ספיחין בשמינית

הצגת הבעיה

אחת השאלות הקשות והמסובכות ביותר בהלכות שמיטה, היא: מהו הדין של הירקות בתחילת השנה השמינית? בסוגיא זו ישנן סתירות רבות ועליהן שיטות רבות, ולא נוכל לעמוד על כולן. אך ננסה להציג את הדעות העיקריות.

1. הסתירה בין ההלכות ברמב"ם

דינם של הירקות מבואר ברמב"ם (שמו"י פ"ד ה"ז):

ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.

הרמב"ם חוזר על העיקרון הזה גם בהמשך (הי"ג):

וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית... והירק - אחר לקיטתו.

ומכאן שכל ירק שנלקט בשמינית - מותר[1]. לדעת הרמב"ם, הקריטריון בכניסה לשביעית וביציאה לשמינית - זהה. ולגבי ירקות - ידועה דעתו שאיסור ספיחין נקבע עפ"י הלקיטה (עי' פ"ד הי"ב, "שבת הארץ" ה"ג אות ב).

מאידך גיסא, מצאנו כמה הלכות (פ"ד ה"ו-ה"ח) שאומרות במפורש שיש איסור ספיחין בירקות גם בשנה השמינית. וכך כותב הרמב"ם (ה"ה):

ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית? - מראש השנה ועד חנוכה. ומחנוכה ואילך - ספיחין מותרין.

צריך א"כ להבחין בין מקרים שונים, וכדלקמן (סעי' 4, 6).

2. טעם איסור הספיחין במוצאי שביעית

הקושי היסודי הוא: לאור מה שכתב הרמב"ם שהולכים בירקות אחר הלקיטה, איך ייתכן איסור ספיחין בירקות שנלקטו בשמינית?

על כך כתבו האחרונים יסוד חשוב[2]: אמנם מעיקר הדין איסור ספיחין נאמר רק על מה שיש בו קדושת שביעית, דהיינו: שנלקט בשמיטה. אבל מדרבנן יש איסור על כל מה שיש חשש שאדם יזרע בשמיטה. ולכן, במקרים מסויימים גזרו גזירה נוספת על ספיחין במוצאי שביעית. מהגדרה זו נובע, שירקות שנלקטו בשמיטה עצמה - אכן אסורים לעולם[3].

3. טעם ההיתר של "ירק" מיד

לאור מה שאמרנו, שחז"ל גזרו על הספיחין שנלקטו בשמינית, יש לשאול שאלה הפוכה: מדוע, א"כ, נאמר שהירק מותר במוצאי השביעית מיד? מדוע לא גזרו איסור ספיחין בשמינית בכל המקרים? בירושלמי מובאים לכך שני נימוקים (עי' "שבת הארץ פ"ד ה"ז אות ה, הי"ג אות ג):

א. מפני שהירקות גדלים מהר במוצאי השמיטה (פאה פ"ז ה"ג), ולכן לא היה טעם לגזור במוצאי השמיטה.

ב. מפני שהתירו להביא ירקות מחו"ל (שביעית פ"ו ה"ד). אמנם לא התירו לקנות ירקות בשמיטה עצמה ולהסתמך על כך שהם באו מחו"ל. אבל ניתן לסמוך על כך במוצאי השביעית.

תקפם של שני הסברים אלו נובע מכך שאיסור הספיחין בשמינית אינו אלא מגזירה, ולא מעיקר הדין של ספיחין.

4. שיטת הרב קוק זצ"ל: הבחנה בין מקרים שונים

מדברי מרן הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ד ה"ז אות ב, ה, הי"ג אות ג) משמע שיש להבחין בין מינים שונים של ירקות. ישנם ירקות שדינם חמור, ועליהם גזרו איסור ספיחין גם בשמינית. זהו הדין של הלוף והבצלים (שהם משתמרים היטב וצומחים לאט מאד). לעומת זאת, מיני הירקות האחרים - מותרים מיד. הגדרה זו, של הרב קוק, מחייבת להגדיר במדוייק מה כלול בקטגוריה של "ירק" שהוא מותר "מיד", ומה יוצא מכלל זה? המקור לכך הוא דברי הרמב"ם (פ"ד ה"ז):

בצלים... וכן שאר הפירות, אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית...

מה הם "שאר הפירות"? פאה"ש (סי' כב ס"ק ט) כותב בדעת הרמב"ם שהכוונה היא לפירות האילן[4].  וכך משמע מדברי הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ד ה"ז אות ב, ד, ה, ה"ח אות ג). אם נאמר כך - יצא שכמעט כל מיני הירקות מותרים במוצאי השמיטה מיד.

אך יש חולקים על פירוש זה: לדעת הציץ אליעזר (חי"ב סי' סא) והכרם ציון (פרק יא סעי' ט), "שאר הפירות" הם לא פירות האילן אלא "פירות האדמה" (עי' ברכות פ"ו מ"א). לפי זה, יש לחלק בין ירקות עלים, שהם צומחים מהר יותר ומשתמרים פחות זמן, לבין פירות האדמה, שהם צומחים לאט ומשתמרים יותר.

הרש"ס (פ"ט ה"א ד"ה עוד, מובא ב"שבת הארץ" פ"ד ה"ז אות ה) חולק על הרמב"ם ואומר שירקות המתקיימים ואין זרעם כלה - אינם מותרים מיד, ודינם כבצלים, שהם מותרים משיעשו כיוצא בהם.

5. עשה כיוצא בו לדעת הרב קוק

הבצלים (ואולי עוד כמה מינים) אסורים "עד שיעשו כיוצא בהם". מה פירוש? הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" שם אות ב) מביא שני הסברים שכתבו המפרשים, ומדבריו נראה ששני ההסברים הללו אינם חולקים זה על זה:

א. ההסבר הראשון מתייחס להיתר של הבצלים המסופקים, שלא ידוע אם הם מהשמיטה או ממוצאי השמיטה. ומן הרגע שכבר "עשה כיוצא בו", דהיינו: שכבר יש ירקות כאלה משל מוצאי השמיטה - הירקות המסופקים מותרים.

ב. ההסבר השני עוסק בבצל שידוע שהתחיל לגדול בשמיטה. איסור הספיחין פוקע ממנו ברגע שמסתבר שרוב הגידול שלו היה בשנה השמינית (ועי' רמב"ם פ"ד הכ"א, השגת הראב"ד ה"ו). ברוב הגידולים, המועד הזה הוא כמה שבועות בלבד לאחר ראש השנה.[5]

6. שיטת החזו"א בהיתר הירקות: הבחנה בין ידועים למסופקים

החזו"א (סי' ט ס"ק יד-יז) חולק על הרב קוק, ומחמיר בשתי נקודות:

א. ההיתר של הירקות מיד לא נאמר אלא במצב שיש ספק על מקורם. אך לא במצב שבו ידוע שהתחילו לגדול אצל יהודי בשמיטה, בהם יש איסור ספיחין בשמינית עד שיעשו כיוצא בהם[6].

ב.  המושג "עשה כיוצא בו" לא קשור לרוב הגידול של הפרי, אלא שכבר יש בשוק ממה שנזרע בשמינית (וכך נכתב גם בכרם ציון פרק כא סעי' ט). לכן, לדעתו, ירקות שגדלו ע"י יהודים מותרים רק לאחר שיעבור הזמן שבו אפשר היה לזרוע בשמינית ולקבל יבול, או לאחר חנוכה.

הלוחות המפורסמים לאיסור הספיחין מבוססים על שיטה זו, של החזו"א.

7. מסקנת ההלכה

הן מדברי הרב קוק זצ"ל, והן מדברי החזו"א - עולה, שירקות שיש ספק על דרך גידולם ועל מקורם - מותרים במוצאי השביעית מיד (מלבד בצלים, כדלעיל). התירו אז אפילו לתלות את הרוב אפילו במיעוט ("שבת הארץ" פ"ד ה"ז אות ב, ה"ח אות ב). בכרם ציון (פרק כא סעי' ט) הוסיפו לכך גם מינים שיש ביניהם כאלה שגדלים אצל נכרים בארץ[7], וכן ירקות הגדלים באיזורים שיש ספק אם נכבשו ע"י עולי בבל. גם אלה וגם אלה - מותרים.

גם כיום, המצב הוא שכמעט כל מיני הירקות גדלים בהיקף גדול גם אצל נכרים בארץ וגם במקומות שייתכן שלא נכבשו ע"י עולי בבל. לכן נראה, שאדם ההולך בחודש חשוון לשוק וקונה ירקות שמקורם אינו ידוע (למעט תוצרת באריזות מסומנות מקוריות) - יכול לקנות כמעט את כל סוגי הירקות הטריים. מכלל זה יוצאים המינים הבאים:

א. ירקות שנשמרו בקירור מן השנה השביעית, כגון: תפו"א, דלעת וכדו'.

ב. מוצרי תעשיה המכילים ירקות או גרעינים שנקטפו בשמיטה.

ג. קטניות וגרעינים, שהולכים בהם אחר "עונת המעשרות".

ירקות שידוע שגדלו ע"י יהודים בשמיטה -  לדעת החזו"א הם מותרים באכילה (וצ"ע לענין קניה) - רק לאחר שיגדל מה שנזרע מאותו מין במוצאי השמיטה או לאחר חנוכה (עפ"י הלוחות שיצאו בהדרכתו). ומדברי הרב קוק זצ"ל יוצא שרוב הירקות מותרים מיד, ואותם מינים שאינם בכלל "ירק" בדין זה - מותרים, בדרך כלל, מספר שבועות לאחר ראש השנה.

ירקות שגדלו בשדות יהודים וידוע שגם נקטפו בשמיטה - אסורים באיסור ספיחין לעולם.

8. הדין עפ"י היתר המכירה

הדיון עד כה היה עקרוני. מאחר וכמעט כל האדמות החקלאיות במדינה נכללו בהיתר המכירה - יש לכך השלכה גדולה להלכה:

ירקות טריים, שנקטפו במוצאי השמיטה - מותר, לאור מה שכתבנו, לקנות אותם גם ללא השגחה על ביצוע המכירה. גם מי שנהג בשמיטה עצמה לחשוש לדעתם של החולקים - יכול להקל באותם ירקות שנלקטו בשמינית, כמו כל הספיקות האחרים שהזכרנו, שמקילים בהם בשמינית.

ההשגחה נצרכת במוצאי השמיטה רק באותם מינים ואופנים בהם שומרים את הירקות מהשמיטה ומשווקים אותם במוצאי השמיטה.