ישראל בנוף המקראי-חקלאי

(להורדת הספר המלא- מקומה של החקלאות בלשון התנ"ך ובערכיו/ חן שיפריס, לחץ כאן)

יותם, בנו הקטן של גדעון ושריד חרב משישים ושמונה אחיו אשר נרצחו ע"י האח אבימלך, עלה אל הר גריזים וערך חשבון דמים עם הרוצח בפני תושבי שכם. בדבריו משתמש בשלושה עצים, זית, גפן ותאנה, הנמנים על שבעת המינים בה נתברכה ארץ ישראל ומוכרים בעיקר מנוף חייו בהרי השומרון. אין הוא מזכיר לא את התמר, שגידולו מוגבל לבקעת יריחו, "עיר התמרים", ואף לא את הרימון, הסמוך יותר למקורות מים.

כלל העצים פנו אל כל אחד משלושת העצים הנ"ל כדי שימלוך עליהם. תשובת הזית היתה: "הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְנִי אֲשֶר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים"? התאנה ענתה: "הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים "?  והגפן השיבה: "הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִי הַמְשַמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים"? ומשלא נענו עצים אלו החשובים ביותר אצל אלהים ואדם, פנו אל האטד, הקוץ המצוי, המשמש כצמח מזיק בתרבות הגידולים החקלאיים. תשובת האטד נושאת תנאים ומאיימת "אִם בֱּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְחִים אוֹתִי לְמֶלֶך עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵֹש מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן". מובן שיותם עשוי היה להתחשבן אחרת עם אחיו בן הבליעל ובצורה שונה, אולם חשבון מעודן-חקלאי זה הוא שתרם למיקומו המיוחד של משל יותם בספרות המקרא.

לימים, נשלח נתן הנביא אל דוד המלך למשול לו משל אודות שני אנשים, האחד עשיר בצאן ובקר לרב ואלו השני הינו רש, "כִּי אִם כִּבְשָֹה אַחַת קְטַנָּה אֲֹשֶר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו, מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִֹשְתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִֹשְכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת. וַיָּבֹא הֵלֶך לְאִיֹש הֱעָֹשִיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַֹת הָאִיש הָרָאֹש וַיַעֲשֶהָ לָאִיֹש הַבָּא אֵלָיו", סעודת ארוח. דוד לא הבין את המסר ולכן "וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִיֹש מְאֹד וֹיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִיֹש הָעֹשֶֹה זֹאת וְאֶת הַכִּבְשָה יְשַלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲֹשֶר עָשָֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲֹשֶר לֹא חָמָל". נתן, בעמדו לפני המלך השמיע בבהירות "אַתָּה הָאִיֹש", והנביא מוסיף ומוכיח את דוד בפרשת אוריה החתי ובסיום אותו מעמד משיב דוד "חָטָאתִי לה' ". לא מצא הנביא דרך להעביר מסר כה נוקב לדוד, גדול מלכי ישראל אלא ברכוך כלשהו בעזרת בהמת הבית, הכבשה שכל כולה צניעות ושרות מגוון לאדם.

ובמקום אחר מוצאים אנו את הנביא, ה'חקלאי-אגרונום' ישעיהו בן אמוץ, המתאר במשל יחסים מפורטים בין עם ישראל-הכרם, לבין בוראו. הנביא כמשורר פותח ב-"אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן  וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים  וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". מאחר ובעל הכרם מאוכזב מהתוצאות הוא מודיע ליושב ירושלים ויהודה "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה

לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ  וְהָיָה לְמִרְמָס. וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר".

משל הכרם המופיע בחמשה משפטים אלו, כולל 23 מלים בעלות קשר מובהק לחקלאות, ודווקא בשירה-נבואה "חקלאית" שכזו בחר הנביא כדי להאבק בירידה המוסרית של איש יהודה וירושלים. וראוי להביא אף את הרקע הביוגרפי של הנביא ישעיהו אשר נולד לאביו הנביא אמוץ, שהיה אח לאמציה מלך יהודה. בתו הינה חפציבה אשר נישאה למלך חזקיהו. לבנו העניק את השם שאר-ישוב כביטוי לנבואותיו באשר לשיבת שארית ישראל מגלות בבל. עם רקע מעמדי שכזה, או כבן כרך, מפתיעה ביותר העובדה עד כמה מצוי היה בתרבות הכפר הארצישראלי, על דקויותיו המקצועיות בתחומי חקלאות וחרושת. מכאן נוסיף כי ספר ישעיה תרם 170 משפטים לרשימת 864 המשפטים החקלאיים שמופיעים בטבלת החלוקה הרעיונית (טבלה - 2).

שלושת המשלים שהובאו כאן מתקופות שונות מעידים עד כמה מעורים הינם דמויות המופת ומחנכי הצבור בהוויה ובנוף החקלאי, ועד כמה נזקקו דוקא לדימויים חקלאיים בבואם להוקיע תופעות חברתיות ולחילופין לחנך במסלול תורני-מוסרי, ועד להתייחסותם לפוליטיקה שבין האומות.

ובסטיה קלה אל התלמוד, נביא את רצף הדורות במעורבותם של חכמי ישראל בנושאי טבע וחקלאות, ומתוך מסכת סנהדרין שבתלמוד הבבלי (יח'  ע"ב), נציג את  התייחסותם לעיבור השנה. ראשי הסנהדרין האחראים לעיבור השנה מקשיבים "ושמעינהו" בחודש אדר לשיחם של שלושה רועי בקר, אשר נותנים סימנים לשינויי האקלים. ובתרגום מארמית, אומר האחד: אם הזרעים המקדימים של החיטה אשר נזרעים בתחילת החורף והזרעים המאוחרים של השעורה הנזרעים קרוב לסופו נובטים יחדיו, כי הקרקע כבר חמה דיה להנביטם, או אז החודש ראוי להקרא אדר, ואולם אם הזרעים אינם נובטים יחדיו, סימן הוא שהקרקע טרם הוחמה דיה ואין זה מתאים לאדר אלא לחודש הקודם שבט.

הרועה השני נתן סימן אחר: אם בבוקר עשוי השור כמעט למות מרוב קור ובשעות הצהרים הוא מנמנם תחת התאנה ומתחכך בענפיה מרוב חום, סימן הוא לחודש אדר ואם אין זה המצב, אין החודש אדר. והרועה השלישי מביא סימן אחר: אם נושבת רוח מזרחית קרה וחזקה, ומהבל הפה אשר נושבים מול הרוח, יגבר חומו על הקור, סימן הוא כי החודש הינו אדר, ואם אין זה קורה הרי שהחודש הינו עדיין שבט.

ואכן, באותו חודש אדר לא היו סימנים של התחממות וחכמים עברו את השנה ע"י הוספת אדר ב'. הגמרא שואלת האם אותם חכמים הסתמכו על הרועים ? ומשיבה כי החכמים היו עצמאיים וסמכו על דרך החישוב שלהם, ואשר לרועי הבקר, הבנתם בטבע הארץ הובילה לאותה תוצאה.

מתעוד תלמודי זה נמצאנו למדים שגדולי הדור, הצמרת התורנית  לדורותיה מופיעה בשורה אחת עם רועי ישראל, פשוטי עם לכאורה. חכמי התלמוד ראו אפוא צורך להציג קשר טבעי זה בין שתי הקבוצות, שנוהגות באותה לשון ובאותם מושגי טבע וחקלאות ופועלות אהדדי בנושאים שברומו של העולם היהודי.

שבעת המינים, הבקר והצאן מספקים את חֵלֶב הארץ כ"חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם  עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" (דברים לב  יד), ומכאן "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי  שְׁלֹמֹה" (מלכים א' ה  ה), זה ארבעים שנה, משאלתו של בית ישראל לדורותיו.