את העני עמך לשנת מעשר עני

תחילתה של שנה זו, השנה השישית לקראת שנת השמיטה הבאה עלינו לטובה היא שנת "מעשר עני". ישתבח הבורא שזיכנו במצוותיו להרבות צדקה וחסד שעליהם בנוי העולם שנאמר "עולם חסד  יבנה" וקרובים הם העניים לריבונו של עולם וכדברי המדרש רבה על הפסוק "את העני עמך": לא עמך הוא העני אלא עמי הוא וכן אמר דוד (תהלים יח) כי אתה עם עני תושיע, אין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם מדת בשר ודם מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו רואה קרובו, נטמן מפניו שהוא מתבייש להשיח עמו לפי שהוא עני… ואם היה עשיר הכל נדבקים בו ואוהבים אותו שנאמר (משלי יד) ואוהבי עשיר רבים, אבל הקב"ה אינו כן מי הם עמו העניים רואה לעני ונדבק בו… דכתיב ואל זה אביט אל עני וגו' וכן משה אומר לישראל (דברים ו) לא מרבכם חשק ה' וכתיב כי אתם המעט מכל העמים וכשיתרצה לציון על מי הוא מרחם תחלה על העניים שנאמר (ישעיה יד) כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו…" (שמות פרשה לא פסקה יג)

למדנו את יחסו המיוחד של ריבונו של עולם לעני, אך האם מציאות זו של עניים בעולם הינה מחוייבת המציאות? האם בכדי לזכות אותנו ולהרבות חסד בעולם יש צורך בחיי עניות של אוכלוסיה מסויימת בכדי שקבוצת אנשים אחרת תרבה ע"ח את זכויותיה?

פעמיים בתורה נכתב הציווי על נתינת מעשר העני בשינוי סגנון: בפרשת ראה - "תוציא את כל מעשר תבואתך...והנחת בשעריך. ובא הלוי... והגר והיתום והאלמנה...". ובפעם השניה בפרשת כי תבוא - "ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה"

הגמרא בחולין (קלא ע"ב) למדה משינוי סגנון זה שבין מעשר עני שאדם מחלק בשדהו, בו נאמר "והנחת", לבין מעשר עני שאדם מחלק בתוך ביתו, שם נאמר "ונתת" שאין לאדם טובת הנאה ממעשר העני שהוא נותן, המעשר אינו שייך לאדם והוא מחוייב להשאירו בשדה, המעשר שייך לעני, אמנם אם לא הגיע העני לשדה אזי יש לך את האפשרות לקחתו לבית ולתתו לעניים. מעשר העני. לא דומה הוא לתרומה ולמעשר הלוי, אשר מקבליהם נוטלים אותם בזכות, "חלף עבודתם אשר הם עובדים באוהל מועד". מעשר העני ניתן לעני ללא שום תמורה מצדו של העני, ולכן התורה מצווה "לעני ולגר תעזוב אותם".

בכדי שנוכל לעמוד על משמעות נתינת מעשר עני נתבונן בדיון המרתק בין רבי עקיבא לטרוספורוס הרשע בגמרא במסכת בבא בתרא (דף י' ע"א):

"תניא היה רבי מאיר אומר יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן? אמור לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א"ל אדרבה זו שמחייבתן לגיהנם? אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו, ואתם קרוין עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים?

אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם".

נראה להבין את השוני בשני המשלים, זה של טרוספורוס הרשע ומשלו של רבי עקיבא. בנקודת המוצא המיוחדת של צדקה וחסד בישראל לבין הגישה של אומות העולם: הגישה הכללית סוברת שעניין השתדלות האדם לפרנסתו ומידת הצלחתו בפועל הם דברים טבעיים ומובנים מאליהם. ברגע שהאדון גזר שלא להאכיל את העבד, יש כאן גזירה שלא ניתן לעבור עליה ולכן מי שינסה להאכיל  את העבד בניגוד לרצון רבו עובר הוא על על דבר המלך. אך התפיסה ביהדות שונה לחלוטין, וודאי שרצון המלך הוא שיהיו עניים אך המלך נותן לנו את הכוח והיכול לשנות את גזירתו זו, ובכוחנו ע"י מידת הצדקה לשנות את רצון המלך. לכן רבי עקיבא מתייחס במשלו לקשר שלנו עם ריבונו של עולם כקשר של אב ובן, שעם כל רצונו של הבן לעמוד, כביכול על דעתו, אך בתוך תוכו האב לוקח בחשבון את האפשרות ש"נצחוני בני" ורצונו ישתנה ע"י הבן. וכדברי המדרש רבה (שמות מא א) "אין לך שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו עושין צדקה"

אך נראה שהמבט היותר עמוק על מצוות הצדקה הוא יותר מקיף:

בהמשך דברי הגמרא בב"ב הובא מדרש חז"ל נוסף: "תניא רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כעובד ע"ז כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך". למדנו מכך שזה רצונו של הקב"ה בעולם להרבות צדקה וחסד ומי שחושב שע"י נתינת צדקה לעני הוא כביכול משנה סדרי בראשית, בא מדרש חז"ל זה ומגלה לנו את ההפך: אדם שמעלים עיניו מן הצדקה הוא כעובד עבודה זרה, מכיוון שמחשיב את הטבע כגורם המנהל ומנהיג את העולם ושוכח הוא את ריבונו עולם ולכן נחשב כעובד עבודה זרה.

בית הלוי בדרשות פרש את הפסוק "ולך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים (דניאל ט ז) שנאמר על מצות נתינת צדקה: "ונאמר דביאור הפסוק כך הוא, דבמסכת בבא בתרא (דף י א) איתא אמר רבי יוחנן מה דכתיב מלוה ה' חונן דל (משלי יט. יז) אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול עבד לוה כו'. דמפרש להפסוק דהחונן את הדל, זה הנתינה שהוא נותן לעני, הוא הלואה לו יתברך ולא להעני. וכן אמר במדרש (ויקרא לד ב) מלוה ה' חונן דל אמר הקב"ה עלי היה לפרנסו ובא זה ופירנסו כו'. וזהו שאמר הכתוב, לך ה' הצדקה, דהצדקה שאנו נותנין אין עושין בו שום טובה להעני, ולא להעני נותנים רק לו כביכול, א"כ הרי צריך לצרף לזה מחשבה טובה וכמו בכל המצות, וא"כ לנו בושת הפנים אם אין עושין אותו במחשבה טובה וכהוגן".

למדנו מדברי בית הלוי שהצדקה אינה מופנית כלפי העני, אלא מופנית כלפי הקב"ה. ע"י נתינת הצדקה משלים האדם את הבריאה במעדת החסד והטוב שבעולם ובכך מחבר הוא את ישראל לאביהם שבשמים.

לפי דברנו אפשר להבין את המשך הדיון בין טרוספרוס לרבי עקיבא "אמר לו אתם קרוים בנים וקרוין עבדים: בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים, ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום אמר לו הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים תביא בית האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך".

טרונספרוס טען שאם ישראל עושים רצונו של מקום באופן כללי אזי אנו נחשבים כבנים ולכן יש מקום למצוות הצדקה אך רבי עקיבא טוען שעצם נתינת הצדקה בעצמה היא כבר עשיית רצון הקב"ה ולכן אנו נקראים בנים.

יהי רצון מלפניך ה' א-להינו שלא יהיו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה, ולא לעם אחר. (תענית דף כד ע"ב) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ובצדקה נשוב לציון ואזנינו תשמענה קול מבשר ואומר: "אפס כי לא יהיה בך אביון בקרב הארץ".

 גליון זה של "אמונת עיתך" מוקדש לבירור בענייני חג הסוכות ובמיוחד עניין האתרוגים המורכבים. אנו זוכים לפרסם כאן לראשונה שני מכתבים מרבנן זצ"ל הרב משה יעקב חרל"פ זצ"ל והרב שוואדראן זצ"ל, אשר נכתבו למרן הרב קוק זצ"ל בהתייחסות לספר "עץ הדר".

מאמרו של הרב אברהם סוחובולסקי בעניין חזקת האתרוג לעומת כשרות האתרוגים מאירה לנו פנים חדשות בכל הנושא. "הרב יהודה זולדן שההדיר את ספרו של הרב קוק זצ"ל " עץ הדר" מתייחס במאמרו לברכה המיוחדת בארמית על אתרוג מורכב "בריך רחמנא אקב"ו על נטילת לולב".

הרב יעקב אפשטין דן במאמרו על תוקף "תקנת השבין" בגזל עצי סוכה. וכן צורפה סיקרה קצרה על הספר "סוכת קטיף" שיצאה בהוצאת מכון התורה והארץ בעריכת הרב זולדן.

שנת תשס"ז היא שנת מעשר עני, ולכן עסקנו בחוברת זו הראשונה בשנה זו בנשוא במאמרו של הרב אהוד אחיטוב לגבי חיוב "עניים" (ישיבות וכד') בהפרשת מעשר עני. "חובת נתינת מעשר-עני מפירות טבל שבבעלות מוסדות צדקה".

חלקו האחרון של "פסקי תשובות" בעניין מצוות חדש בימינו, מפרי עתו של הרב אפשטין, מתפרסם בגליוננו וכן ממשיכים אנו במסורת בפרסום תשובות קצרות שנענו ע"י רבני המכון באתרי האינטרנט השונים בנשוא חג הסוכות ובדיני מעשר עני.