הגדרת אילן וירק בהלכה - חלק ה'

 ח. צמח שכמות הפרי ואיכותו יורדות

הרדב"ז (שו"ת שם) כותב שהחציל מתקיים אמנם כמה שנים, אך מן השנה השניה ואילך כמות הפרי ואיכותו יורדות. הרדב"ז אינו מייחס חשיבות לתכונה זו; ואילולא תכונות אחרות היה קובע שהחציל נחשב אילן. אף החזו"א (שם ד"ה ונראה לדינא) אינו מסתמך על התכונה הזו ואינו מייחס לה חשיבות.

אך לולא דמסתפינא, הייתי אומר שהרדב"ז הולך לשיטתו, שסובר להלכה שאף צמח שמתקיים רק שלוש שנים דינו כאילן, ולכן לא יכול היה להסתמך על הסברה שכמות הפרי ואיכותו יורדת. אך לדעת החזו"א, צמח שאינו מתקיים יותר משלוש שנים דינו כירק. וסברתו היא ש"הרי הוא בכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים", והוא אינו נחשב רב שנתי. וא"כ מדוע נבדיל בין גזע שאינו מתקיים לבין חוסר בפירות? שהרי מהיכן למדו הגאונים את הכלל "אבל מאן דיביש בסיתוא וכלי גווזיה...", אם לא מהכלל האמור בגמ' ברכות כמבואר לעיל, ושם נאמר: דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא"? כלומר ששני המרכיבים חשובים, הן הגזע והן הפירות!

לכן נראה לענ"ד, שאם אנו מקבלים את הסברה שצמח שאינו מתקיים יותר משלוש שנים, הרי הוא ירק, אזי גם אם קיים צמח שהגזע אינו מתנוון, אך הכמות והאיכות של הפרי יורדות בצורה דרסטית עד שאין פרי לאחר שלוש שנים - יש להקל. וכן נקט להלכה המהר"ם אלשיך (מובא בברכ"י יו"ד סי' רצד).

ט. צמח שנצרים יוצאים מהשורש ומתנוונים לאחר שנה

המהרש"ם (ח"א סי' קצו) כתב לענין המאליני"ש (פטל), שכל שנה יוצאים נצרים מהשורש, ולאחר שנה הנצרים נותנים פירות, ואח"כ הם מתנוונים. וכתב שהפטל נחשב מין ירק כיון שהוא דומה בתכונותיו לחציל שכמות הפרי ואיכותו יורדות, כמבואר בדברי הרדב"ז. אך במסקנה כתב וז"ל:

ורואה אני הדברים ק"ו, דהכא אין גדל בהם כלל בשנה השלישית. אבל יש לפקפק, דהכא השורש עכ"פ נשאר קיים, מה שאין כן בהבדינג'אן. ולכן מסתבר לברך עליהם בורא פרי העץ, וכן המנהג.

ובהמשך מביא מספרי הטבע שרק רבים מהענפים הישנים מתנוונים. נראה שהמהרש"ם חוזר מקביעתו הראשונה וסובר גם לענין ערלה שהפטל נחשב עץ אף שהנצרים מתנוונים כי עכ"פ נשאר שורש קיים.

החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה בברכ"י הובא לעיל פ"ז) פסק שאם הנצרים מתנוונים - אינו אילן.

ולכאורה יש בדין זה מחלוקת ראשונים: לדעת הרמב"ם (הל' מע"ש פ"י הי"ט) יתכן שנצרים היוצאים מן השורש אסורים משום ערלה מדאורייתא, ולדעת הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רלז) - אסור רק מדרבנן. והנפק"מ לנד"ד היא שאם אנו אומרים שאסור מדאורייתא, המשמעות היא שאנו מתייחסים לכל נצר כאל אילן עצמאי, וכיון שכל נצר אינו יכול להתקיים ג' שנים - מותר, כי דינו כירק. אך אם הנצרים אסורים רק מדרבנן, המשמעות היא שמדאורייתא אין אנו מתייחסים לכל נצר כאילן עצמאי, והפטל בכללו מתקיים יותר מג' שנים, וממילא יתחייב בערלה (ועי' במה שכתבנו ב"אמונת עתיך" 14 עמ' 20).

אך אפשר לומר שאין קשר בין דין הפטל לבין דין הנצרים. הדיון לגבי הנצרים הוא במה שכבר קבענו שיש לו דין אילן. אם באילן זה, יש נצרים שמתחדשים מן השורש, אזי הם חייבים בערלה, ואין צמח-האם פוטר אותם. אך אם הם מתחדשים מן הגזע, צמח-האם פוטר אותם. הדיון לגבי הפטל הוא האם להגדירו כאילן או כירק. בזה כבר ביארנו לעיל (סוף פרק ח ) שלמדנו מהגמ' בברכות שצמח נחשב אילן כאשר יש לו גזע רב-שנתי אשר מוציא פירות. במילים אחרות, גם הרשב"א הסובר שנצר אסור בערלה מדרבנן בלבד, ומדאורייתא יש להתייחס לצמח הפטל בכללו, מודה שצמח שאין לו גזע רב-שנתי שמוציא פירות - אינו בכלל אילן (עי' מה שכתבנו לעיל פ"ד לשיטת הרשב"א).

מבירורים שערכנו, הפטל מוציא נצרים מהשורש. כל נצר אמנם מסוגל להתקיים כמה שנים, אך כמות הפרי ואיכותו יורדות בצורה משמעותית לאחר ההנבה הראשונה. לכן נראה לענ"ד שאפשר להקל בפטל ולהחשיבו כירק, ועי' במה שכתבנו ב"אמונת עתיך" (9 עמ' 24) בהקשר לפלפל החריף.

י. צמח שמוציא פרי תוך שנתו

הרדב"ז (שו"ת שם) רצה להחמיר בדין החציל, ולבסוף מסיק לקולא:

כללא דמילתא, דזה הפרי הנקרא ברינגא"ן הוא מחלוקת הפוסקים, והמחמיר תבוא עליו הברכה... כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר... ונתחדש לי טעם אחר, שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה - הילכך ירק הוא".

מטו משמיה דמהר"ש גרמיזאן (לא מצאתי בכתביו עד הנה) שמצא תוספתא (אינה בדפוסים שלנו) שצמח שמוציא פרי תוך שנתו נחשב ירק. ובשו"ת קול אליהו (ח"ב קונט' מחנה ישראל סי' נד) כתב וז"ל:

וראיתי כתוב בכ"י בגליון הרדב"ז ז"ל מכת"י ידו של הרב הקדוש מוהר"ש גארמיזאן ז"ל: ראיתי בתוספתא דכל דבר שמוציא פרי תוך שנתו לזריעתו אינו נקרא אילן לענין ערלה ואינו אלא ירק... וכן נראה דעת מרן ז"ל בספר הקצר בסי' רג שפסק על המאוזיס עם הבדינג'א"ן, וכן כתב בס' מעשה רוקח בתחילת הספר בשם תשו' הרמב"ם. וכן ראיתי כתוב בכ"י להרב הקדוש בעל חסד לאברהם ז"ל, ששאל לתלמידי מרן ז"ל ולתלמידי מוהרח"ו ז"ל אם היו חוששין בבנדיג'א"ן משום ערלה ואם היו אוכלים אותם או לא, ואמרו שראו אוכלים אותם הרבנים הנזכרים... והיו אומרים שהוא מין ירק שמוציא פירות תוך שנתו, ע"כ. והנאני הדבר דבאמת פה עיה"ק ירושלים תובב"א לא ראיתי לשום חסיד וחכם שחשש לאסור הבנדינג'א"ן, וכולם אוכלים אותו אעפ"י דהם מחמירים לעצמם בכמה חומרות ומנהגים בכמה מיני קדושות בעשר ידות...

ובספר ברכי יוסף (סי' רצד) מספר שדיבר עם אחד המיוחד מרבנן קדישא שאמר שראה גדולי הצדיקים שיש להם עשר ידות בחומרות ומיני קדושות שאוכלים את החציל. ובהמשך דבריו כתב:

הראתי להרב החסיד הנז' דהרי הרב המפורסם מר זקננו מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י שכתב... ואני שאלתי לתלמידי האר"י ז"ל ואמרו לי כי תלמידו המובהק מהרח"ו היה אוכל אותם. גם העידו לי שהחכם השלם מהר"ם אלשיך ז"ל היה אוכל אותם והיה אומר שהוא ירק לפי... הבנדיג'א"ן שנה ראשונה הוא טוב ומתוק ובשנה השנית גורע מעט...

ויעויין בס' "מפרי הארץ" (הרב יוסף אפרתי עמ' פג) שרוצה לדחות דבריו של בעל קונט' מחנה ישראל על דבר התוספתא של המהר"ש גרמיזאן, בטענה שישנה סתירה בין עדותו על דברי מהר"א אזולאי לבין עדות הברכי יוסף על דברי סבו. שהברכי יוסף העיד שהחציל מותר מטעם שכמות ואיכות הפרי יורדות, בעוד שבקונט' מחנה ישראל מעיד שהוא מותר מטעם שמוציא פרי תוך שנתו. אך המעיין בדבריהם יראה שאין סתירה כלל, כי בקונט' מחנה ישראל מעיד על מהר"א אזולאי משם תלמידי האר"י ומהרח"ו שהחציל מותר מטעם שמוציא פרי תוך שנתו. לעומת זאת הברכי יוסף מעיד משם מהר"ם אלשיך שהחציל מותר מטעם אחר, והוא שכמות הפרי ואיכותו יורדות (ועי' שו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' ל ד"ה גם עוד מצינו באמת).

הבן איש-חי (שו"ת רב פעלים שם) סמך על הטעם הנ"ל, שצמח שמוציא פרי תוך שנתו הרי הוא ירק (וראה נספח על תכונות הפפאיה), והתיר על ידו את הפפאיה. זאת, בצירוף לטעמו של המהר"י חאגיז שצמח שגזעו חלול אינו אילן. יש לציין שתשובתו של הבא"ח מתייחסת לדין הפפאיה בחו"ל, וייתכן שלא היה מתיר בא"י. אך דבר זה אינו מסתבר כל כך, כי הוא מביא שם את עדותם של מהר"א אזולאי בשם רבנן קדישין בדבר היתר אכילת החצילים.

החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג בד"ה ובש"ב) מביא את דעת הרדב"ז שאם מוציא פרי תוך השנה הראשונה אינו אילן, ומקשה שלכאורה אינו מובן לפי"ז מאי מקשה הירושלמי מכרוב, שהרי כן נאמר בירושלמי ()כלאים סוף פ"ה ומעשרות סוף פ"ד):

תני ר' חנינא בר פפא: את שהוא עולה מגזעו - מין אילן; משרשיו - מין ירק. והתיבון: הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו? כאן בודאי, כאן בספק.

ולכאורה פשיטא שהכרוב מוציא פרי תוך שנתו, ואעפ"כ חשבה הגמ' שייחשב אילן כי עולה מגזעו?! ומיישב החזו"א שיתכן שזאת תשובת הירושלמי: "כאן בודאי וכאן בספק", דהיינו שהכרוב הינו ודאי ירק כי הוא מוציא פרי תוך שנתו (ועי' בביאור הגר"א והפנ"מ).

והחזו"א מוסיף שאף במקרה שבא"י הצמח נותן פרי רק בשנה השניה, ואילו בחו"ל הוא נותן פרי תוך שנתו, הסברה נותנת שנחשב ירק (ועי' מה שכתבנו לעיל סוף פרק ז).

יא. אילן נמוך

בלקט הקמח (מודפס בשו"ע סוף סי' רצד) מביא טעם להיתר החצילים כיון שהוא צמח נמוך וגזעו חלול. ולכאורה מצאנו שגובה הצמח אינו קובע לדין ערלה, שהרי בגמ' (ברכות לו, וע"ע סוכה לה ויומא פא ע"ב) נאמר: "מה ת"ל עץ מאכל - לרבות פלפלין שטעם עצו ופריו שוין", ומבואר שם ברש"י שהו"א שכיון שהוא נמוך אין בו דין ערלה - קמ"ל. ועי' ריטב"א (הוצאת מוסד הרב קוק) שאין הו"א כזו אלא הכל נקבע עפ"י סימני אילן.

כמו כן מהר"י חאגיז (ח"א סי' פג) מביא את הסימן הנ"ל, אך למעשה סמך על גזע חלול (עי' לעיל פרק ד). והחיי אדם (כלל נא נשמת אדם ס"ק ז) מסיק שאף צמחים שגובהם הוא פחות מג' טפחים, דינם כעץ. וראיה לדבר מגמ' סוטה (מג ע"ב), שם נאמר שילדה פחותה מטפח חייבת לעולם בערלה, דמיחזי כבת שתא; ומכאן שנחשב אילן, שאל"כ מה בכך שמיחזי כבת שתא?!

יב. סיכום

ראשית - יצויין שקשה להכריע בנושא הנידון, ומי אני שאכניס ראשי בין ההרים. אעפ"כ כיון שבחקלאות המודרנית מייבאים צמחים רבים, וחשוב להכריע בהם לאחר בירור וידיעת התכונות החשובות להגדרתם, איני יכול שלא לסכם את הנראה לענ"ד, וה' יורני בדרך אמת.

נראה שנקודת המוצא לפסיקה צריכה להיות מה שמבואר בגמ' בברכות ובדברי הגאונים. ולענ"ד יש לבחון את כל ההגדרות המשניות שהבאנו מתוך נקודת מוצא זו. לכן נראה שאפשר לסמוך על כל הגדרה שיכולה להיכלל במה שנאמר בגמ' בברכות עפ"י פירושם של הגאונים.

א. צמח שמתחדש כל שנה מהשורש ומתנוון - הרי הוא ירק כדעת הגאונים.

ב. החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה לדינא) קובע שאילן שאינו מתקיים יותר משלוש שנים וגם מוציא פרי תוך שנתו הוי ירק. ולענ"ד נראה ששלוש שנים לאו דווקא, כאמור בפרק ז ואם צמח מתקיים ארבע שנים או ארבע וחצי שנים ואח"כ מתנוון לגמרי - דינו כדין ירק, כי הסברה העיקרית היא שאין לו גזע רב-שנתי כמבואר בדברי הגאונים.

מאותה סיבה נראה שאפשר לסמוך על סברת המהר"ם אלשיך, שאם כמות הפרי ואיכותו יורדות בצורה דרסטית הרי הוא ירק, כי כאמור אפשר לומר שגם זה בכלל דברי הגמ' בברכות "דכי שקלת ליה לפירי" וכו'.

ג. הקריטריון של "מוציא פרי תוך שנתו" אינו מבואר בגמ', ואינו מוסבר בדברי הגאונים. ואמנם מוזכר הוא ברדב"ז ובמהר"ש גרמיזאן (כאמור בפרק י), אך לענ"ד כדאי לסמוך עליו רק כאשר מצרפים אליו סימנים נוספים.

ד. הקריטריון של גזע חלול כמעט ולא הוזכר בפוסקים, ולכן נראה שקשה לסמוך עליו. ואף שביארנו לעיל, שאפשר להעמיס את הסימן הזה על התוספתא עפ"י הפירוש השני, וייתכן שזאת דעת הרשב"א והרא"ש - אך להלכה לא נקטינן כדעת הרא"ש והדבר עדיין צ"ע רב, לכן נראה שקשה לסמוך על כך.

ה. צמח שגוזמים או עוקרים אותו בגלל שיקולים כלכליים - בוודאי שאין בכך קולא, אא"כ כמות הפרי ואיכותו יורדות בצורה קיצונית כאמור לעיל.

ו. כ"כ נראה שיש לבחון את תכונות הצמחים במקומם הטבעי, ולכן צמח שמתנוון בא"י, ואילו בחו"ל הוא מתקיים שנים רבות לענ"ד יש להחמיר בו.

ז. גובה הצמח אינו רלוונטי להגדרת אילן וירק.

ח. צמח הפטל וכדו' שמתקיים שנים רבות וכל שנה יוצאים נצרים מהשורש, אך כמות הפרי ואיכותו יורדות בצורה משמעותית בכל אחד מהנצרים - נראה שאפשר להקל ולהחשיבו ירק.

ט. הפפאיה והבבאקו, שניהם גזעם חלול כפי שמובא בנספח. תחילת ההנבה היא רק שנה וחצי לאחר זריעת הזרע וירידת כמות הפרי ואיכותו אינן משמעותיות דיים. לכן נראה לענ"ד שיש להחמיר בהם ולנהוג איסור ערלה.

י. הפאסיפלורה (שעונית סגולה) מניבה רק בשנה שניה, אין גזעה חלול ואין ירידה בכמות ובאיכות הפרי, לכן נראה לענ"ד שיש להחמיר ולנהוג בה איסור ערלה.

יא. האננס מניב בשנה השניה. הירידה בכמות ובאיכות הפרי אינה משמעותית כשמגדלים אותו בארץ המוצא של הפרי (הוואי). בארץ ישראל הוא אינו מתקיים יותר משנה אחת אך בארץ המוצא הוא יכול להתקיים מספר שנים. לכן נראה לענ"ד שקשה להקל באננס מתוצרת הארץ. אננס תוצרת חוץ - מותר, כיון שיתכן שהוא פרי של שנה רביעית, וספק ערלה בחו"ל - מותר.

למעבר לחלק ד'