ביעור בפירות מאוצר בית דין

 

הצגת הבעיה:

פירות של אוצר בית דין, האם יתחייבו בביעור בהגיע זמן ביעורם?

במהותו של הביעור נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם (פ"ז ה"ג) הביעור הוא שריפתו ואיבודו של הפרי, הרמב"ן (ויקרא כה, ז) והר"ש (שביעית פ"ט מ"ח) סוברים שהביעור הוא הפקר הפירות.

לדעת הרמב"ם וודאי שאוצר בי"ד[1] אינו פטור מחובת הביעור והלוקח פירות שביעית מאוצר בי"ד – חייב לבערם בעת עונת הביעור. אך לדעה השניה ולפי מה שאנו נוהגים להלכה  שמשמעות הביעור היא הפקר, האם פירות של אוצר בית דין חייבים בביעור אם לאו.

יש להתייחס לשני מקרים:

1. פירות שנלקחו מאוצר בית דין לפני זמן הביעור. 

2. פירות שנלקחו מאוצר בית דין לאחר זמן הביעור[2].

כמו כן בעיוננו זה, נרצה לבאר את התוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ה"ב) ובמה היא שונה מהמשנה (שביעית, פ"ט מ"ח); מדוע מחלוקת התנאים המתייחסת לפירות לאחר הביעור מובאת בתוספתא כהמשך לדין אוצר בית דין בניגוד לאותה מחלוקת במשנה המובאת בסתמא ובלא קשר לאוצר בי"ד.

 

א. ביאור המשנה

 

נאמר במשנה (שם):

"מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור".

היה מקום לפרש "הגיע שעת הביעור… עניים אוכלים לאחר הביעור"  כלומר שהם אוכלים גם לאחר שהגיע שעת הביעור. כאמור קיי"ל כדעת הרמב"ן ודעימיה שמהות הביעור היא הפקר[3], וז"ל הרמב"ן (שם):

"ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם כענין ביערתי הקודש מן הבית וכן שנינו העניים אוכלין אחר הביעור…"

לאחר שהרמב"ן מפרש שהמושג ביעור - משמעותו הפקר כפי שמצאנו גם בהקשר לביעור מעשרות מביא הרמב"ן את המשנה:  "וכן שנינו העניים אוכלין אחר הביעור", וודאי כוונתו שהעניים אוכלים לאחר ביצוע הביעור דהיינו הפקר.

יש להוכיח כן גם מדברי הר"ש למשנה שמביא את הירושלמי "ולכך הורה ר' יאשיה לר' יצחק שיראה לשלושה אוהביו ויפקיר בפניהן ולא בפני כל אדם..." ומוסיף הר"ש: "וכל הני סברי כר' יוסי דנימוקו עמו ושרי אף לעשירים"; מוכח א"כ שר' יוסי סובר שהפירות מותרים אף לעשירים לאחר שבוצע ההפקר.  היוצא מהנ"ל שהפירוש המסתבר במשנה ל"אוכלין אחר הביעור" הוא שאוכלים לאחר שביצעו את הביעור (ההפקר).

 

ב. ביאור התוספתא

 

בתוספתא (שם) נאמר:

"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודו' והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר… הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור, ר' שמעון אומ' עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור…

מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומ' אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו".

גם בתוספתא נראה לפרש את המילים "אוכלין לאחר הביעור" כמו שהבאנו לעיל בפירוש המשנה – אוכלים לאחר ביצוע ההפקר. ויש להוכיח כן מדברי התוס' (עז סב ע"ב ד"ה יזפי) שהתייחסו בפירוש לתוספתא זו. התוס' מבארים את הגמ' (ע"ז שם) האומרת שדבי ר' ינאי לוו פירות שביעית מן העניים ופרעו להם בשמינית, ונידון שם האם יש לפירות אלו דין חליפי שביעית אם לאו. רש"י מפרש: "יזפי פירי שביעית. קודם זמן הביעור. ופרעי להו בשמינית: אשתכח דאכלי עניים בשמינית אחר הביעור חליפי פירות שביעית". וע"כ שאלו תוס' מה בכך שהעניים אוכלים פירות שביעית לאחר הביעור הלא לכו"ע (בין לר' יוסי ובין לר' יהודה) מותר לעניים לאכול פירות שביעית לאחר הביעור כמבואר בתוספתא.  מיישבים התוס' (תירוץ א'): "צריך לפרש שהאיסור היה שהיו אוכלים אותם בחזקת שלהם…" ונראה שהכוונה שמותר לעניים לאכול  לאחר הביעור, אך זאת רק לאחר ההפקר באופן שאינו שלהם, אבל בלא הפקר "ובחזקת שלהם" אסור אף לעניים.

 

לאור הנ"ל  ישנם שלושה קשיים בדברי התוספתא:

1. מה הקשר בין מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי  לתיאור תקנת אוצר בית דין?

2. לשיטת הרמב"ן (שם) שאין צורך לבער פירות של אוצר בית דין, כי הם נחשבים כמבוערים (וכדלהלן), האם המילים "אוכלין לאחר הביעור" מתפרשים לאחר ביצוע הביעור או בלעדיו?

3. לר' שמעון, שבוודאי מדבר על פירות של אוצר בית דין, במה שונה דעתו מדעות התנאים הקודמים לו; והאם הוא מתיר לעשירים לאחר ביצוע הביעור או בלעדיו?

 

את הקושי הראשון בדברי התוספתא: מה הקשר בין מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי  לתיאור תקנת אוצר בית דין? היה מקום לפרש שאכן אין קשר ביניהם, תחילת התוספתא מתארת מהו אוצר בי"ד, ומחלוקת ר' יהודה ור' יוסי אינה מתייחסת לאוצר בי"ד אלא לפירות של האדם הפרטי כמו במשנה. לפי זה רק ר"ש עוסק בפירות של אוצר בי"ד, ובפירות אלו הוא אומר שמותר לעניים ולעשירים לאחר הביעור. אך לא נראה לנתק בין אוצר ביה"ד לבין מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי כיוון ששטף דברי התוספתא המתייחסים מתחילתם לאוצר בי"ד[4] מורים על כך שיש קשר ביניהם. ייתכן שניתן להוכיח מהרשב"ש (שו"ת סי' רנח) שהבין שמח' ר' יהודה ור' יוסי קשורה לתקנת אוצר בי"ד, שכן הוא מוכיח מהתוספתא שכמו שמותר להעמיד שומרים עבור העניים כך מותר להעמיד שומרים בגנות ובפרדסים בכדי למנוע כניסת גויים. וע"כ מוכיח זאת מדברי ר' יהודה שסובר שפירות אוצר בי"ד מותרים רק לעניים לאחר הביעור, עי"ש וצ"ע.

 

החסדי דוד (לתוספתא שם) בוודאי הבין כך את התוספתא והוא מסביר את המחלוקת התנאים שבתוספתא כהמשך ישיר לתקנת אוצר בי"ד. הוא יוצא משלוש נקודות מוצא:

1. מחלוקת התנאים מתייחסת לפירות של אוצר בי"ד כמשתמע מדברי התוספתא (בניגוד למשנה).

2. אוצר בי"ד הוא אגודה של אנשים, שהבי"ד מייצג אותם ובאוצר בי"ד של העיר הפירות שייכים לכל אחד מתושבי העיר.

3. יש מעליותא בפירות של אוצר בי"ד על פני פירות של אדם פרטי בכך שכל הפירות מעורבים יחד וכדלהלן.

החסדי דוד מסביר שהן ר' יהודה והן ר"ש מסכימים שבפירות של אדם פרטי רק העניים אוכלים לאחר הביעור. ומחלוקתם היא בפירות של אוצר בי"ד – לדעת ר' יהודה רק העניים אוכלים ולדעת ר"ש אף העשירים אוכלים, כיוון שפירותיו של העשיר, מעורבים עם פירות השייכים לתושבים האחרים של העיר, ולכן בטל ברובא.

לענ"ד הסברו של החסדי דוד מוקשה שכן לדעתו לא מובן במה חולקים ר' יוסי ור' שמעון? ויש לומר שר"ש סובר אמנם שאף העשירים אוכלים לאחר הביעור, אך זאת רק בפירות של אוצר בי"ד (ובזה נחלק על ר' יהודה) ור' יוסי סובר שהעשירים אוכלים לאחר הביעור גם בפירות של אדם פרטי. אלא שפירוש זה קשה מאד מכמה סיבות: קשה מאד לקבל שר' יהודה מדבר על פירות של אוצר בי"ד ור' יוסי החולק עליו בהמשכה של התוספתא מדבר רק על פירות אדם פרטי. ועוד קשה, אם החסדי דוד מקבל את הנחתו של הרמב"ן שפירות של אוצר בי"ד הרי הם כמבוערים ואין צורך להפקירם, א"כ דברי ר' יהודה: "אוכלין אחר הביעור" פירושם שהעניים אוכלים לאחר שעת הביעור בלא הפקר שכן באוצר בי"ד עסקינן! וזה לא ייתכן כי לפי"ז התוספתא נקטה שני מועדים: "הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה" – וע"כ המילים "אחר הביעור" אינם מורים על שעת הביעור. ועוד שהמשכה של התוספתא לא תהיה מובנת: "ר' יוסי אומ' אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור" – כיוון שר' יוסי מדבר על פירות של אדם פרטי שלקט מן ההפקר א"כ המילים "אוכלין אחר הביעור" חייבות להתפרש: לאחר ביצוע ההפקר; נמצא שאותם מילים מתפרשות פעם כך ופעם אחרת והדוחק ברור.

 

ג. הבחנה בין הלוקח פירות של אוצר בי"ד לפני הביעור לבין הלוקח – לאחר הביעור

 

נלענ"ד שיש לקבל את היסוד של החסדי דוד שמחלוקת ר' יוסי ור' יהודה (בתוספתא) קשורה לתקנת אוצר בית דין, אך ברצוננו להציע פירוש אחר בתוספתא, ולשם כך יש להבחין בין הלוקח פירות מאוצר בי"ד לפני הביעור לבין הלוקח – לאחר הביעור.

הרמב"ן מוכיח מן התוספתא שפירות של אוצר בית דין אינם צריכים ביעור. השאלה היא האם כוונתו לפטור מביעור פירות שהיו ברשות אוצר בית דין והגיעו לידי אנשים פרטיים לפני שעת הביעור או שמא הפטור מן הביעור הוא רק כאשר הפירות הגיעו אליהם לאחר שעת הביעור. וז"ל הרמב"ן:

"…כל זה שנוי בתוספתא. ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם: ועשו להם תקנות מדבריהם… ונותנים לאוצר שלהן, ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית, ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן… וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין, והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר, הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור, ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם".

 

נקדים לברר את מהות אוצר בית דין. אפש' לומר שאוצר בי"ד הוא במקום כלל ישראל ולכן פירות הנמצאים ברשות אוצר בי"ד ה"ה כהפקר לכל דבר, ואפשר לומר שאוצר בי"ד נחשב שלוחם של בני העיר בלבד או של אותה קהילה שהאוצר אוסף עבורה את הפירות. אם נאמר כצד הראשון יקשה לקבל את אוצרות בי"ד הקיימים כיום, כי מכוח איזו סמכות בי"ד שם עצמו כנציג של כלל ישראל? ואם נאמר כצד השני' איך יותר לשלוחי אוצר בי"ד לאסוף פירות כרגיל, שהרי הם כאגודה של סך מסוים של אנשים[5].

ישנן כמה נפ"מ בין שתי גישות אלו:

1. האם מותר לביה"ד להעמיד שומרים בשדות הנמצאות תחת חסות אוצר ביה"ד כדי למנוע מאנשים לקחת פירות.

2. האם מי שלקח פירות מאותן שדות עברו על איסור גזל.

3. האם מותר לביה"ד להעדיף אוכלוסיה מסוימת כשמחלק את הפירות מן האוצר או לא.

אם אוצר בית דין הוא נציג של כל הציבור כמו שהפירות הם הפקר בהיותם בשדה מכוח אפקעתא דמלכא "והשביעית תשמטנה ונטשתה" - כך הם שייכים לכולם בהיותם ברשות אוצר בי"ד. לפי זה, אין ביה"ד יכול להעמיד שומרים; כמו כן הלוקח מן הפירות אינו עובר על איסור גזל, וביה"ד חייב לתת את הפירות לכולם ללא אפליה[6]. אך אם ביה"ד הוא נציג של ציבור מצומצם והוא פועל כשלוחם של אותם אנשים, אזי מותר להם להעמיד שומרים ואין הם מחוייבים לכל הציבור.

לפי ההבנה שאוצר בי"ד הוא שליחם של כלל ישראל הפירות הם הפקר והם פטורים מן הביעור ברשות אוצר בי"ד, כי מהות הביעור לדעת הרמב"ן הוא הפקר לכל ישראל, וכיוון שבשעת חלות חובת הביעור הפירות בין כך שייכים לכלל ישראל בהיותם ברשות אוצר בי"ד, ממילא לא חל חיוב הביעור. לעומת זאת, אם נאמר שאוצר בי"ד אוסף פירות בשם בני העיר, לכאורה חייב בביעור, כי אמנם מותר לבי"ד ולשלוחיו לקטוף פירות עבור בני העיר (לפי המגיע לתושבי בני העיר מזון ג' סעודות), אך וודאי שבשעת חלות חובת הביעור הפירות אינם מופקרים לכל ישראל, ולכן חייב בביעור.

מדברי הרמב"ן נראה במפורש שפטור מן הביעור, וז"ל:

"ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית".

אמנם יש קושי בהבנה שאוצר בי"ד הריהו כנציג כל ישראל, שכן מהתוספתא משמע שאוצר בי"ד היא התארגנות מקומית של כל עיר ועיר[7]. לכן החסדי דוד (לעיל פרק ב' נקודת מוצא ב') התייחס  לאוצר בי"ד כאל אגודה של אנשים, שהבי"ד מייצג אותם ובאוצר בי"ד של העיר הפירות שייכים לכל אחד מתושבי העיר. נראה שכך הבין גם המשנ"י (ח"ג סי' לט, ועי' קונט' ושבת הארץ בסוף ח"א) ולדעתו תקנת אוצר בית דין חלה מדין הפקר בי"ד הפקר, וסמכות ביה"ד נובעת מסמכות ביה"ד שבעיר (שו"ע חו"מ סי' ב).

 לפי זה יש להבין את דברי הרמב"ן דלעיל שכאשר הפירות נמצאים ברשות אוצר בי"ד הריהם כמבוערים שכן באוצר ביה"ד הם אינם כמופקרים ואינם שייכים לכל ישראל.

אפשר לבאר עפ"י מה שכתב הגרי"פ פערלה (ספר המצוות לרס"ג עמ' רסו-רסז) שרס"ג ותשב"ץ אף שסוברים שחובת הביעור היא דאורייתא שנא' "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", מ"מ לא מנו אותה כמצווה. הגריפ"פ מסביר שמצוות הביעור אינה מצווה בפני עצמה אלא המשך מצוות ההפקר של "והשביעית תשמטנה ונטשתה", למרות ההפקר התורה נתנה לאדם רשות להכניס כמות מסוימת לביתו לצורך אכילת בני ביתו, וכשכלה לחיה בשדה בטל ההיתר הנ"ל וחוזר ההפקר למקומו[8]. כעין זה מסביר גם הגרשז"א (מנחת שלמה ח"ג סי' קלב אות יג). שאין מצווה חיובית להפקיר בעת הביעור, אלא האדם הפרטי צריך אז להימנע מלהחזיק פירות שביעית בביתו. לכן אם יש בביתו פירות שביעית, אזי הוא צריך להוציא אותם מביתו ולהפקיר אותם, אך אם הם נמצאים ברשות אוצר בי"ד אף שאינם מופקרים אז לכל ישראל, מ"מ כיוון שאינם ברשות אדם פרטי לא חלה החובה להוציאם מן הבית.

 

לפי הסברות הנ"ל נראה שהפטור מן הביעור הוא רק כאשר הפירות היו ברשות אוצר בי"ד בשעת הביעור, אך אם האדם הפרטי קיבל פירות מאוצר בי"ד לפני שעת הביעור, אזי בוודאי צריך להוציא אותם מן הבית, אם מפני שיש להפקיר אותם לכל ישראל ואם מפני שאסור לאדם פרטי להחזיק פירות שביעית בביתו בשעת הביעור. כן כתבו הגרשז"א (מנחת שלמה ח"א סי' נא אות יז), הגר"ן קרליץ (חוט השני ח"ב עמ' שנא)[9]. ואמנם כתב הגרשז"א (מנחת שלמה שם) שיש להקל אם מדובר בכמות קטנה של פירות ובזמן מוגבל לאחר שעת הביעור, כי הרי גם לאחר שעת הביעור מותר לכל אחד לאכול מזון ג' סעודות  (פ"ט מ"ח).

 

ד. ביאור נוסף בתוספתא

 

נראה לפרש שאכן כל התוספתא כולה עוסקת בפירות של אוצר בי"ד (כדברי החסדי דוד), אך ההבדל בין דעת ר' יהודה ור' יוסי לבין דעת ר"ש המתייחס ישירות לאוצר בי"ד הוא שר' יהודה ור' יוסי מדברים על הלוקח פירות מאוצר בי"ד לפני שהגיע עת הביעור ור' שמעון מדבר על הלוקח פירות מאוצר בי"ד לאחר שהגיע עת הביעור. 

הרמב"ן מסביר שהעשיר הוא בעל השדה שלוקט מפירותיו והעני הוא מי שאינו בעל השדה. הוא מבאר שהמח' בין ר' יהודה לבין ר' יוסי היא האם יש מקום לאסור את פירות בעל השדה (העשיר) מפני החשד, וזו דעת ר' יהודה; ור' יוסי סובר שאין חושדים ואין אוסרים את הפירות על העשיר לאחר הביעור; וכדברי הרמב"ן: "ור' יהודה אסרן להם מדבריהם מפני החשד...[10]". כיוון שמדובר שלקחו את הפירות מאוצר בי"ד לפני הביעור, לא נפקע דין הביעור ולכן המחלוקת בין ר' יהודה לבין ר' יוסי יכולה להתפרש הן ביחס ללוקח פירות מאוצר בי"ד והן ביחס ללוקח פירות באופן פרטי כי אין הבדל ביניהם מבחינת הדין. לפי"ז דברי ר' יהודה: " הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים..." מתפרשים כפשוטם שכאשר הגיע שעת הביעור העניים אוכלים רק לאחר ביצוע ההפקר "אחר הביעור". לעומת זאת, ר' שמעון מדבר על מקרה שלקחו פירות מאוצר בי"ד לאחר שעת הביעור ובמקרה זה הפירות הם כמבוערים ואין צורך בהפקר נוסף.

יש לדייק כן מדברי התוספתא כי לאחר התיאור של אוצר בי"ד אומרת התוספתא: "ומחלק להן מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" ואז מובאת מח' ר' יהודה ור' יוסי: "הגיע שעת הביעור..." – משמע שהעני והעשיר לקחו את הפירות מאוצר בי"ד לפני כן. לעומת זאת "ר' שמעון אומר עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור", דהיינו שהעני או העשיר לוקחים מן האוצר ואוכלים מהאוצר עצמו וזאת לאחר הביעור. לפי"ז אצל ר' שמעון המילים "לאחר הביעור" יתפרשו לאחר שעת הביעור ולא לאחר ביצוע ההפקר.

 

ה. לא ביערו בשעת הביעור

 

במקרה שיש לאדם פירות או יין של אוצר בי"ד ולא ידוע אם ביערו אותם בשעת הביעור, יש לדון בדין עברה שעת הביעור ולא ביער: לרמב"ם בוודאי נאסרו הפירות שכן מהותו של הביעור הוא שריפה.

הרמב"ן הסובר שמהות הביעור הוא הפקר יסבור אחרת וז"ל:

"אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן, אסורין הם באכילה לגמרי, וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא. ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים, והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדרבנן."

כיון שלדעת הרמב"ן ודעימיה הפירות אסורים לאחר הביעור רק מדרבנן, נחלקו הפוסקים מה הדין אם נאנס או שגג. ס' חרדים (שער מצוות התויות בארץ, פרק הביעור) מדייק מדברי הרמב"ן  "אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן – אסורין..." שדווקא אם עכבם בביתו במזיד, אך אם עשה כן בשוגג, מותר לאחר שמבער. לדעתו האיסור לאחר הביעור הוא מעין קנס ולא קנסו אותו אם לא ביער באונס או בשוגג. לדעת השל"ה (שער האותיות קדושה), גם אם לא ביער בשוגג הפירות אסורים כפי שמשתמע במשנה (פ"ז מ"ז)[11].

בחוברת מדריך שמיטה לצרכן (עמ' 53 סעי' טז) נפסק לקולא כדעת ס' חרדים. הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א פסק שבשוגג מותר אמנם לאחרים אך אסור לבעל הפירות שלא ביער[12].

יש לציין שהתאריכים שמופיעים בלוחות הביעור השונים הם רק הערכה של זמן הביעור ואין הם תאריכים מדויקים. לכן אם שכחו לבער ולא עבר זמן רב מידי, ייתכן שעדיין לא עבר זמן הביעור[13].

בנוסף, הגרשז"א (מנחת שלמה ח"א שם) סובר שיש להקל אם לא ביערו כשמדובר בכמות קטנה של פירות וזמן מוגבל לאחר שעת הביעור, כי בין כך גם לאחר שעת הביעור מותר לכל אחד לאכול מזון ג' סעודות.

 

סיכום

 

1. פירות של אוצר בית דין פטורים מן הביעור; אך אם קיבל אדם פירות מאוצר בית דין לפני שהגיע שעת הביעור – חייב בביעור.

2. אם שכח אדם לבער פירות של אוצר בית דין או בקבוקי יין ומיץ ענבים של אוצר בית דין שברשותו– בדיעבד יש להקל להתירם לאחר שיפקירם כדין בפני ג' אנשים.

 

ביעור פירות אוצר בית דין (תגובה)/הרב יעקב אפשטיין

הרב יואל פרידמן יצא לבאר במאמרו (גליון 46) מספר נקודות ביחס לאוצר בית דין, חלקן לימודיות, וחלקן הלכתיות ותלאן זה בזה, ומתוך כך הגיע למסקנותיו.  ונסכמן בקצרה.

א. הוקשה לו כיצד המשנה והתוספתא מביאים את אותה מחלוקת (ר' יהודה ר' יוסי ובתוספתא נוסף ר"ש) כשהמשנה אינה מביאה דיני אוצר בית דין, והבריתא סומכת את המחלוקת לדיני אוצר בי"ד.

ב. כמו"כ הוקשה לו מהו אוצר בי"ד האם נציגות של כלל ישראל, או של בי"ד שבאותה עיר, והציג את הנ"מ בין האפשרויות הנ"ל.

מתוך שאלות אלו, הסיק הרב פרידמן כי הבריתא עוסקת בפירות שעברו אוצר בי"ד, אלא שר' יהודה ור' יוסי עוסקים בבריתא ובמשנה בביעור של פירות שביעית שחולקו מהאוצר קודם הביעור, ור"ש בביעור פירות שביעית שנלקחו מהאוצר לאחר הביעור, כשבשעת הביעור הפירות היו באוצר בי"ד.  ועפי"ז הסיק שפירות שהיו באוצר בית דין וחולקו לציבור קודם ביעור חייבים מקבליהם בביעורם לכשיגיע זמנם - היינו להפקירם. לעומת זאת פירות שהיו בזמן הביעור ביד אוצר בית דין - פטורים מביעור, עפ"י הרמב"ן בפירושו עה"ת (פר' בהר).  ביחס לאוצר בית דין הרב פרידמן הגדיר כי הוא אוצר מקומי הפועל מכח הפקר בי"ד.

 

ונראה לענ"ד, שאין הדברים מוכחים.

אין מתקבל על הדעת, שהמשנה עוסקת בדין שעיקרו חסר מן הספר. היינו, כיון שאוצר בית דין לא מוזכר במשנה, ולו ברמז, אין זה סביר שהמשנה תביא מחלוקת על דבר שלא נזכר בה. ולומר ששתי מחלוקות לפנינו אחת בלא אוצר בי"ד ונזכרת במשנה, ואחת בפירות אוצר בי"ד ונזכרת בבריתא ורק ניסוחן זהה, ג"כ לא נראה לומר.  ויותר נראה, שזו אותה מחלוקת במשנה ובבריתא, ושני חלקי הבריתא המלמדת על אוצר בי"ד והמלמדת למי מתחלקים פ"ש לאחר הביעור הן שתי בבות שאינן תלויות זב"ז, והמחלוקת (הנזכרת במשנה ובבבא השניה בתוספתא), לא נאמרה כלל לגבי אוצר בית דין. וסידור הבריתות בתוספתא אינו יכולה להוכיח כי אמנם החלק השני עוסק באותן נסיבות של החלק הראשון.  וכן נראה ברמב"ן שדייק לכתוב "וכשאין אוצר בעיר ולא בי"ד... הוא צריך לבערם מן הבית...". משמע שבבא זו בתוספתא עוסקת כשאין אוצר בי"ד בעיר.

ויוכיחו על אי-התלות בתוספתא כל מפרשי המשנה (מהרמב"ם והרע"ב עד הגר"א בשנות אליהו) שלא תלו את המחלוקת במשנה באוצר בית דין. וא"כ גם בתוספתא אין הכרח לתלות זאת.

 

באשר לאוצר בי"ד הרב פרידמן מתקשה לחבֵּר בין אוצר בי"ד במשמעות המורחבת הנוהגת בימינו, כשכל ציבור מקים אוצר בי"ד לעצמו, ומתיר עשיית פעולות חקלאיות ונטילת תשלום עליהן, עד כדי שיווק בתשלום ובהבלעה, לבין אוצר בית דין שבתוספתא שלא נזכרו לגביו אלא ענייני הפקר וביעור פ"ש.

ונלענ"ד, שראשית יש לדון על אוצר בי"ד שבתוספתא וממנו לבוא להרחבת המושג בימינו.

הרמב"ם וכן הרמב"ן הזכירו כי נתינת מזון ג' סעודות לחבריו מותרת בעת הביעור, ואחר החלוקה באה השריפה – לרמב"ם, או ההפקר – לרמב"ן ור"ש. בהמשך לדבריהם נראה לומר, כי עצם הכנסת הפירות לאוצר בי"ד היא הביעור, וחלוקת הפירות על ידו היא כביעור הפרטי שמתקיים ע"י כל אחד בפירות שביעית שלא עברו אוצר בי"ד.  אלא שבניגוד לביעור הפרטי שבו לאחר חלוקת מזון ג' סעודות בא ההפקר, באוצר בי"ד אי"צ בהפקר מפני שהכל מתחלק לאוכלים. עפי"ז בי"ד אינו רשות קניינית - שיתופית לאנשי העיר, או ציבורית לכל עם ישראל, אלא הוא רשות מבצעת שמתפקידה להוציא לפועל את שויון יד כל הציבור בפירות שביעית, וכיון שהפירות מתחלקים לפי מפתח הצריכה,  מערב שבת לערב שבת או מזון ג' סעודות, הרי הם כמבוערים ואינם טעונים ביעור. זו הסיבה לכך שכאשר הפירות בזמן הביעור ביד האוצר הם אינם טעונים ביעור נוסף, וזאת הסיבה לכך שפירות שעברו והתחלקו ע"י האוצר אינם טעונים ביעור.

את הרשות והכח ההלכתי לפעולותיו - ההוצאה ממי שלקט באופן פרטי ושכירת שלוחים לאיסוף היבולים וחלוקתם, נוטל הבי"ד מכח הפקר בי"ד של כלל ישראל שתקנו אופן זה למניעת מסחר בפ"ש (כפי שכתב הרמב"ן). ונראה שלכל מקום או איזור היה אוצר בי"ד אחד, והוא היה בא כוחם של בי"ד הגדול באותו מקום, וכשם שלמקום בי"ד אחד והנהגה אחת, כך היה אוצר בי"ד אחד באותה עיר.

באשר לאוצרות בי"ד בימינו, נראה שצריך להרחיב את התקנה על מנת שיהיה כח ביד בי"ד להיות רשות קניינית הזוכה בפירות ומזכה אותם לאחרים ומשלמת בעבור עיבודים ופעולות שונות. וכאן סביר מאד שיזדקקו לביעור הן בהיותם ביד בי"ד, והן אם חולקו קודם מועד הביעור.