פירות אוצר בית דין במרכולים בהם קונים גם נכרים

א. הצגת השאלה

בעלי מטעים רבים הסכימו השנה שלא למכור את אדמתם לגוי על פי היתר המכירה, אלא להפקירם,  ולמוסרם לידי אוצר בית דין. כיון שיש בידי בית הדין פירות רבים, הם מעוניינים לחלק אותם לא רק בתחנות חלוקה, או בחנויות לפירות מהדרין, אלא אף במרכולים גדולים, בהם מוכרים סוגים רבים של מוצרי מזון. במרכולים אלה קונים לא רק יהודים, והתעוררה השאלה הכיצד נחלק שם פירות שביעית, הלוא איסור מפורסם הוא שאין מאכילים את הנכרי פירות אלה.

ב. הפקר לכל

בפרשת שביעית שבתורה (ספר ויקרא פרק כה, פרשת בהר) ציוותה אותנו התורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולתושבך ולשכירך הגרים עמך". ופירש רש"י בשם הספרא: "ולשכירך ולתושבך- אף הגויים". ובפשטות חייבים להסביר כך, שהלוא בפסוק הבא מתירה התורה אכילת פירות שביעית אפילו לבעלי חיים, ככתוב: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

אכן בתחילת מסכת פאה שנינו:

"בית שמאי אומרים: הבקר לעניים הבקר, ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיפקיר אף  לעשירים כשמיטה".

מכאן ברור כי פירות שמיטה הם הפקר גם לעניים וגם לעשירים, ונראה כי הכוונה היא הפקר לכל, כולל גם שאינם יהודים. כך עולה גם מן הירושלמי שם:

 "רבי חייא בשם רבי יוחנן: טעמייהו דבית שמאי: לעני ולגר, מה תלמוד לומר תעזוב אותם (שכתוב בפרשת קדושים על מתנות עניים)? יש לך עזיבה אחרת כזו. מה זו לעניים ולא לעשירים, אף מה שנאמר במקום אחר-לעניים ולא לעשירים. אמר רבי שמעון בן לקיש: טעמייהו דבית הלל: (הפסוק: והשביעית תשמטנה ונטשתה) תשמטנה, מה תלמוד לומר ונטשתה? יש לך נטישה אחרת שהיא כזו. מה זו בין לעניים ובין לעשירים, אף מה שנאמר במקום אחר: בין לעניים ובין לעשירים...הפקר לבהמה, אבל לא לאדם. לגויים, אבל לא לישראל. לעשירים, אבל לא לעניים, דברי הכל אין הפקרו הפקר. לאדם, אבל לא לבהמה. לישראל, אבל לא לגויים. לעניי  אותה העיר, אבל לא לעניי עיר אחרת, פלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. על דעתיה  דרבי  יוחנן  הפקר  הפקר,  ועל דעתיה דרבי שמעון בן לקיש אין הפקרו הפקר".

נמצא כי לפי ריש לקיש שמסביר את דעת בית הלל שכמותם נפסק להלכה, ההפקר הוא כשמיטה, וההפקר צריך להיות לכולם, גם לנכרים. ואם כן מנין לנו הרשות למנוע מן הגוי לקחת פירות שביעית?! וכל המונע הוא לכאורה כאילו לא הפקיר את פירותיו.

ג. אין מאכילים את הנכרי

לכאורה בתוספתא (שביעית סוף פרק ה) שנינו הלכות שאינן עולות בקנה אחד עם האמור עד כה:

"מאכילים את אכסניא פירות שביעית, ואין מאכילים לא את הנכרי ולא את השכיר (ופירש מנחת  ביכורים: שכיר יום  דמיחזי כנותנם בשכרו, ופורע חוב  בפירות שביעית). ואם היה  שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע (מנחת ביכורים: כיון ששוהה אצלו, הווה ליה כבני ביתו) או  שקצצו מזונותיו עליו (ולא כחלק משכר) מאכילים אותו פירות שביעית".

וכך פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה יג). ונמצא כי אסור לתת לנכרי פירות שביעית, פרט לנכרי שמזונותיו מוטלות על היהודי. ואכן כך למד הרדב"ז (בפירושו לרמב"ם שם): "מכאן יש ראיה קצת שמונעים את הגוי מלקחת פירות שביעית". ברם אף הרדב"ז כתב שזו רק ראיה קצת, משום שיש לדחותה. כיון שיש לומר כי האיסור הוא להאכיל את הגוי בפירות שביעית, אין כל איסור על הגוי לאכול פירות שביעית, אדרבה אסור לנו למונעו מזאת.

עלינו לבדוק איפוא את טעם האיסור להאכיל את הנכרי פירות אלה. אם נאמר כי טעם האיסור הוא משום שהם מיועדים לישראל, הרי שאסור לו לאוכלם, והיה מוטל עלינו למונעו מהם. ברם במפורש למדנו מן התורה כי הכתוב: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה...ולשכירך ולתושבך" כוללת אף את הגויים. על כרחך שהאיסור אינו משום שהנכרי נוטל פירות ששייכים לישראל, אלא משום שיהודי זכה בהם, הוי כהפסד פירות שביעית, כי מעלתם וקדושתם מצריכות שיאכלם ישראל. ולכן אם הגוי לוקח בעצמו מן ההפקר לית לן בה.

אכן בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן מג) כתב כי: "דווקא פירות שביעית שבידינו אנו מחויבים לאוכלם ולא להפסידם, שנתינתם לנכרי הוא הפסד, והוזהרנו מזה, אלא שנאכלם בקדושתם". ואם כן כל עוד הפירות הם הפקר אין כל מניעה שהגוי יזכה בהם. אבל לאחר שהגיעו הפירות לידי ישראל, האכלתם לגוי - אסורה.

אף החזון איש (שביעית סימן יד אות ד) עסק בסתירה לכאורה בין העולה מן הפסוק שהפירות הם הפקר לכל, גם לנכרים, לבין ההלכה שאוסרת האכלת פירות שביעית לגוי. והוא משיב:

 "יש לומר דמצד הבעלים הוי הפקר גם לנכרים, אבל מצד אביוני עמך אסור לנכרים. כמו עשיר שלקח פאה דהוי גזל עניים...דבאמת מעכבים את הנכרים לא מכח בעלות, אלא שאין איסור לעכבם מלזכות בשל הפקר. והכא שפירות שביעית קדושים הם למצוותם, מוזהרים בני נח שלא לקפח לישראל ממצוותם".

מדבריו משמע כי האיסור לגוי על אכילת פירות בשביעית הוא מדאורייתא, ואין הדבר עולה בקנה אחד עם מה שכתב הוא עצמו (סימן יג אות כו): "אף על גב שאין מאכילים אותם לגויים, אכסניא מותר. ונראה דאין איסור להאכיל לנכרי אלא מדרבנן. והתירו אכסניא... דאין סברא לחלק בדאורייתא, וצריך עיון". ויש לומר או שכאן מעלה החזון איש אפשרות הבנה שונה, או שאכן מדובר באיסור דרבנן שחל על בני נח, ומדאורייתא אין עליהם כל איסור משום שהפירות הם הפקר, ורק רבנן הם שגזרו.

אך כאמור לנו נראה יותר לומר שלא כדבריו, אלא שמן התורה הפירות הם הפקר, ואם רבנן היו מטילים איסור על הנכרי לקחתם, הם היו פוגעים במשמעות ההפקר. ולכן נראה כי האיסור חל רק על יהודי לאחר שזכה בפירות, להאכילם לגוי, כי יש בזה משום הפסד פירות שביעית. יותר מזה כתב בערוך השולחן (העתיד, הלכות שמיטה ויובל סימן כד סעיף ד) שההיתר הוא ברור ומוחלט, וכל האיסור הוא רק כאשר הדבר נראה כפורע חובו בפירות שביעית:

"הכי פירושו: לפרוע חוב מדמי שביעית אסור, דזה כמו לסחורה. וזה ביאור התוספתא מאכילים את האכסניא שהרי אין נוטלים שום דבר בעד זה. ואין מאכילים את הגויים כשאתה חייב להאכילו, שזהו כפורע חוב".

ומכאן עולה שאלתנו: אנו מבקשים למכור במרכולים פירות שביעית, אל המרכולים נכנסים נכרים רבים, מוסלמים מהכפרים שבסביבה, ועולי ברית המועצות לשעבר, ועוד. כאשר הם קונים מצרכים שונים וביניהם פירות וירקות ללא קדושת שביעית (מהיתר מכירה, או מנכרים, או מערבה דרומית או ממצעים מנותקים, או יבוא) הם יבואו ליטול גם מן הפירות שיש עליהם כרזה: אוצר בית דין. כלום רשאים הם לקחת משם, או חייבים אנו למנוע מהם לקחת מפירות אלה? ושמא משום שהם נוטלים לבד, הרי הם כמו זוכים מן ההפקר, והם משלמים כמו כולם רק עבור החזר ההוצאות שהיו לבית הדין בטיפול בפירות, בקטיף, בהובלה ובשיווק, וממילא אי אפשר למונעם!?

לפי החזון איש נראה פשוט שיש למנוע מהם ליטול פירות שביעית, וכיון שאין לנו יכולת לכפות דבר זה, אין למכור באותם מרכולים פירות אלה. אבל ערוך השולחן התיר. וכך גם אנו העלינו, ותמכנו יתדותינו בשו"ת מהרי"ט שהאיסור הוא ליהודי לתת לגוי מפירות שהוא זכה בהם, אך כאשר רק בית הדין זכה בהם, הפירות עדיין נחשבים הפקר, ויכול הגוי לזכות בהם.

עיין בדברי מרן הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון סימן כ) שכתב חילוק כערוך השולחן, אך חילוק זה הוא לדעתו בדאורייתא, אך מדרבנן נשאר איסור. וזה לשונו שם:

"נראה שעיקר הכוונה במה שהוצרכנו לרבות תושב ושכיר ואכסניא, הוא שלא נאמר שיהיה כפורע חוב בפירות שביעית. ולפי זה שאר נכרים, שאין בהם משום חוב, הלוא ודאי מותר להאכילם מן התורה. אלא שיש על זה איסור דרבנן משום מעלת קדושת שביעית, ולא גזרו בתושב ושכיר ואכסניא, ולא צריך ריבויא כלל לזה".

אם כן יתכן כי מרן הרב קוק יצטרף אל החזון איש לאסור חלוקת פירות אוצר בית דין במרכולים. ולעומתם המבי"ט וערוך השולחן מתירים. ברם יתכן כי הרב קוק אסר רק האכלת נכרי מפירות שביעית, אבל הנכרי עצמו שלקח פירות מן העץ, אין למונעו. ואם כן יתכן כי הוא הדין שאין איסור שהנכרי יקח מפירות אוצר בית דין שבמרכול.

אולם יעויין בשו"ת מנחת שלמה (להגאון הגדול הרב שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל, חלק ג סימן קלא) שכתב:  

"דבר זה פשוט דהטעם שצריכים שיפקיר גם לגויים הוא רק משום...דלא  הווה הפקר אלא אם כן יצא הדבר מרשות בעלים לגמרי, ולא אגידא ביה כלום. ומה שאין מניחים את הנכרים לזכות בפירות שביעית, הוא רק מחמת קדושת הפירות. אבל לא מפני שלגבי הנכרים לא הוי הפקר...דפשוט הוא שגוי הזוכה בפירות שביעית אינו חשיב כלל כגוזל מהבעלים...כיון שמצד הממון שבו שפיר הוי הפקר גם לגויים...דאף על פי שהפירות הם הפקר גם לגויים , אם כל זה מצד קדושת הפירות משגיחים בית הדין על הפירות שלא יקחו אותם נכרים".

נמצא לדבריו שמותר וחובה על בית הדין עצמם ולמעשה על כל יהודי למנוע מן הגוי אכילת פירות שביעית, גם פירות הפקר, מחמת קדושת הפירות. ולא יהיה ניתן איפוא למכור פירות אוצר בית הדין במרכולים.

ברם יתכן לומר כי גם לשיטתנו שבפירות הפקר, היינו קודם שאוצר בית הדין זכה בהם, אי אפשר למנוע מן הנכרי ליטול את פירות השמיטה, מכל מקום לאחר שהגיעו הפירות לידי אוצר בית דין, יכולים הם למנוע ממנו פירות שביעית. משום שאוצר בית דין הוא שליחם של ישראל, ולא של הנכרים. לכן יתכן שרק לשיטתו של ערוך השולחן רשאים למכור לגוי מפירות אוצר בית דין , אך לא לשיטת המבי"ט, שעליה הסתמכנו. וצ"ע.

ד. האכלת בעלי חיים

שנינו בתוספתא (פ"ה) ונפסק ברמב"ם (שם ה, ה):

"פירות המיוחדים למאכל אדם - אין מאכילים אותם לבהמה, לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה, אין מחייבים אותו להחזירה, שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

הלכה זו מחזקת את הבנתנו דלעיל. להאכיל נכרי פירות שביעית - אסור, אבל אם הנכרי הלך וקטף, אין אנו חייבים, ואולי אף איננו רשאים למונעו. כי אם אין אנו חייבים למנוע מבהמה לאכול פירות שביעית כאשר הם הפקר, איך נמנע זאת מן הגוי? וממילא לדברינו אין כל איסור לחלק פירות שביעית במרכולים, גם אם נכרים יהיו מן הלוקחים. ולזה יתכן כי מרן הרב קוק יסכים. כי אין מדובר במכירת הפירות לנכרים לאחר שהגיעו לידי ישראל, אלא כמו שמותר לבהמה ללקוט מתחת לתאנה, כך מותר לגוי לקטוף מן העץ, או ליטול מהפירות שבית הדין הביאו אל המרכול. ברם עיין בחזון איש (שביעית יד, יד) שחידש כי:

"נראה דמותר לנעול שדהו בפני בהמה וחיה, ואין צריך להפקירה, רק לאדם. ומכל מקום אם בהמה וחיה אוכלת, אסור להחזירה מקרא ולבהמתך ולחיה (אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול). והא דקתני אין מחייבים אותו להחזירה, משום דסלקא דעתין לחייבו כדי לשמור מאכל אדם מן ההפסד, ולא יהיה בזה מצות תשמטנה. ואמר שאינו כן. וכיון שאין כאן משום חיוב שמירה, יש כאן משום מצות ונטשתה. ומכאן נמי משמע שאין חובה לפרוץ פרצות ליתן היכולת לחיה ולבהמה לכנוס, דאם כן עד דאשמעינן שלא יחזירה, לישמעינן שיפרוץ פרצות שתכנס...ונראה דדווקא באוכלת במחובר אין מחזירים אותה, אבל בתלוש חייב להחזירה, דבתלוש שכבר זכה, הוא ממונו עד הביעור, ואיכא משום איסור מאכל אדם לבהמה".

מכאן נראה כי יש מקום לומר שהוא הדין בנכרי. אפילו אם תאמר שרשאי למנוע ממנו אכילה מן הפירות, ואין בכך משום פגיעה בהפקר, מכל מקום אם הלך לבדו לקחת, אין למונעו מכך, כיון שסוף סוף הפירות הם הפקר. ולכן נראה כי הוא הדין במרכול, שאף כי הפירות כבר אינם על העץ, מכל מקום איש טרם זכה בהם, כיון שהם ברשות אוצר בית דין.

ראה בשו"ת אבני נזר (יורה דעה סימן תמה אות ה) : "איתא בתוספתא שלא יאכיל לכותי. והיינו דחשיב הפסד כשמאכיל לנכרי, כמו שאסור להאכיל לבהמה פירות שביעית מאכל אדם. ומכל מקום אם הבהמה באה מעצמה תחת התאנה, אין צריך למונעה, כמבואר ברמב"ם. והכי נמי לענין נכרי. להאכיל לנכרי חשיב הפסד ואסור, ואם הנכרי לוקח בעצמו שפיר דמי, והוי הפקר לדידיה". וכן כתב בשו"ת משנת יוסף (חלק ב סימן כ) בשם הרב גולדשלאק: "לעולם אליבא דריש לקיש פירות שביעית הן הפקר גם לנכרים. אבל זה רק כשהנכרי בא לקחת מעצמו מהשדה, כמו הבהמה. ולא כשפירות שביעית כבר הגיעו לידי ישראל, אז אסור להאכילם לנכרי". ומכאן אנו גם יכולים להסיק כי כיון שלקיטת הפירות היו בידי אוצר בית הדין, ואין הפירות שיכים למרכול, וכאשר הלוקחים משלמים, אין הם משלמים עבור הפירות, אלא רק החזר הוצאות, לקיחת הפירות בידי הנכרי, היא כלקיחתם בשדה, וכאכילת הבהמה והחיה תחת התאנה שאין חייבים למונעם. ואדרבה השאלה היא אם מותר לעכב את הנכרי מליטלם, דכל ההיתר למונעם הוא רק כאשר הגיעו לידי ישראל. וכך אכן שאל בשו"ת משנת יוסף שם (אות ב):

"יש לעיין אם מותר לישראל לעכב נכרי מלזכות בפירות שביעית. מי אמרינן דכיון שהם הפקר גם לנכרי, אין לישראל לעכבו מלזכות בדבר שהתורה הפקירה עבורו, או דילמא דנהי דפירות שביעית הן הפקר גם לנכרי, מכל מקום אין שום איסור על היהודי למונעו מלזכות. דלגבי ישראל חברו הבא לזכות בפירות שביעית, אם בא ישראל והקדימו, באנו לשאלת עני המהפך בחררה...אבל זה ברור שהשאלה תהיה רק כאשר רוצה לזכות בפירות שביעית, בשעה שחברו כבר מהפך בהם. אבל כאשר אין דעתו לזכות בהם, אלא שרק רוצה לעכב חברו מלזכות בפירות שביעית, יהיה מאיזה טעם שיהיה, הרי זה אסור".

ברם הוא פושט את הספק שמותר ואף צריך למנוע מן הגוי מליטלם, כי כך כתבו הרדב"ז והחזון איש ועוד פוסקים, שאף כי מדין הפקר רשאי הגוי לקחת פירות שביעית, ברם מחמת מצד אביוני עמך, שיש להם זכות בפירות שביעית, או מצד קדושת הפירות אסור לנכרים ליטול אותם. וכן דעת הגרש"ז אויבעך זצ"ל. אך כאמור לעניות דעתי המונע פירות שביעית מן הגוי מחסר בהפקר, ולכן אין למנוע מן הגוי, אלא לאחר שהגיעו הפירות לידי ישראל. וכאמור אנו מסתפקים אם לאחר שהגיעו הפירות לידי אוצר בית דין, הם עדיין הפקר לכל, או שבית הדין הוא שלוחם של ישראל בלבד, ורשאים הם למנוע מן הגוי לקחתם.

ה. עיירות הסמוכות לספר

בתוספתא (שביעית פרק ד הלכה ד) שנינו עוד: "עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבים עליהם שומר כדי שלא יפרצו נכרים ויבוזו פירות שביעית". ופסק כן הרמב"ם (שם סוף פרק ד). כלום ניתן ללמוד מכאן שיש אפשרות למנוע מכל נכרי לאכול פירות שביעית? או שמא אדרבה, מכאן יש ללמוד שרק כאשר יש חשש ביזה, בעיירות הסמוכות לספר, אז תיקנו חכמים שיעמידו שומר, משמע כי בכל מקום אחר , הפקר שביעית הוא אף כלפי הנכרים.

הרדב"ז (על הרמב"ם שם) נוטה לאפשרות הראשונה:

"איכא לספוקי אם באו גויים בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית, אם מונעים אותם או אין מונעים אותם מפני דרכי שלום...ומסתברא שמונעים אותם, דלא דמי למתנות עניים דאין בהם קדושה, אבל פירות שביעית אית בהו קדושה. ואין להביא ראיה ממה שהיו מניחים שומרים בעיירות הסמוכות לספר, משמע דבשאר עיירות לא היו שומרים, ובאים אפילו גויים ולוקחים מהפירות, ולא היו מונעים אותם...דאיכא למימר שלא היו חוששים...מפני מיעוט הבאים בכלל ישראל, לא היו חוששים. אבל אם היו שם הבעלים, לעולם אימא לך שהיו מונעים אותם. ועדיין הדבר צריך תלמוד".

לפי דבריו ודאי רשאים , וכנראה אף חייבים למנוע מגויים לקחת פירות שמיטה. וממילא עלינו להמנע מלהציג פירות אלה במרכולים בהם קונים נכרים. ברם כיון שבעיירות שאינן סמוכות לספר, הם לא חששו מכך, ואם כן יש ללמוד אף בנדון דידן שאין חובה מוטלת עלינו למונעם, כי סוף סוף רוב הקונים הם בני ברית, ואם יקחו גם נכרים, שיקחו.

ו. מפני דרכי שלום

הרדב"ז חידש כי יתכן להתיר להאכיל פירות שביעית לנכרי מפני דרכי שלום, כמו במתנות עניים. ואמנם הוא סיים שיש לחלק ביניהם מחמת שלפירות שביעית יש קדושה, ולכן אין להאכילה לנכרים. אך בכך הוא נסתר מדין התורה שהתירה לנכרי פירות שביעית, וגם לדעת האוסרים, האיסור הוא רק מפני נטילת פירות המיועדים לעניים. וממילא אין מובנת טענתו לחלק בין מתנות עניים לבין פירות שביעית.

מעין זה כתב בשו"ת משנת יוסף (חלק ב סימן כ בהערה ב):

"נכרי שמותר להאכילו פירות שביעית כאשר נחשב לאנשי ביתו של ישראל, יש לומר שטעמו או משום דרכי שלום, כדשרינן כמה דברים (ראה פרק ד משנה ג וסוף פרק ה) או דכיון דיסוד האיסור להאכיל פירות שביעית לנכרי, הגדירו מהר"י קורקוס משום לאוכלה ולא להפסד, אם כן בכהאי גוונא לא הווי הפסד, שכן דרך בני אדם לאכול הם ושכיריהם ואורחיהם, ואין מדקדק בהם. אם כן הווה ליה כעין הא דאמרו דאין מחייבים אותו לאכול פת שעיפשה או קניבת ירק. דהיינו שאין קפידא אם מקצת, שהיא כפסולת הולכת לאיבוד תוך כדי אכילת העיקר".

נמצא כי גם אם משורת ההלכה, צריך היה להחמיר וכדעת החזון איש זצ"ל, יש מקום להתיר חלוקת פירות אוצר בית דין במרכולים. אם משום דרכי שלום, אם משום שכמות כזו שקונים הנכרים במרכולים בעיר יהודית הוא זניח. ואם משום שבמציאות שלנו, דווקא תקנת העניים היא למכור במרכולים, על מנת לעודד את החקלאים להפקיר את המטעים דרך אוצר בית דין, וכך הפירות יהיו יותר זולים לציבור. אך על מנת שבית הדין יוכל להחזיר לחקלאים את הוצאותיהם צריך לדאוג שיהיה ציבור גדול שיקבל את הפירות. ולכן בנדון דידן דווקא טובת העניים היא לחלק את הפירות במרכולים, גם אם גם נכרים ייהנו מפירות אלה.

ז. מסקנה

ראוי לחלק את כל פירות אוצר בית דין "בחנויות שמיטה" בהם כמעט ואין נכנסים נכרים או אחרים שחשודים על השביעית. ואם נכנסו ונטלו גם מפירות אלה, אין למנעם, כמו שאין למנעם אם קטפו מהעצים, ורק כאשר היה חשש ביזה, העמידו שומרים.

אבל כאשר יש דרישה של החקלאים למכור את פירותיהם גם במרכולים, ואנו מעוניינים לעודד אותם לשמור שמיטה, ולהפקיר פירותיהם ולחלקם דרך אוצר בית דין, יש להסתמך על הסברות להקל, ולאפשר זאת.