כלאיים בשדה גוי

[1]. תוספתא (פ"ב הי"ז); ירושלמי (ערלה פ"ג ה"ז). וכן משמע מע"ז (סג ע"ב - סד ע"א).

[2]. עפ"י ב"מ (צ ע"א) ולקולא מספק.

[3]. משנה (פ"ח מ"א) וכהסבר הירושלמי (פ"ח ה"א). מו"ק (ב ע"ב); מכות (כא ע"ב); ע"ז (סד ע"א), כת"ק שם.

[4]. קידושין (לט ע"א). וכ"כ בספר החינוך (מצוה רמה).

[5]. המנ"ח (רמה אות יד) הסביר בדעת הרמב"ם שגם למ"ד יש קנין לגוי להפקיע מקדושת הארץ הרי שיש להחמיר בכלאים. ר"ת (בתוס' קידושין לו ע"ב ד"ה כל, ע"ז לה ע"ב ד"ה מפני), רא"ש (כלל ב אות א), עיין שו"ת הרי"ם (יו"ד סי' יט), שו"ת שאג"א החדשות (סי' ג), שו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' קעו), תורת הארץ (ח"ב פ"ג אות טז), ציץ הקודש (סי' יז אות ג), פסקי הלכות (ה"א ח"ב פ"ה אות ג,ד) שאילת דוד (חידושים לעניני שביעית).

[6]. ירושלמי (כלאים פ"ז ה"ג), תוס' (ע"ז סג ע"ב ד"ה אין),  מהרי"ק (פ"א ה"ג),  חזו"א (שביעית סי' א ס"ק ג, סי' ו ס"ק ה, כלאים סי' ד ס"ק כג).

[7]. רדב"ז (ללשונות הרמב"ם אלף תקסד), מנחת חינוך (רצח ס"ק ח), מנחת ביכורים (תוספתא פ"ב הי"ז), תלמי שדה (אות יא). ועיין בארץ חמדה (ספר א שער ה סי' ו, ספר ב מדור א פי"ט).

[8]. מהר"י קורקוס (פ"א ה"ג) בבאור דעת הרמב"ם שהתוספתא (פ"ב הי"ז) נאמרה לענין כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותר לעדור עם הגוי, עיין בדברי מרן הרב זצ"ל בחדושים שכאשר אין איסור בזריעה כגון על ידי גוי, אין איסור לעדור קודם זריעה.

[9]. תוס' (ע"ז סג ע"ב ד"ה אין) העמידו את התוספתא (פ"ב הי"ז) בכלאי זרעים ומכאן שאסור אפילו לעדור עם העכו"ם.

[10]. [טו] ראב"ד (פ"א ה"ג) בדעת הרמב"ם, מעשה רוקח (פ"א ה"ג) בדעת הרמב"ם והסמ"ג (לאוין רעט), טור (סוף סי' רצו בדעת הרמב"ם), ב"ח (סו"ס רצו ד"ה ומ"ש רבינו). בחדושיו ביאר הרב זצ"ל שלרמב"ם כשעושה לצורך ישראל יש איסור של שבות אלא שהתירו שבות של אמירה לגוי בכלאים או שאיירי כשהגוי עושה לצורכו ואין איסור של שבות.

[11]. הרב זצ"ל (משפט כהן סי' כ, סי' כד אות ה עמ' נ) אלא שהוסיף שאין להורות קולא זאת ברבים.

[12]. מראה הפנים (ערלה סוף פ"ג ד"ה תני אין), עיין לעיל פ"א ה"א אות ג.

[13]. מרכבת המשנה (פ"א ה"ג, ה"ו), עיין לקמן (הערה 18).

[14]. ראב"ד (שם).

[15]. לקמן פ"ח הי"ג.

[16]. [טז] רדב"ז (פ"א ה"ג); כס"מ בשם מהר"י קורקוס (שם). עיין בחידושים בבאור דעת הכס"מ.  גירסת הגר"א (רצז סס"ק ז) בדעת הכס"מ היתה שהתירו בקרקע של גוי לצורכו של גוי בלבד, והגר"א דחה פירוש זה והוכיח שאפילו לצורך ישראל מותר לגוי לזרוע בקרקעו.

[17]. רדב"ז  (פ"א ה"ג, ללשונות הרמב"ם  אלף תקסד), וכן מוכח מדברי הגר"א (רצז (א) ס"ק ז) שהביא את דברי התוס' (ב"מ צ ע"א ד"ה חסום) שאיסור אמירה לנכרי הוא כאשר אומר לגוי לחסום פרת ישראל ודש תבואת ישראל, דהיינו כאשר התבואה של גוי אין איסור אמירה לגוי אפילו בפרת ישראל, ומכאן שאפילו הזרעים של ישראל אם הקרקע של גוי אין איסור באמירה לנכרי לזרוע כלאים. עיין דרך אמונה (פ"א ה"ג ס"ק טו).

[18]. ט"ז (יו"ד סי' רצז ס"ק א), ועיין השגת נתיבות עולם (סמ"ג לאוין רעט), מרכבת המשנה (פ"א ה"ו, עיין לעיל הערה 13 שבכל מקרה לצורך גוי הזריעה מותרת). ועיין חזו"א (כלאים סי' ב ס"ק יא ד"ה והגר"א).

[19]. עיין לקמן (פ"ג הט"ז), מנח"ח (מצוה רמה אות יג), תוה"א (פ"ז אותיות ד-ח) בדעת הרדב"ז.

[20]. רדב"ז ללשונות הרמב"ם (סי' אלף תקסד) הובא בברכ"י (סי' רצז ס"ק ב). במשפט כהן (סי' כ) כתב שאפילו מותר לומר לנכרי השותף בפירות שיזרע, אלא שלא רצה שתתפרסם הוראה זו, אבל בודאי בראיה בעלמא בלא אמירה לא אסר.

[21]. מהרש"ם (ח"א סי' קעט), חזו"א (כלאים ב ס"ק יא), ועיין תלמי שדה (ס"ק יא).

[22]. [יז]. כס"מ (פ"א ה"ג) עפ"י ירושלמי (פ"ח ה"א) "דברי הכל היא, הכל מודים באסור שהוא אסור בשלא קיים על ידי מעשה, אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה - כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה" על פי הסבר זה ר"ע מחייב מלקות בקיום שאין בו מעשה וחכמים אומרים שיש בזה איסור תורה ולא מלקות, אבל לכו"ע כשיש מעשה הרי זה לוקה. ריבמ"ץ, ר"ש, רא"ש (פ"ח מ"א), ראב"ד (ספרא קדושים פ"ב פרק ד אות טז, שהעמיד את הדרשה לכו"ע). השגת הראב"ד (פ"א ה"ג), רש"ס (פ"ח ה"א ד"ה בשלא קיים), גר"א (שנות אליהו ובביאור פ"ח ה"א), מראה הפנים (פ"ח ה"א ד"ה הכל), וכן מבואר באגלי טל (חורש סי' ז ס"ק יז), שער המלך (הלכות כלאים פ"א ה"ג).

כך נראה מדברי הראשונים שהעמידו את מחלוקת ר"ע וחכמים בקיום ללא מעשה, לפי מה שפוסקים להלכה כחכמים: רגמ"ה (מו"ק ב ע"ב ד"ה ת"ל); רש"י (מו"ק ב ע"ב ד"ה אף); ערוך (ערך קם ב', מובא בתוס' מכות ד ע"ב ד"ה הא, ע"ז סד ע"א ד"ה רבי); ר"ש בן היתום (מו"ק ב ע"ב ד"ה איתמר); כ"כ מהר"י קורקוס (פ"א ה"ג, בהסברו השני) בדעת הראב"ד (השגה פ"א ה"ב).

 יש שהסבירו דקיי"ל להלכה כדעת ר"ע שהמקיים בלא מעשה אסור, ובמקיים במעשה הרי זה לוקה. מהר"י קורקוס (פ"א ה"ג תרוץ ראשון בדעת הראב"ד), מנחת חינוך (מצוה רמה אות ב), שו"ת כנסת יחזקאל (סי' צט), חת"ס (סי' רפח), רעק"א (הל' כלאים).

[23]. [יח]. דעה זו מסבירה שמחלוקת ר"ע וחכמים היתה במקיים גדר, וקי"ל כחכמים שאין לוקים על כך. תוס' רא"ש (מו"ק ב ע"ב ד"ה אף המקיים) מביא גי' בירושלמי (פ"ח ה"א) "א"ר יוסי הכל מודים שהוא אסור כשקיים שלא ע"י מעשה, אבל כשקיים ע"י מעשה פליגי רבנן אמרי אינו לוקה ור"ע אומר לוקה" משמע שהמחלוקת היא כשקיים על ידי מעשה ומכיון שקי"ל כחכמים אינו לוקה אלא יש בזה איסור. כהסבר זה נקטו: מהר"י קורקוס ורדב"ז (בבאור דעת הרמב"ם פ"א ה"ג), דברי חיים (ח"א יו"ד סי' ס), והט"ז (יו"ד סי' רצז ס"ק ד).

כן משמע משיטות הראשונים שהעמידו את דברי ר"ע בעושה מעשה דאל"כ אין לוקים על כך; רש"י (ע"ז סד ע"א ד"ה אפילו). תוס' (מכות ד ע"ב ד"ה הא, ע"ז סד ע"א ד"ה רבי עקיבא), ר"ש משאנץ (ספרא קדושים פ"ב אות טז), שיטה על מו"ק לתלמידי ר"י מפריש (מו"ק ב ע"ב ד"ה אף המקיים). ריטב"א (מו"ק ב ע"ב ד"ה רבי עקיבא, ע"ז סד ע"ב ד"ה המקיים), מאירי (מו"ק ב ע"ב ד"ה הזורע, ע"ז סג ע"ב ד"ה כלאים, מכות כא ע"א ד"ה כבר).

מרן הרב קוק זצ"ל הבין שלשיטה זו למרות שאינו לוקה אבל עובר על איסור תורה של מקיים כלאים. אמנם כל מי שמקור דבריו הוא ירושלמי בגי' זו הרי שיש איסור תורה, אולם לדעות הראשונים שהעמידו את מחלוקת ר"ע וחכמים בעושה מעשה מכיון שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה, אין ראיה מהי שיטתם בדעת חכמים לענין האיסור האם הוא מד"ת או לא (עיין לקמן הערה 30), ובתוספתא (מכות פ"ד ה"ה) איתא "המקיים כלאים עובר בלא תעשה, אבל אין לוקה עליהם את הארבעים לפי שאין בהם מעשה".

[24]. רמב"ם לעיל ה"ב המחייב מנכש ומחפה מדין זורע, ועיין לקמן הערה 30.

[25]. [יט]. משל"מ (פ"א ה"ג) עפ"י הגמ' ע"ז (סד ע"א) לרבנן דר' עקיבא.

[26]. הגמרא בע"ז דנה האם מותר לאדם להשכיר עצמו לעקור כלאים, והגמ' מעלה סברא שלדעת חכמים יהא מותר לקיים, וכתב הריטב"א (ע"ז סד ע"א ד"ה לר"ע נמי) שעל כרחנו שאיירי בשדה נכרי וישראל מקיים בו, וכן כתבו, מרכבת המשנה (הל' שבת פ"ח ה"א), יד אברהם (יו"ד רצז סעי' ב), שער המלך (כלאים פ"א ה"ג), דברי חיים (ח"א יו"ד סי' ס), צפנת פענח (פ"א ה"ג), ברכי יוסף (יו"ד סי' רצה סעי' ז ד"ה גם), גר"א (סי' רצז ס"ק ח).

הריטב"א הוסיף "דאילו בשל ישראל אי אפשר דשרו ולא אסירי מדרבנן מיהת" ומשמע שקיום בשדה ישראל לכל הפחות אסור מדרבנן (עיין הערה 30).

מדברי מרן הרב קוק זצ"ל עולה שהבין שקיום בשל ישראל אסור מדאורייתא, וכדעת הדברי חיים (יו"ד סי' ס) "שרוב הפוסקים דכלאים בקיום אסור מה"ת", וכן בצפנת פענח (פ"א ה"ג), ושו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קעט), ישועות מלכו (פ"א ה"ג ד"ה ואסור), חסדי דוד (מכות פ"ד ה"ה ד"ה אבל).

[27]. על פי תוס' (ב"ק פא ע"א ד"ה אין) כתב "ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי מאליהן באו" משמע שאם הוא עצמו זרע חייב לעקרו מעיקר הדין. ועיין ישועות מלכו (פ"א ה"ג ד"ה ואסור) שבזרעו ישראל יש איסור קיום מדאורייתא.

[28]. על פי תוס' (ב"ק פא ע"א ד"ה אין).

[29]. הגר"ח מוולוז'ין (שו"ת חוט המשולש סי' כד).

[30]. ראשון לציון (מו"ק ב ע"ב ד"ה אתמר), פירוש מס' משקין לא' מרבותינו הראשונים (ד"ה אף המקיים, מקיים, ועי' מה שהעיר הרב זק"ש, שם הע' 25 שלחכמים המקיים שלא ע"י מעשה פטור אף מאיסור לאו בעלמא). עיין גר"א (סי' רצז ס"ק ג בבאור דעת הירושלמי) שהסביר בדעת חכמים שקיום שלא במעשה אסור מדרבנן לדעת הירושלמי. וכן משמע מדברי התוס' (ע"ז סד ע"א ד"ה רבי עקיבא, ועיין השגת רע"א על תוס', ובחת"ס יו"ד סי' רפח. וכן בדברי התוס' ב"ב ב ע"ב, עיין קובץ שיעורים ב"ב אות יב). ריטב"א (קידושין לט ע"א ד"ה מה, ועיי"ש בהערות המהדיר הערה 187 בשם שאלת דוד סי' יא אות ד, ע"ז סד ע"א ד"ה אי), בבית הלוי (ח"א סי' לה אות י). טורי אבן (מגילה יג ע"ב ד"ה ועל הכלאים), חזו"א (כלאים סי' ב ס"ק ח ד"ה יו"ד), תורת זרעים (עמ' מז).

[31]. שו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רפח, מובא בפת"ש סי' רצה ס"ק ד); שו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' קעו); שו"ת משפט כהן (סי' כ עמ' לג).

[32]. חזו"א (סי' ב ס"ק יא), תלמי שדה (אות יא).

[33]. כאשר הגוי עושה לדעתו הרי שאין כאן איסור שבות, שהרי עושה להנאת עצמו, עיין משפט כהן (סי' כ ד"ה והנה, סי' כד אות ה עמ' נ) שמרן הוסיף שאין כדאי להורות קולא זו ברבים.

[34]. נראה מדברי הרב זצ"ל שמבאר את דברי הרמב"ם כבאור הכס"מ (פ"א ה"ג) שהגוי זורע בשדהו.

[35]. בב"מ (צ ע"א).

[36].  בספר החינוך  (מצוה רמה) כתב: "מותר לומר לגוי לזרוע לו כלאים, ומ"מ אסור לקיימן לכשיגדלו בשדהו".

מרן הרב זצ"ל חזר על סברתו שקיום תלוי בשאלת הזריעה במשפט כהן  (סי' יג ד"ה וגם, סי' כד אות ה, עמ' מט ד"ה ועפ"ז), וכן נראת סברת מראה הפנים (ערלה ספ"ג ד"ה תני אין), עיין יד אברהם (סי' רצז (א) ד"ה ואסור).

[37]. מכות כא ע"ב.

[38]. במשפט כהן (סי' כד אות ה ד"ה ויש ליתן) הסביר מרן הרב זצ"ל מדוע גזרו שבות בחסימה ובסירוס ולא גזרו על שבות בכלאים.