החקלאות - מטה לחם ודרך חיים

להורדת הספר המלא- מקומה של החקלאות בלשון התנ"ך ובערכיו/ חן שיפריס, לחץ כאן.  

המלה חקלאות מקורה במילה הארמית חֲקַל שפרושה שדה. החקלאות כוללת את עבודת האדמה לענפיה השונים לשם קבלת יבול,  גידול תבואות, ירקות ועצים, וכן טיפול בבעלי חיים מבוייתים שונים. נכון להוסיף כי לשם מימוש הגדרה זו יש להעזר במקצועות מתחומי הקרקע והמים, טכנולוגיה, רפואה, הגנת הצומח ועוד. אבותינו עסקו בחקלאות של התקיימות או השרדות "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו", כולל שנות בצורת ורעב שהיוו חלק טבעי מהמאבק הקיומי באזורנו, זה שהתבסס בעיקר על חקלאות בעל. לעומת אלו היו שנים טובות לרווחה בהן "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם..."

האדם הראשון לוּקח מן האדמה וקשר בסיסי זה חובק את יחסי אדם לאדמתו, לצומח ולחי כפי שאנו מוצאים דלהלן א. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג  יט)  ב. "אֱנוֹֹשכֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָֹדֶה כֵּן יָצִיץ"

(תהילים קג  טו)  ג. "יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ" (תהילים קב  יב)   ד. "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְתָפְשָֹה לֹא תַשְחִית אֶת עֵצָּה לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיך בַּמָּצוֹר" (דברים כ-יט). ה. "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶך" (תהילים קכח  ג).

הקשר בין האדם אל בהמת ביתו מופיע ב- 36 אִזכּורים בנוסח: אדם ובהמה, מאדם עד בהמה, האדם ומן הבהמה, ובמקום אחר, בפרשת נח פוגשים אנו ניסוח המדגיש את הקשר בין האדם לבהמתו "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְך ֹשִבְעָה ֹשִבְעָה אִיֹש וְאִֹשְתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲֹשֶר לֹא טְהוֹרָה הִיא ֹשְנַיִם אִיֹש וְאִֹשְתּוֹ". זאת ועוד, "וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָך" (איוב יב  ז). ומכאן נסכם בהקצנת קהלת "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן...".

ונוסיף אף את מרכיב המים, את הגשמים בעיתם הנידרשים לביטוי חקלאי מלא, וכן את  סוגי הגשם השונים כדלף טורד (משלי כז'  טו), מטר סוחף (משלי כח'  ג), גשם גדול (מלכים א'  יח   מה), גשם שוטף (יחזקאל  יג'  יא),  ומנגד גשמי ברכה (יחזקאל לד'  כו) וגשם נדבות (תהילים סח'  י).

על רקע השילוב בין האדם ומרכיבי החקלאות העיקריים: אדמה, מים, צומח ובהמתו נתייחס גם אל ארצנו כארץ פוריה, על נופיה הגיאוגרפיים המוצגים כאתרי חקלאות ברוכים. הלבנון משמש בגבהו, באקלימו ובקומת ארזיו פיסגה של הצלחה גידולית-חקלאית ובהשאלה משול אף להר הבית. הכרמל הינו אתר של שדות תבואה, כרמים ועצים שפלים שאינם מצלים על סביבתם ועל פי הנביא עשוי הלבנון לאבד מיוקרתו ולשוב אל מעמד הכרמל כמרכז פעילות חקלאית גרידא. מזרח הבשן מצטיין כיער אלונים, אך בעיקר כמרכז רביה של בקר וצאן שממנו היו העדרים נודדים לכל חלקי הארץ. הגלעד הינו מרעה טוב ודשן והשרון נוה צאן ועמקיו לרבץ בקר.

הנגב הינו אזור שחון הזקוק לגֻלות מים וחלקים מדרום הארץ מתוארים ברמות יובש שונות כמדבר,ישימון, ערבה עד ציה המבטאת יובש מרבי ואינה ראויה לזריעה בשל החום הבוער. ודווקא חלק מאזורים אלו מהווה תקווה גדולה על פי נביאנו ישעיה העוסק בתיקון עולם, וזאת בניסוחים הבאים: "וַיָּשֶם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' " (נא  ג), במקום אחר "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת" (לה  א) או "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה" (לה  ו).

כאן המקום לציין כי נבואות אלו נתקימו בימינו, לאחר כאלפיים ושלש מאות שנה, כאן בארץ הערבה בעקבות מהפכה ישראלית- עולמית בטכנולוגיה של ההשקיה,  מהפכת הטפטוף.

עבודת השדה המקראית נסתיעה גם ע"י מִנהָל ופיקוח כמו "וְעַל עוֹשֵֹי מְלֶאכֶת הַֹשָּדֶה לַעֲבֹדַת הָאֲדָמָה עֶזְרִי בֶּן כְּלוּב" (דברי הימים א' כז  כו).

ומה סוד הארץ, שלמרות שחינותה האקולוגית מצליחה היא לזוב חלב ודבש בקיימה ענפי חי וצומח מתקדמים ?

מפשוטו של מקרא למדנו כי בחנוכת המקדש זבח שלמה את זבח השלמים לה' "...בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים  אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה' הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (מלכים א' ח  סג).  מישע מלך מואב נדרש לשלם מס "וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר" (מלכיםב' ג  ד). לאיוב באחריתו היו "... אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים  וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת" (איוב מב  יב). חזקיהו מלך יהודה "... הֵרִים לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל  פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב" (דברי הימים ב' ל  כד). הפלשתים הביאו ליהושפט "... מִנְחָה וְכֶסֶף מַשָּׂא גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן אֵילִים  שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וּתְיָשִׁים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת" (דברי הימים ב' יז  יא). המשק של נבל הכרמלי כלל "...ֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים" (שמואל א' כה  ב), בימים שבא לגזז את צאנו.

מנתונים אלו למדים אנו על היקף ענפי הבקר והצאן אשר ספקו בהתמדה גם את משק הקרבנות למקדש. ונזכור את יעקב אבינו, אבי הגנטיקה של בעלי חיים  אשר הצטיין הן בבחירת הורים מתאימים לזיווגים, והן בביצוע ברירה (סלקציה) נכונה באוכלוסיות הצאצאים: "וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר  לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו" (בראשית ל  לה).  ואשר לנושא הצומח קבלנו "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָש" (דברים ח  ח).