דין הרכבת אילן בידי גוי

א.    הרכבה בידי בן נח

נחלקו תנאים, האם בן נח אסור בהרכבת אילנות: לדעת רבי אלעזר יש איסור לבני נח להרכיב: "את חקתי תשמורו - חוקות שחקקתי כבר לבני נח". ואילו לדעת רבנן אין איסור מהתורה לבני נח, אלא שהקב"ה חקק בעולמו שלא ירכיבו (טבע העולם). הראשונים נחלקו כמי לפסוק בשאלה זו, יש שפסקו[1] כרבי אלעזר, שיש איסור גם לבני נח, ויש שהקלו[2] כדעת חכמים, שאין איסור לבני נח. הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"ו) כתב:

מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד, ואין נהרגין עליהן.

את דברי הרמב"ם יש שהסבירו ('כסף משנה') שאמנם אין חיוב מיתה על הרכבה, כפי שיש על שבע מצוות בני נח, אבל יש איסור מדברי קבלה גם לדעת חכמים, ואם כן הרמב"ם הכריע כדעת חכמים; ויש שהסבירו (גר"א סי' רצו ס"ק ד) שהרמב"ם הכריע כדעת רבי אלעזר, שיש איסור לבן נח להרכיב[3].

דיון זה הוא לגבי בן נח שמרכיב לעצמו, אולם השאלה העומדת בפנינו היא האם מותר לומר לגוי שירכיב אילנות בעבור הישראלי.

ב.    אמירה לבן נח

הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ו) כתב:

ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים.

ה'משנה למלך' הסביר שדברי הרמב"ם מבוססים על ההלכה שאין על בני נח חיוב מיתה בהרכבה, אבל יש איסור להרכיב מדברי קבלה. על כן אם הגוי מרכיב 'בשאינו מינו', הוא עובר על איסור, ולכן אסור להניח לנכרי שירכיב כלאיים, ובודאי שאסור לומר לגוי שירכיב  בעבור הישראלי, ויש בכך משום איסור 'לפני עיוור'.

הרדב"ז חולק, וסובר שכיוון שאין נהרגים על כך, אין הגוי אסור באיסור הרכבה מדאורייתא, ואף על פי כן יש איסור לומר לגוי לעבור עברה בעבור הישראלי, מדין 'אמירה לעכו"ם'[4].

מחלוקת זו הובאה ב'חוקות הארץ', וזו לשונו:

יש מי שאומר שאין איסור זה להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים נוהג, כי אם כשהנכרי הוא מרכיב אילנות של ישראל. אבל מותר לומר לנכרי שירכיב אילנותיו שלו כלאים בשדהו של נכרי. ואפילו לומר לו שיקנה אותם ממנו אח"כ, האילנות או פירותיה - ג"כ מותר. אבל כל זה נמשך מדעת הסוברים שאין בני נח מוזהרים על הרכבת האילן[5], ונמצא שאין כאן משום לפני עור לא תתן מכשול, וכל האיסור אינו כי אם משום שבות שלא יעשה הנכרי דבר האסור לישראל בשביל ישראל. על כן מותר לומר לנכרי שיעשה דבר זה בשביל עצמו. ואפילו אם אח"כ יהנה הישראל מזה ע"י מה שיקנה מן הנכרי - אין בכך כלום, כי הנכרי כי עביד אדעתא דנפשיה עביד.

אבל העיקר הוא שבני נח גם הם מוזהרים על הרכבת האילן[6], אע"פ שאין זה נחשב מעיקר שבע מצות שלהם לענין חיוב מיתה - מ"מ אסורים הם בזה מדברי קבלה שקבלנו מרבותינו שנוהג בהם אסור זה מן התורה. ולפי זה אסור לומר לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים אפילו בשדהו, שהרי הוא מכשילו לנכרי ע"י מה שמצוה אותו לעשות דבר האסור, ועובר על לפני עור לא תתן מכשול.

הרב קוק זצ"ל כתב שהעיקר הוא שבני נח מוזהרים על הרכבת האילן, מכיוון שכך הכריע הרמב"ם (הל' מלכים), וכן לשונו בהלכה 'אסור לישראללהניחלנכרי' משמע שאין האיסור לומר לנוכרי (כדין 'אמירה לעכו"ם'), אלא האיסור הוא אפילו על הנוכרי מעצמו לעשות הרכבה; וכן כתב הגר"א שהאיסור הוא משום 'לפני עיוור'.

עוד יש לשאול על דעת הרדב"ז שיש איסור לומר לגוי להרכיב בעבור ישראל, מדוע מותר לומר לגוי להרכיב בעבור גוי, הרי הרמב"ם הכריע שיש בכך איסור (אפילו שאין נהרגין עליו), ומדוע לא חש לאיסור 'לפני עיוור'? ב'מעדני ארץ' (פ"א ה"ו אות א) חידש שאיסור 'לפני עיוור' הוא בגלל העונש של 'העיוור', אבל אצל הגוי לא אכפת לנו שיסבול על חטאו, מכיוון שעכו"ם לא מורידין ולא מעלין. האיסור 'לפני עיוור' לגבי גוי חל רק אם היהודי נהנה מהאיסור. על פי יסוד זה הסביר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל, שיש איסור לומר לגוי להרכיב אילנו של ישראל כיוון שיהודי ייהנה, ואילו אילנו של גוי לא נאסר כיוון שאין היהודי נהנה ממנו.

בכל אופן ברור שהן לשיטת הרדב"ז והן לשיטת ה'משנה למלך', יש איסור לומר לגוי שירכיב בשל ישראל ובעבור ישראל: לדעת ה'משנה למלך' יש באמירה לגוי איסור של 'לפני עיוור' מהתורה, וכן הגוי עובר על איסור תורה; ואילו לפי הרדב"ז וה'כסף משנה', אין הגוי עובר על איסור הרכבה מהתורה, אלא שיש איסור לישראל לומר לגוי שירכיב משום 'אמירה לגוי', ונראה שאיסור זה הוא מדרבנן.

ג. ספק מינו

למרות מה שכתבנו שיש איסור להגיד לגוי להרכיב (מדאורייתא או מדרבנן), כל זה בהרכבת שני מינים, אמנם בהרכבת 'ספק מינו' יש מקום להקל, כפי שכתב החזו"א (סי' א ס"ק א):

ואפשר דבספק אם הוא כלאים מותר לומר לנכרי להרכיב, דבדאורייתא איכא ספק ספיקא דלמא אינו כלאים, ואם הוא כלאים דלמא הלכה כהתו' וריטב"א[7], ובדרבנן של איסור אמירה לנכרי יש להקל בספק אחד וצ"ע.

על דברי החזו"א הללו העיר 'תלמי שדה' (אות ט) מדברי החת"ס (ח"ו סי' כה), שספק בחיסרון ידיעה לא הווי חיסרון, ואם כן אין כאן ספק ספיקא להתיר. אולם יש לומר שבנידון של ספק במין, אין זה חיסרון ידיעה, מכיוון שאין הספק יכול להתברר לעולם. ועל כן סובר החזו"א שיש כאן ספק ספיקא.

יש להוסיף עוד את דברי הרב קוק ('עץ הדר' פ"א, ו'משפט כהן' סי' יג, כ, כד אות ה)  שהגדרת כלאיים אצל בן נוח והגדרתם אצל ישראל אינן זהות. בני נח הולכים לפי מראית עין וסברא אנושית, ואילו בני ישראל הולכים לפי הגדרת המינים שהגדירו חז"ל. אם כך ייתכן דבר שהוא כלאיים עבור ישראל ואילו עבור בני נח אין בו איסור. לכן במקרים שמסופקים במראה (של הפירות או של העלים) - אין איסור כלאיים לבני נוח. אם כן ברור שבספקות אפשר לומר לגוי להרכיב.

ב'משפט כהן' (סי' יג) דן הרב קוק בעניין גויים שהרכיבו עבור ישראל עצים מאפרסק ושקד. מתברר שם, שהרב קוק זצ"ל אינו מתיר לומר לגוי להרכיב עבור הישראלי, אלא מתיר לרמוז בעקיפין, שהגוי יבין שאם ירכיב את הנ"ל יקנו ממנו את העצים המורכבים. הוא מצרף להיתרו את העובדה שלגבי אפרסקים ושקדים נאמר במשנה שהם דומים זה לזה, ולכן מותר לומר לגוי להרכיב כנ"ל (בעקיפין). יש לעיין, האם החשיב את האפרסקים והשקדים ל'ספק מינו' או שסבר כפי שחידש, שהגדרות המינים של הגוי שונות מאלו הנוהגות אצל ישראל, ולכן אף שעבור ישראל האפרסק והשקד הם כלאיים זה בזה (כדברי המשנה), עבור גוי - אינם כלאיים. החזו"א לעומת זאת, דן בהרכבת לימון ותפוז וקבע שהם 'ספק מינו', ולכן מותר לומר לגוי להרכיב במקרה זה. כאמור, יש לעיין בדעת הרב קוק זצ"ל, וייתכן שהיה מתיר לומר לגוי להרכיב ב'ספק מינו'. אמנם שני מינים וודאיים, לכולי עלמא אסור לומר לנוכרי להרכיב, ובוודאי לא בעבור ישראל. 

סיכום

1. אין היתר לומר לגוי לעשות הרכבת כלאיים בעבור ישראל, ונחלקו האם האיסור מדאורייתא או מדרבנן.
2. ב'ספק מינו', לדעת החזו"א אפשר להקל לומר לגוי שירכיב, ואילו לדעת הרב קוק זצ"ל יש מקום להקל רק באמירה בעקיפין, כגון שגוי המרכיב לא יפסיד אם ירכיב כן.