פרדסי רצועת עזה במלחמה

א. כיבוש מלחמה 

הגמרא (גיטין לח ע"א) אומרת: 

מתני'. עבד שנשבה ופדאוהו, אם לשום עבד - ישתעבד, אם לשום בן חורין - לא ישתעבד; רשב"ג אומר: בין כך ובין כך ישתעבד.

ולרבא, דאמר: לאחר יאוש [בעל העבד הראשון], ולרבו שני [העבד נקנה לאדון השני], רבו שני ממאן קני ליה? משבאי, שבאי גופיה מי קני ליה? אין, קני ליה למעשה ידיו, דאמר ריש לקיש: מנין לעובד כוכבים שקנה את העובד כוכבים למעשה ידיו? שנאמר: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם, ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה; יכול לא יקנו זה את זה? יכול לא יקנו זה את זה? האמרת: לא הם קונים זה מזה! ה"ק: ולא הם קונים זה מזה לגופו; יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו? אמרת ק"ו: עובד כוכבים ישראל קונה, עובד כוכבים עובד כוכבים לא כ"ש. ואימא: הני מילי בכספא, אבל בחזקה לא! 

אמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון. אשכחן עובד כוכבים עובד כוכבים, עובד כוכבים ישראל מנלן? דכתיב: וישב ממנו שבי.

על כך פירש רש"י: 

ולא הם קונים - את אחד מכם. לגופו - שיהא צריך הימנו גט או אם יברח ממנו ויתגייר מותר בבת ישראל שאין גופו קנוי לחברו. עובד כוכבים קונה ישראל - למעשה ידיו שנאמר וכי תשיג יד גר וגו' או לעקר משפחת גר (ויקרא כה). ה"מ - דעובד כוכבים קונה חברו. בכספא - דומיא דעובד כוכבים קונה ישראל בכסף דכתיב מכסף מקנתו בעברי הנמכר לעובד כוכבים, וקניית עובד כוכבים בעובד כוכבים הא ילפת ליה מקניית עובד כוכבים בישראל. בחזקה - כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו (ולא בכסף) חזקה שעבד כנעני נקנה בו היינו חזקה של עבדות הלבישו הנעילו הרחיצו לרבו כדתני' בהאשה נקנית (קדושין כב:) עמון ומואב טהרו בסיחון - אלמא עובד כוכבים קונה מחבירו קרקע בחזקה והאי עבד נמי כיון דאפקריה ישראל ביאוש קנה ליה עובד כוכבים בחזקה. טהרו בסיחון - דכתיב (דברים ב) אל תצר את מואב וכן בבני עמון אל תצורם (דברים ב) וכתיב (במדבר כא) כי חשבון עיר סיחון וגו' אלמא טהר מואב בסיחון. ובני עמון אשכחן ביפתח (שופטים יא) שאמרו לו מלאכי בני עמון כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ואשכחן כשכבשו את ארץ סיחון ויירש את ארצו מארנון עד יבוק וגו' אלמא מבני עמון כבשה והדור ישראל וכבשו מיניה וטהרה להם על ידו אלמא קנייה בחזקה. עובד כוכבים מישראל מנלן - כגון עבד זה דשייך במצות. וישב ממנו שבי - מדקרי ליה שבי דידיה ש"מ קנייה בחזקה.

מדברי רש"י אנו לומדים שעבד נקנה על ידי הגוי בגלל שבעל העבד התייאש ממנו, והגוי השני החזיק בו ברחיצה והלבשה, וממילא היהודי נקנה כעבד לגוי. הגמרא מבינה שיש כאן קניין חזקה ואף שגוי לא קונה קרקע בחזקה ולכאורה עבד בוודאי שלא יקנה, הביאה הגמרא ראיה שיש קניין חזקה אצל גויים, וזה נלמד מעמון ומואב שטוהרו בסיחון, ומתוך שעמון ומואב כעת הם מוגדרים סיחון, וישראל יכלו לכבוש אותם, מכאן שיש מושג של קניין חזקה אצל הגויים. לפי לימוד זה למדנו שגוי יכול לשבות עבד מגוי אחר והוא זוכה בו. כל זה בדיני גויים. לאחר מכן הגמרא דנה על גוי ששובה עבד כנעני של ישראל מניין למדנו שקונה בחזקה. הגמרא מביאה את הפסוק 'וישב ממנו שבי', שמדבר על מלך ערד שכבש שפחה אחת, ולומדת ממנו ששפחה קנויה לגוי. לפי הסבר זה למדנו שגוי יכול לכבוש ולקנות גם עבד כנעני של ישראל והוא כעת של הגוי. דוגמה נוספת לכיבוש מלחמה אנו לומדים בסנהדרין (צד ע"ב): 

ואסף שללכם אסף החסיל, אמר להם נביא לישראל: אספו שללכם. אמרו לו: לבזוז או לחלוק? אמר להם: כאסף החסיל, מה אסף החסיל - כל אחד ואחד לעצמו, אף שללכם - כל אחד ואחד לעצמו. אמרו לו: והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו! - אמר להם: כמשק גבים שקק בו, מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה - אף ממונם של ישראל, כיון שנפל ביד גוים מיד טיהר, (כדרב פפא. דאמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון).

בסוגיה זו אנו לומדים שיש קניין כיבוש במלחמה, ואף ממון שלקח גוי מישראל (מעשרת השבטים) במלחמה נחשב כממון של הגוי, ולכן כאשר חזקיה אסף משלל סנחריב הוא קנה גם את ממון עשרת השבטים שנבזז על ידי ארם. על פעולת הקניין של המלכות נראה מדברי רש"י שאין קניין מלחמה קניין מחודש אלא קניין מדיני הקניינים, יש כאן ייאוש של הבעלים וחזקה של הכובש, שהעבד עובד עבורו, וכך קונה הגוי את העבד הכנעני של ישראל. נראה שגם בקרקעות אנו צריכים לייאוש וחזקה ובלא ייאוש וחזקה אין הגוי קונה. בשעת מלחמה נראה שהייאוש כל כך גדול ולכן אפילו אם יאמר הבעלים שלא מתייאש אין מתחשבים בזה והכובש קונה. ב'יד דוד' הסביר שכאשר יש פחד גדול של הנכבש הוא מתייאש מממונו. דעת ר"ת היא שהחזקה שדנו עליה בגמ' בגיטין היא חזקת כיבוש. כלומר אין זו חזקה רגילה המוכרת מדיני קניינים אלא חזקה של הכיבוש עצמו, לפי ר"ת כל כיבוש קונה גם ללא ייאוש וללא פעולת קניין מיוחדת. וכך כתב הריטב"א (גיטין לח ע"א): 

הא דאמרינן דעמון ומואב טיהרו בסיחון. אף על גב דקרקע אינה נגזלת, חזקת מלחמה שאני וחזקה גמורה היא וישראל שלקחוהו מסיחון זכו ביה דסיחון קנאה קנין גמור בחזקה שהחזיק בה ע"י מלחמה. 

העולה לפי זה, שלרש"י צריך ייאוש וחזקה כדי לקנות גוי מגוי, וכן מעמון ומואב אנו לומדים שכיבוש מלחמה קונה בין גויים, ולפי ר"ת במלחמה אין צורך בקניינים רגילים, כי כיבוש מלחמה קונה, ולכן אפילו אם לא יהיה ייאוש הוא קונה. אולם גם בדברי רש"י יש שלמדו שהייאוש הוא הסיבה שקונים בקניין מלחמה ואין צורך בייאוש מוגדר, שבכל מלחמה המנצח קונה את הקרקעות והמטלטלין בכיבוש מלחמה. 

לפי הדברים הללו, לכאורה לרש"י ולתוס' אם הבעלים מתייאשים מהפירות ומדינת ישראל כובשת את המקום, הרי זה נחשב לקניין מלך ישראל שכובש, והקרקעות הם של עם ישראל. וממילא הקוטף מהם גזלן, ואם המדינה נותנת רשות צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. כמו כן למדנו ממעשה סנחריב וחזקיה שכיבוש לזמן מהווה קניין גמור והנכסים הם של הכובש. וכן למדנו במעשה עמון ומואב שטהרו בסיחון, כלומר סיחון קנו את הקרקעות בגלל כיבוש מלחמה, וישראל כבשו מסיחון. 

ב. הגדרת הכיבוש בימינו

אמנם בנידון מלחמת שמיני עצרת תשפ"ד ('חרבות ברזל'), ייתכן שאם אין הצבא והמדינה רוצים לכבוש את המקום עצמו אלא להעבירו לשלטון אחר (לא מוגדר, אבל בוודאי לא ישראלי) אין כאן כלל גדר של כיבוש מלחמה שהרי היא לא באה אלא להכות בגויים. יש לדון ממתי חל כיבוש מלחמה, האם כבר במהלך המלחמה או שרק בסוף המלחמה ואולי צריך החלטה של כיבוש. ב'יד דוד' כתב שדין כיבוש מלחמה איננו דווקא מלחמה של אומה באומה אלא אפילו לגדוד של גזלנים שזו אומנותם והם מפורסמים כגזלנים והנגזלים מתייאשים יש כוח של כיבוש מלחמה, מכאן שמשעה שאדם מתייאש מרכושו, נכנס הרכוש לרשות הכובש, מדין כיבוש מלחמה. משמע מדבריו שמשעת הייאוש הרכוש שייך לכובש. נראה שהרב רגנשבורג חולק על כך. הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח ה"ג) כתב בעניין יפת תואר: 'ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאת אל תוך ביתך. יכניסנה למקום ואח"כ יבעול'. וקשה, הרי התורה התירה ביאה ראשונה אפילו בגיותה ולמה צריך שיכניסנה לביתו. על כך כתב הרב רגנשבורג, שה'מתיר' של יפת תואר הוא דין הכיבוש, והוא חל כשהכיבוש הוא סופי, אבל במהלך המלחמה אין מקום לדון על כיבוש מלחמה, ועל כן כדי להתיר צריך להכניסה לביתו שזה מוכיח על כך שהוא בטוח בכיבוש. מסתבר שאמנם לא סוף הכיבוש קובע אלא משעה שהאנשים עוזבים את רכושם לידי הכובשים, כבר חל שם של כיבוש מלחמה. משום כך נראה שבשלב זה של המלחמה, אף שלא הסתיימה, יש מקום לומר שיש כאן כיבוש מלחמה והעצים והפירות שייכים לישראל. אלא שבנידון דידן לכאורה המדינה מודיעה שהיא לא רוצה לכבוש את השטחים אלא מעמידה אותם לפתרונות אחרים (כוח רב-לאומי וכדו') ואם כן יש מקום לומר שלא חל כיבוש ישראל. 

ג. נכסי נטושים תש"ח

מצב דומה היה בהקמת המדינה (תש"ח). בספר 'הר צבי' מובאת שאלה שנשאל אז הרב צבי פסח פראנק בעניין תרומות ומעשרות:

כידוע שבשעה שהוכרזה ארץ ישראל למדינה יהודית, פשטו צבאות הערבים כנחל שוטף והתנפלו על עמנו וארצנו בכוונה זדונית להרוג ולאבד את עם ד', אבל השי"ת ברחמיו הפיר עצת גויים שנפלו לפני חרב צבא ההגנה לישראל ועין בעין נראה יד ד' ונפלאותיו שנפלו רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, ואחוזי פחד ובהלה ברחו על נפשם לארצות ערב, וצבא ישראל מצא שדות זרועים תבואה וכרמים ופרדסים והרבה אילני דמלבלבי וכל עץ פרי עושה פרי למינהו, והנה עלתה על הפרק שאלת תרומות ומעשרות מהפירות הללו, וכן היין והשמן שנעשו ע"י ישראל מגידולי כרמי הערבים ומזיתיהם וכן הענבים והזיתים שנבצרו ונמסקו ע"י פועלים ערבים שכירי יום מהצבא הישראלי, מהו דינם לגבי חיוב תרומות ומעשרות.

בתוך התשובות בנושא הביא את המשא ומתן שהיה לו עם הגרב"צ עוזיאל, וזו לשון הרב עוזיאל: 

דבר ברור הוא שרכוש זה אינו כהפקר אלא עומד הוא ברשות בעליהם הערבים שהרי יש עונש ממשלתי לכל הפושט יד ברכוש האויב.

לפי דברי הרב עוזיאל אם הפירות אסורים ליהודי בגלל חוק הממשלה שאוסר לקיחת ביזה, אין כאן כיבוש עדיין, והוא מגדיר את הפירות כפירות גויים שאפילו אם ישראל מרח אותם הם פטורים מתרומות ומעשרות. הרב פראנק חלק על הרב עוזיאל בשתיים. א) הקביעה שהפירות של נכרים. ב) הקביעה שאף מרוח של יהודי בפירות של גוי אינו מחייב את הפירות בתרומות ומעשרות. וכך כתב ב'הר צבי':

והנה אלה הם מן ההלכות שהורה שם (הגרב"צ עוזיאל זצ"ל) הלכה למעשה: א) דאין נפקא מינה אי מסיק גוי בשביל ישראל או שהישראל הוא המסיק. מכיון דבשעת המסיקה והבצירה הפירות קנוים להערבים פטורים הם מתרו"מ, ע"כ. לדעתי זה לא נכון, דמה שכתב לדבר ברור שרכוש זה עומד ברשות הערבים וטעמא יהיב שהרי יש עונש ממשלתי לכל הפושט יד ברכוש האויב, זה אינו ממין הטענה, כי חק הממשלה הוא רק לעכב שלא יהא כל אחד ואחד הולך וחוטף לעצמו אבל לא שהממשלה שומרת על הרכוש בעד הערבים, וכנראה שאיזה פקיד מאלה הממונים על רכוש האויב אמר כן, אבל לא מפיו אנו חיים, כי המציאות סוטרו על פיו, שהרי אי אפשר להערבים לחזור לרכושם, והפירות נלקטים בפקוח הממשלה כדי לחלקם לתושבים והרי כל אדם יודע וגם הערבים יודעים שהם יצאו נקיים מנכסיהם המטלטלים, ולא יהיה להם הנאה מגוף הפירות כלום, וא"כ הפירות בחזקת ישראל הן עומדין ופירות ישראל חייבין בתרו"מ, ולא כמו שפסק בתשובה הנז' דבין כשהמסיק גוי ובין כשהוא ישראל פטורין מתרו"מ, אלא אדרבה לא מיבעיא כשהמסיק הוא ישראל ודאי דחייב בתרו"מ דהא הבעלים הם ישראל וגם הגמר מלאכה הוא ביד ישראל.

הרב עוזיאל הוסיף והשיג, וב'הר צבי' כתב והציג שוב את שתי התפיסות: 

ולמען יתלבנו הדברים בדבר הלכה למעשה יום יום, אמרתי אערכה נא לעיני המעיינים שני סוגי המציאות שלנו, היינו שלי ושלו מקבילות אחת אל אחת ואז כל מעיין ישר יראה ויבחין למי המציאות. המציאות שלי: הקרקעות שהיה להם בעלים ערבים נכבשו על ידי הממשלה והזתים והענבים וכן שאר הפירות נמכרים ליהודים, שעושים מהם שמן ויין, מרגע שהיהודים מקבלים את הפירות לרשותם אין רשות ביד מי שהוא ליגע בהם וכל אשר יטול מהם בלי רשות בעליהם היהודים יענש ויהא נידון כגנב וכגזלן, היהודים המה בעלים הגמורים על הפירות בין על פי התורה ובין במשפט הגוים, זהו המציאות שלי, והמציאות של הרב המשיב הנני מציגם כמו שהן סדורים לפני באותיות שבמכתבו: א) אין נכסים אלה נקראים אלא בשם רכוש נטוש או רכוש האויב, ב) קיימת מחלקה ממשלתית במשרד האוצר שנקראת בשם אפוטרופוס לנכסי נפקדים שיש בה מנגנון שלם לסדור החשבונות של כל הנכסים האלה מהכנסות בתי דירה ופירות היבול, ג) כל איש ואשה יודעים שהערבים השליטים צווחים ככרוכיא ותובעים החזרתם לבתיהם ורכושם, ד) כל העולם יודעים כי שאלה זו עומדת לדיון בפני או"ם ואין ספק שיחייבו את ישראל לפצות אותם, ושוב כותב אלי, ובמטותא מיניה אשאל ויודיעני, במה זכתה הממשלה בקרקעות ובפירות אלו, כי לא מצינו שמוציאין רכוש של אדם כשהוא צווח ואומר שלי הוא, עכ"ד בקצור. ולמען יתלבנו הדברים אעתיק כאן מאמרו של הגאון רבי דוד מקארלין ז"ל, וזה לשונו בספרו 'פסקי הלכות' (חלק ב דף לח ע"א): מצינו ממונו של אדם יוצא מרשותו לרשות חבירו בעל כרחו על כמה דרכים, הדרך האחד והוא היותר גדול מכולם, הוא ע"י כיבוש מלחמה, וזה הוא הקנין הגדול, שהנרכש במלחמה נקנה להכובש ואף קרקע שאינה נגזלת ולא מהני לה שום יאוש לענין שיקנה אותה הגזלן, עכ"ז נקנית היא בכיבוש מלחמה. הרי לפנינו דברים ברורים, דאה"נ דשפיר נמצא שלפעמים מוציאין רכוש של אדם וחבירו נוטלה וזוכה בה בעל כרחו ושלא בטובתו של בעל החפץ, ואף על פי שבעל החפץ עומד וצווח שלי הוא לא משגיחינן בו, וענין זה מפוזר בש"ס ופוסקים לדבר פשוט דכיבוש מלחמה הוא אחד מקניני התורה.

העולה מדברי הרב פראנק שהוא סבור שהפירות הם של המדינה והיא נותנת רשות, וממילא חייבים הם בתרומות ומעשרות, ואילו הרב עוזיאל סבר שהפירות הם של נכרים. יש להעיר שהנכסים בתש"ח היו שייכים למדינה והיא חילקה לאנשים את זכות השימוש בהם, ולא הייתה הוה אמינא שהגויים יקחו את הפירות, ולכן הרב פראנק החליט שהם כבר נקראו בשם ישראל, אבל בנידון דידן ברצועת עזה עדיין לא ידוע כלל מה יהיה עתיד המקומות, והמדינה לא הכריזה דבר מה בדעתה לעשות, על כן לכאורה עדיין לא פועל כאן קניין של כבוש מלחמה, וגם לדעת הרב פראנק אין כיבוש מלחמה כל זמן שאין כוונה לכבוש או הודעת כיבוש. מסקנת הדברים, אין מי שידון בנידון דידן בכיבוש מלחמה ואין לנו לדון אלא מדין הפקר פרטי. 

ד. הפקר הגוי 

הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב הי"א) פסק: 'וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות, ואפילו הפקירו העכו"ם'.

על כך כתב ה'כסף משנה': 

משנה וירושלמי פ"ק דחלה ופרק קמא דמעשרות. ומה שכתב ואפילו הפקירו העכו"ם כך הוא הגירסא בספר מוגה והיא הנכונה וכן משנה בפ"ד דפאה (משנה ט) הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא"כ הפקיר ומה שכתבו רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין דכיון דעכו"ם אין לו קנין בא"י להפקיע ממעשר לא יהא לו כח להפקיעו ממעשר ע"י הפקר שלו. 

העולה שאם הגוי הפקיר, אפילו אם היה זוכה בכרם בחזרה אין חיוב מעשרות, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ה הכ"ו(:

המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו, אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים הרי זה פטור מן הכל, ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר.

דין זה מבואר גם בהלכות תרומות לרמב"ם שהפטור בהפקר הוא משום שאין זו 'תבואת זרעך', - כל יבול שידך ויד הלוי שווים בו פטור מתרומות ומעשרות, על כן בכל הפקר אפילו של הפירות בלבד הרי זה פטור מתרומות ומעשרות. הדברים שכתב ה'כסף משנה' שאף למאן דאמר 'אין קניין לגוי להפקיע קדושה' יכול הגוי להפקיר, הוסברו על ידי הגר"א, 'צפנת פענח', ועוד אחרונים שאין לגוי קניין להפקיע קדושה ביחס לקניין הקרקע, אבל יש לו קניין פירות בגידול ולכן יכול להפקיר. אמנם הרש"ס חולק על הרמב"ם, וסובר שגוי לא יכול להפקיר את פירותיו מכיוון שאין לו כל נגיעה במושגי הקדושה, ולכן אמנם יכול להפקיר ממונית אבל לא קדושתית. דברים אלו תמוהים מאוד, שהרי אם הירק הוא הפקר ממונית ממילא אין בו קדושה, ואין הגידול בא"י מחייב בהפקר. לכן נראה שבנידון דידן חל ההפקר והייאוש של הגוי שגידל והפירות הללו הם הפקר גמור. ברור שאכילת החיילים אינה מוגדרת כמעשה גורן, שהיו שהחמירו במקום שאוספים הרבה פירות הפקר ומכניסים למקום אחד לחייב במעשרות, שהרי הם אוכלים לצורכם, ואין כאן מושג של גורן. לכן ההפקר הוא גמור. 

ה. תקנות הצבא

יש לדון שמא אין כאן הפקר ברור מכיוון שהגוי לא נמצא כאן (הועברו ממקום למקום), אלא שנראה שלא גריעא מ'זוטו של ים' שאפילו אם עומד וצועק שאיננו מסכים ואיננו מתייאש הרי זה ייאוש מוחלט, ובייחוד לעניין פירות שהם נעזבים וכעבור זמן נפסדים, וברור שבעל הפירות לא יגיע כל זמן שהפירות על העץ, על כן הרי זה הפקר גמור.

אמנם בפקודות מטכ"ל (50.0303) נאמר בסעיף 30 שהכיבוש לא מקנה למדינת ישראל או צה"ל, כל זכויות בעלות במטלטלין.אבל בנידון דידן לא מדובר על תפיסה אלא אכילה לצורך פעילות וכדומה. אפילו אם נסביר שהדבר אסור על פי החוק הצה"לי ברור שהבעלים מתייאשים מפירות אלו מכיוון שיודעים שלא יקבלו את הפירות או תשלום עבורם, לכן הפירות הם הפקר אף שלפי פקודת הצבא אין לתפוס נכסי נפקדים, אבל כאן שהפירות כבר מוגדרים כהפקר הלכתי אין בהם חיוב של תרומות ומעשרות. ייתכן שהחייל עובר באיסור מסוים כשפועל נגד ההנחיות אבל אין לזה שייכות לפירות עצמם שהם אבודים מהבעלים שהתייאשו מהם. גם על החייל עצמו לא נראה שיש כאן איסור ממש מכיוון שכולם אוכלים לצורך, אם כן הרי זה כהותר, ולא שמענו שצה"ל ערער על אכילה קטנה לצורך. אבל בוודאי שאין לפקודה צבאית תוקף מבחינה הלכתית לגבי מעמד הפירות. הפקודה הצבאית היא על האדם שלא יעשה מעשה מסוים, אבל אין לה כל יחס עם הפרי עצמו. על כן הפירות הם הפקר ואין צורך להפריש תרומות ומעשרות. 

סיכום

למלחמת שמחת תורה תשפ"ד ('חרבות ברזל') אין הגדרה של כיבוש מלחמה, אבל כיוון שבעלי הקרקעות ברחו והפקירו פירותיהם, חייל הקוטף פירות משל נכרים בעזה אינו צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. כמו כן יכול לקטוף כמה פירות שירצה לאכילתו מכיוון שאינו אוכל ב'חצר' שאין לאכול בה בקביעות, אלא שטח הפקר. השאלה הצבאית מצריכה דיון בפני עצמו, אבל הפירות הם בוודאי הפקר. כמו כן אם חייל מצא תוצרת חקלאית בבתי גויים הוא פטור מלהפריש שהרי גדלו ביד גוי וגם המירוח נעשה בידו ובוודאי אין בהם חיוב תרומות ומעשרות.