאין להם חנטה אנו הולכים לפי השנה הששית שהיא שנת חנטתם. הרש"ס מבאר שהחנטה בלולבים הוא הלבלוב שלהם, ואולם הגר"א ביאר שהקובע בלולבים הוא שעת ההשרשה כזרעים, ולכאורה נראה שלפי הרש"ס לבלובם היינו תחילת צמוחם הוא הקובע, וא"כ צריך לקבוע בשיחים את תחילת הופעת העלים והענפים החדשים. דהיינו החנטה לפי התוספות היא תחילת הופעת הפרי, על ידי הפרח והופעתו, וא"כ לכאורה בכל ענפי ושיחי ריח יש ללכת לפי תחלת ההופעה של העלים או הענפים. הגר"מ אליהו שליט"א אמר לנו שעל פי דברי רש"י (פסחים נב ע"ב) הרי משעה שיוציא עלים חלה קדושת שביעית, וכן נראה בדברי הרש"ס שהבאנו שהלבלוב הוא הקובע את חיוב שנות השביעית. (עיין קטיף שביעית עמ' 64 הערה 29).

על פי יסוד זה נראה שלולבים הנקטפים בתחילת השביעית לעולם הם של ששית שהרי הופעתם הייתה בששית, ובשביעית רק נקטפו. ולעולם לא יתכן שיהא לולב של שביעית בתחילת השביעית (לדעות שיש קדושת שביעית בלולב).

ח. סיכום

נראה להלכה שבאלוורה כל ענף שיתחיל להופיע לאחר ראש השנה תשס"ח, יהא של שביעית ויצטרכו לנהוג בו קדושת שביעית, אולם יוכלו להשתמש בו לרפואה.