דילול פירות במטעים

בס"ד, יום רביעי י"ד אייר תשנ"ג. 

לכבוד מרן הגר"ש ישראלי שליט"א

השלום והברכה!

ראיתי את סיכום הפגישה של ועדת השמיטה עם כת"ר. ושם נשאל כת"ר אם מותרת פעולה של דילול פרי, או שיש לאסור אותה מחמת דעת הרב זצ"ל שאסר להפסיד פרי אחד לטובת פרי אחר בשביעית. כת"ר ענה, שהרב זצ"ל אסר כל פעולה שנועדה לשמירת הפירות, וע"כ לדעתו בודאי יש לאסור את הדילול כנ"ל; אך הסומך על החזו"א, יש לו על מה שיסמוך. והנני לשאול את כת"ר מספר שאלות, כי תורה היא, וללמוד אנו צריכים.

כידוע בפעולת הדילול ישנן שתי בעיות:

א. איסור מלאכה דרבנן, שהרי הדילול גורם להצמחה והוי תולדה של זריעה. בענין זה נחלקו הרב זצ"ל והחזו"א אם אוקמי פירא מותר או אסור, וע"ז כתב כת"ר שהנוקט כדעת החזו"א יש לו על מה לסמוך.

ב. כאשר פעולת הדילול נעשית לאחר שלב של סמדר ולפני עונת המעשרות (וכן הרגילות), יש בפעולה זו גם בעיה של הפסד פירות שביעית. בנקודה זו, נאמר שם (במכתב ועדת השמיטה בשם הרב) שאין אנו מסתכלים על הפסד כל פרי בנפרד, אלא על מצב העץ בכללותו. לכן גם אם אנו מפסידים כמה פירות בדילול, כיון שפירות אחרים יגדלו יותר, והכמות הכוללת של הפרי אף תגדל - אין בכך הפסד פ"ש.

ולענ"ד איני מבין את הסברה, וגם איני יודע מקור לחידוש זה. שהרי קדושת שביעית חלה על כל פרי בנפרד כאשר הוא מגיע לשלב של סמדר או בוסר, ולגביו נאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ולא להפסד. נמצא שעל כל פרי יש איסור הפסד, ומה בכך שע"י הפסד האחד ירווח השני? ואף הרב זצ"ל הבין שיש דין הפסד על כל פרי בנפרד שהרי כתב ב"שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ה הע' 49) שאין כובשים בצלים בחומץ, כי עי"כ ייפסד החומץ, וזה אסור אף שהבצלים יושבחו בכך. ויתר על כן כתב הרב זצ"ל במשפט כהן (סי' פד) שאסור אפילו להפסיד פ"ש באופן שאח"כ אותו פרי עצמו ישתבח כתוצאה מכך; ולכן אסור לבשל תפוזים, כי לפני סוף הבישול הוא מפסידן לשעה.

ולמעשה השאלה היא, האם מותר לדלל פירות כשהם בוסר, או שיש להקפיד לדלל מיד לאחר החנטה או לאחר עונת המעשרות (וגם זה בהתחשב בדעת החזו"א שאוקמי פירא מותר).

בכבוד רב ובברכת התורה והארץ יואל פרידמן

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

שו"ב וכט"ס. 

א. הרמב"ם בפיה"מ (פ"ד מ"ו) כתב באיסור קציצת אילנות בשביעית: מפני שהוא גוזל את הרבים, שהקב"ה נתן את פירותיהם לכל אדם. ובתוי"ט שם תמה עליו, שבגמרא (פסחים נב ע"ב) כתוב שהוא משום שנא' "לאכלה ולא להפסד". וכן הביא הרמב"ם עצמו טעם זה להלכה (פ"ה משמו"י הי"ז), והרבו לדון בזה.

והמחוור בזה מש"כ בס' תורת השביעית (הל' פא), שרוצה לרמוז הטעם של האיסור להפסד, שהוא משום שהקב"ה נתן פירותיהם לכל אדם. וזוהי הכוונה שנא' "לכם לאכלה". ודייק מ"לכם", כלומר שהקב"ה נתן את הפירות לכולכם לאוכלם, עכ"ד; באופן שאין סתירה ולא חרטה בדעת הרמב"ם, שהכל עולה למקום אחד. ואין טעם איסור הפסד מצד קדושת הפרי, כ"א מדין גזל הציבור. ולשיטה זו, כל פעולה שיש עימה השבחה אינה בכלל האיסור.

ב. נראה שגם לסוברים בפשטות שהאיסור הוא מצד קדושת הפרי, אין זה איסור מן התורה אלא כשהפרי בשל וראוי לאוכלו, כדקרינן "לאכלה", ואז חל האיסור "ולא להפסד". משא"כ אותם שיעורים שקבעו חכמים (ושניהם במחלוקת ב"ש וב"ה) במשנתנו, שהם טרם שהפרי ראוי לאכילה, שנאסרו משום הפסד הפרי, שבעצם אינם אלא "גרמא", שמונעים הפרי שיגיע לידי "לאכלה", ואיסורו רק מדרבנן, וקרא אסמכתא והרחבת איסור התורה.

וראיה לדבר - ממה שנסתפק בירושלמי (פ"ד ה"ו): "ר"י ב"ח בעי: פגין, מהו לעשות מהם מלוגמא? מאחר שהוא אכל בהם פתו יהא אסור" וכו'. והרי איסור מלוגמא במה שראוי למאכל אדם הוא אסור מכוח אותה דרשה "לאכלה ולא למלוגמא" (רמב"ם שם פ"ה ה"י), כשם שנלמד מהכתוב "לאכלה ולא להפסד". א"כ מה מקום לספק, ואפילו טרם שהגיע זמנו לאכלו עם הפת נמי יש לאסור? אלא ודאי כנ"ל, כי הזמנים המוקדמים, טרם ראוי הפרי לאוכלו - אינו אלא מדרבנן; וע"כ יש מקום לספק שמא לא גזרו אלא על הפסד ממש. אבל כל שימוש מעין מלוגמא, שאינו מפסידו לגמרי אלא משתמש בו שימוש פחות ממה שעומד בהתבשלו - בזה לא גזרו.

ג. מאותה דוגמא שהזכרנו שקיימים שני זמנים לאכילת פגים, והאחת שמותר לאכלו רק בשדה עם פתו (וכל כיו"ב שם) - אנו למדים שקנה המידה לקבוע אם זה להפסד או לא, הוא הנוהג שבעולם לאוכלו בשאר השנים, שלפי זה נקבע גם גדר אכילה בשנת השמיטה. ומזה, שגם הדילול שנוהג כל השנים יש שאין רואים בזה הפסד, כיון שע"י זה נמצאו הפירות הנשארים מתוקנים יותר - אין לקרוא ע"ז "להפסד".

וכיוצ"ב בענין הקביעה של מלאכת שבת אם יש ע"ז שם מקלקל (דכל המקלקלין פטורין), כתבו התוס' בטעמו של ר' יהודא (החולק על ר"ש) וסובר שהחובל וצריך לכלבו, מבעיר וצריך לעפרו, ושם מקלקל ע"ז, ולא ייחשב תיקון משום "דאין צריך לחבול בחברו כדי ליתן לכלבו, או לשרוף גדיש בשביל האפר" (שבת קו ע"א).

ד. בענין קביעת פעולה מסויימת, אם היא בגדר הנאה או הפסד, מצינו חישוב של הפסד לעומת ההנאה, שע"כ הוא מותר בענין הנאה מע"ז, ורואים שהחישוב איננו על כל פרי בפנ"ע אלא החישוב הוא כללי בכל השדה. וזה בגמרא (ע"ז מח ע"ב) שאמרו בזה "מה שמשביח הנביה פוגם בצל", אע"פ שברור שיכול להיות שם מקומות מקומות תחת האילן, ויש ששם הזיבול של הנביה הוא משביח יותר, בעוד שהצל שם פחות פוגם. אלא שהחישוב הוא כללי, ולא צריכים לעשות חישוב של כל פרי ופרי.

ה. יתכן מאד שאם לא יעשו הדילול, כי אז כל הפירות לא ייחשבו כראויים למאכל אדם כ"א מדוחק. וכל כה"ג לא יהיו להם אוכלים שיהיו מוכנים לכסות כל ההוצאות הכרוכות בטיפול עד שיגיעו לידי הצורך שיהיו ע"י אוצר בי"ד; שכידוע זה יצטרך לעלות בערך כמעט כמחיר מלא של כל השנים. ואז נמצא שהפירות ילכו לאיבוד, ויצטרכו לזורקם למזבלות, וכל ההשקעות יהיו ללא כיסוי. נמצא ממה שהחמרת בתחילה אתה מקל בסופו.

שאול ישראלי