אכילת רבעי לפני פדיון ודילול הפירות

שאלה

א. האם מותר לתת לגוי לטעום גרגירי ענבים של רבעי לפני פדיונם, כדי לברר את מידת הבשלתם?

ב. האם אפשר לחלל מראש את הגרגירים הנאכלים על ידי גוי בדרך של 'ברירה לכשייקטף ולמפרע'?

ג. האם יש איסור של הפסד רבעי כשמבצעים דילול של גרגירי הענבים לפני ההבשלה?

תשובה

א. ברור שאסור לתת לגוי לאכול מפירות הרבעי שכן כתב הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"ט ה"א): 'נטע רבעי הרי הוא קודש', ודינו כמעשר שני כמבואר בירושלמי. ומסתבר שכמו שבתרומה מצאנו דין 'משמרת תרומותי' ומצווים אנו להיזהר שהתרומה לא תיטמא ולא תיפסד כך גם במעשר שני ונטע רבעי. ובוודאי שאסור לתת לגוי לאכול מן הפירות או להניח בפניו, כמבואר במשנה (תרומות פ"ח מ"י-יא). בנוסף יש בנתינת הפירות לגוי משום הנאה לישראל, והשאלה האם יש איסור הנאה ברבעי או לא. הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"ט ה"ז), לאחר שדן ברבעי, כתב: 'שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנייה' ולכאורה משמע מדבריו שרבעי, אינו אסור בהנאה. וכן כתב 'מראה הפנים' לדעת הרמב"ם. וכן היא משמעות דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (ערלה פ"א מ"ח): 

קליפי אגוזים והגריעינין אסורין בערלה... ומותרים ברבעי – ומותרין בנטע רבעי, מפני שאין נטע רבעי אסור בהנאה. 

וכן כתב 'שער המלך' לדעת הרמב"ם, אך ציין שלדעת ר"ת בתוספות רבעי אסור בהנאה לפני הפדיון. ועוד כתב שכן נראה בגמרא (בבא קמא סט ע"א): 'מה אדמה דאיכא הנאה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי מינה' – משמע שלפני החילול הפירות אסורים בהנאה. ובספר 'העמק שאלה' כתב שאסור בהנאה לפני פדיון גם לדעת הרמב"ם. 

ב. כדי לפטור את בעיית הטעימה של הפועלים לצורך בדיקת רמת ההבשלה של הגרגירים יש לחלל מראש את הפירות שייקטפו על ידי הפועלים ואשר מיועדים לטעימה. אמנם מבואר ב'שלחן ערוך' שבזמן הזה אפשר להפריש על ידי 'ברירה' אך טעם ההיתר הוא מפני שקיימא לן שבדרבנן 'יש ברירה', ואם כן יש לדון אם רבעי אסור מדאורייתא או מדרבנן בזמן הזה. ולכאורה הדבר תלוי בשאלה אם רבעי נמשך מאיסור ערלה, וכמו שערלה בזמן הזה אסורה מדאורייתא כן דין רבעי או שרבעי נמשך אחר מעשר שני, ולדעת הפוסקים שתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן הוא הדין גם לרבעי. הרש"ז אוירבך ב'מנחת שלמה' הביא ראיה מן התוספתא (מנחות פ"ו ה"כ):

נמצא אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע שש עשרה בניסן נתחייבו בעומר ובקרב עמו. שהה חמשים יום נתחייבו שתי הלחם ובקרב עמהן. לארבע (עשרה) שנה נתחייבו בנטע רבעי. ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרין לא נתחייבו בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה כשכיבשו ושחילקו נתחייבו במעשרות התחילו מונים שנה ראשונה ושנייה ושלישית ואחר כך נתחייבו בנטע רבעי...

וב'חסדי דוד' לר' דוד פראדו כתב שלתנא קמא צריך לגרוס 'לד' שנים נתחייבו ברבעי' דהיינו לאחר שנות ערלה. בספר 'חזון יחזקאל' ביאר שלדעה זו נמשך הרבעי אחר הערלה. אך לדעת ר' יוסי ב"ר יהודה ודעימיה נתחייבו ברבעי רק לאחר י"ד שנות כיבוש וחלוקה וכדין תרומות ומעשרות כי נמשך אחר מעשר שני. ובאמת הרשב"א מסביר לדעת הרמב"ם שאין רבעי במחובר וכן שאין רבעי בחו"ל מפני שלדעתו רבעי נמשך אחר מעשר שני. וכן הסביר שם שהרמב"ם למד כן מן הירושלמי. אך הרשב"א דחה את ראייתו וכתב שרק בית שמאי למדו שרבעי נמשך לגמרי אחר מעשר שני, אך לבית הלל ההיקש 'קדש קדש' ממעשר שני הוא רק לעניין קדושתו, פדיונו, ביעורו וחומשו של הרבעי. אך עיקרו של דין רבעי נמשך אחר איסור ערלה. ונראה לרשב"א שכך סוברים הגאונים והראשונים שמחייבים רבעי בחו"ל לפחות בכרם. ומכל מקום בדברי הראשונים והאחרונים לא ברור שדין רבעי בזמן הזה תלוי בדין רבעי בחו"ל שכן ייתכן שהרבעי בחו"ל הוא מספק או מדרבנן. לסיכום, יש מחלוקת בין הפוסקים אם רבעי הוא מן התורה בזמן הזה או מדרבנן, בפרט לדעת הרמב"ם שהשווה רבעי למעשר שני בהרבה הלכות. ולמעשה נראה שאין לסמוך על דין 'ברירה'. הפתרון המוצע במקום זאת: יחלל באופן כזה שהחלות לא תהיה למפרע אלא שהחלות תהיה בשעת קטיף אותם גרגירים שמיועדים לטעימה. באופן כזה אין החילול תלוי ב'ברירה', וכפי שפסקו הפוסקים, וגם אם נאמר שרבעי הוא מדאורייתא מועיל חילול כנ"ל.

ג. בספר 'הלכות הארץ' (עמ' 147), כתבנו שיש לדלל בשלב מוקדם של גידול הפרי ואם אי אפשר, יש לדלל בריסוס כימי:

גם כיום אסור להפסיד פירות רבעי, ולכן מי שצריך לדלל פירות רבעי, יעשה זאת לפי סדר העדיפויות דלהלן: 1. מותר לדלל (בין ידנית ובין מכנית) בשלב הפריחה. 2. מותר לדלל גם בשלבים מאוחרים יותר של גידול הפירות, אך אז ידלל בעזרת ריסוס כימי.

והארכתי בעניין זה במאמר ב'אמונת עתיך'.