הכנת עיסה על מנת לחלקה לאנשים רבים

א. אשה העושה עיסה לחלק פטורה

המשנה (פ"א מ"ז) אומרת:

"נחתם שעשה שאור לחלק חייב בחלה, וכן הנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהן כשעור פטורה מן החלה".

על החילוק בין הנחתום והנשים כתב הירושלמי (מעשרות פ"ה ה"ו, חלה פ"א ה"ה) "לא נחתום בדעתו הדבר תלוי, בדעת הלקוחות הדבר תלוי, שמא ימצא לקוחות ויטבול מיד". 

הרמב"ם (פ"ו הי"ט) כתב:

"נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקו חייבת בחלה, שאם לא תמכר יעשה אותה פת, אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה".

לפי הרמב"ם ביאור דברי הירושלמי הוא שאם הנחתום לא ימכור את העיסה הרי שיעשה ממנה פת ולכן הכל יתחייב. לעומת זאת אדם רגיל העושה עיסה לחלק פטורה שהרי הוא לא יעשה ממנה פת אחת, אלא ישמרנה כעיסה קטנה שאין בה שיעור.

הר"ש (פ"א מ"ז) ביאר את הירושלמי שמא הנחתום ימצא קונה לכל העיסות, ויטבלו מיד ולא יחלק כלל.

לפי שני הסברים אלו הרי שאם אשה עושה עיסות על מנת לחלק לאחרים, ישנו פטור מחלה. על כן עלינו לברר האם נתינה בלא קנין קודם אפיה,  כלול בלחלק או שמא צריך שגם מבחינה קנינית תהא העיסה בבצק שייכת למקבל.

ב. אשה העושה לחלק חייבת

כנגד הראשונים שפסקו שיש לחלק בין אשה ונחתום, שבאשה העושה לחלק פטורה ונחתום חייב, דעת הראב"ד היא שדין האשה והנחתום אחד הוא, ואפילו אשה שעושה לחלק ג"כ חייבת בחלה, שהרי היסוד שעל פיו נבנה החילוק הדיני בין אשה ונחתום הוא במחלוקת ר"י ור"ל, והרמב"ם הכריע כרבי יוחנן, אולם דעת הראב"ד היא שיש להכריע כר"ל, שאפילו לגבי אשה אם עשתה עיסה לחלק חייבת בחלה.

הראב"ד הביא שתי ראיות לשיטתו. האחת מדברי הירושלמי (פ"ק ה"ד) שאשה אחת שאלה את רבי מנא שהיא רוצה לעשות מעיסתה סופגנין (האם היא פטורה מחלה), וענה לה "למה לא"?! דהיינו אמנם היא פטורה בגלל מחשבתה, וכששאל את אביו, ענהו שהיא חייבת, שהרי "שמא תמלך לעשות עיסה" דהיינו שאין הדעת לעשות סופגנין פוטרת מהחיוב שהרי שמא תשאר במעשה הראשון ותעשה עיסה, וא"כ גם לגבי נשים שרוצות לחלק שמא ישארו במעשה הראשון, וממילא חייבים להפריש אפילו בעומד לחלק. ראיה שניה מביא הראב"ד מלשון המשנה שנאמר בה  "הנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור"  משמע שאם הדיון היה לגבי אשה אחת שעשתה על מנת לחלק היינו חוששים שמא לא  תחלק, כשם שאנו חוששים אצל נחתום. ומעיר הראב"ד שלמרות שזו מחלוקת ר"י ור"ל, אנו צריכים לפסוק כדעת ר"ל.

המהרי"ק, כס"מ, רדב"ז (שם) כתבו שאין להניח דעת ר"י כנגד דעת ר"ל, למרות שיתכן שמפשט הגמ' יש ראיה מדעת אביו של רבי מנא, אולם כיון שזו מחלוקת גם בגמ' ולדעת ר' מנא המחשבה קובעת, עלינו להכריע כדעתו של ר"י.

להלכה השו"ע (סי' שכו סעי' ב,ג) הביא דעת הרמב"ם לחלק בין נחתום ושאר אדם, ולכן השאלה הנשאלת היא האם בנידון שלפנינו הדין הוא כלחלק באשה שפוטר מחיוב חלה.

ג. לחלק בעיסה

הזמן הקובע שהחילוק פוטר הוא כשהחלוקה היא בעיסה, שהרי אם כבר נאפתה העיסה חל כבר חיוב על העיסה, ואין אפשרות כעת להפטר מהחיוב. יסוד זה נלמד מדברי בירושלמי (חלה פ"א ה"ה): "שכן העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה". משמע שהחיוב הוא שמחלקה בצק, אבל לאחר שעת האפיה כבר אין חיוב, וכן פסק השו"ע (שם סעי' ב), והגר"א (סי' שכו סס"ק ז) כתב שלמרות שהסמ"ג משמע שאפילו לאחר אפיה ג"כ חל הפטור, בכל אופן האחרונים הכריעו שרק לחלק בבצק פטור, ואילו חלוקה לאחר אפיה איננה פוטרת.

ד. לחלק בקנין

נשאלת השאלה האם בנידון דידן שמחלקים את העיסות לכל ילד הרי זה כחלקו בבצק או כחלקו לאחר אפיה, שהרי עצם הגעת העיסות לכל ילד הוא לאחר אפיה, אמנם כל ילד עושה עיסתו קודם לכן, אולם למעשה ההקנאה היא לאחר אפיה, וא"כ נשאלת השאלה האם הזמן הקובע הוא ההקנאה הממונית או שמא מכיון שכל אחד קיבל עיסה לש לעצמו, ובסופו כל דבר הוא יקבל חלקו ג"כ מחשיבו כאילו כבר חילקו.

ולכאורה נראה שצריך שיהא קנין בפועל שהרי הב"ח (סי' שכו) הקשה על המנהג שלוקחת כל אשה כמות החייבת בחלה ומפרישה, והרי הלקיחה היא מנחתום שהוא מתחייב, וכיצד כל אשה תפריש ותברך, הרי הנחתום הוא שנתחייב. והט"ז  (סי' שכו ס"ק ב) באר שאיירי במכירי כהונה, ומשמע שמכיון שמכירי כהונה היא פעולה קנינית לכן היא נחשבת להיות כאילו כבר חלקו את העיסה.

אולם למסקנה נראה שאין מכאן ראיה שצריכה להיות פעולת קנין על מנת להחשיב כלחלק, שהרי לגבי המוכר עיסות אין עיסה מיוחדת, ולכן נשאלת השאלה כיצד כל אשה קנתה את עיסתה, אולם בנידון של לחלק, שמא אין צורך בפעולה קנינית אלא כיון שכ"א מקבל חלק, אין כמות המחייבת בחלה.

לכאורה נראה מדברי התוס' (ברכות לז ע"ב ד"ה לחם) שגם המחלק בביתו ג"כ נחשב להיות מחלק, והוא פטור, ובודאי  שכאן אין פעולת קנין.

אמנם בערוה"ש (סעי' ט) אמר שבעה"ב המחלק הכוונה היא לבני ביתו שאינם סמוכים על שולחנו, והם מסתמא מקפידים, ולכן איננו מצטרף, אבל פשטות הלשון אפילו אם אין מקפידים, ג"כ הדבר נחשב להיות לחלק, שהרי כ"א אוכל את פתו. אולם אפילו לפי דברי ערוה"ש השאלה היא של הקפדה, אבל אין חסרון בצד הקניני. ובמשנה ראשונה (פ"א מ"ז ד"ה לחלק) דייק מדברי הרע"ב מדוע נחתום שהתכוון למכור לבנ"א, לכמה עיסות, חייב בחלה שמא לא ימצא קונים ויעשה פת, מכאן שאם הקונים מזומנים ורוצים ליקח מיד פטורה אע"פ שעדין בשעת גלגול לא נמכרה, כיון שע"מ כן גלגלה - פטורה. העולה מדבריו שאפילו אם לא נמכרה לאנשים מסוימים, כיון שנעשית לצורך אנשים מסוימים, הרי זה נחשב להיות לחלק. ועל כך הוסיף בלקט העומר (פ"ז ס"ק יא): "נראה אם הזמינו כמה לקוחות אצל נחתום עיסות פחות מכשיעור, ועל דעת כן אפאן - בכל אופן פטורה, ואפשר אפילו לא נתנו מעות".

אמנם המעיין במשנה ראשונה יראה שלא כתב שהחלוקה היא לאחר אפיה, אלא לאחר גלגול, ויתכן שהחלוקה היא בבצק לפני אפיה.

המהר"ם שיק (קונטרס דרך ימה סי' ג, בסוף שו"ת מהר"ם שיק), הצדיק את המנהג שנחתום האופה פחות מכשיעור, שאין האפיה מחייבתו, בחלה, כיון שהיא עומדת לחלק, שהרי בזמנינו אין הנחתום  תלוי בדעת הלקוחות, אלא תמיד יחלק, ולכן אפילו לאחר אפיה ג"כ נחשב להיות חלוקה. גם לשיטה זו ברור שאפילו בלא הקנאה ממשית אלא עצם זאת שהעיסה לא תהא אחד הרי זה פוטר מחלה. 

על כן נראה שלחלק איננו דין בקנין אלא כל דבר המתחלק הרי זה פוטר.

אולם נראה שיש לחלק בין המקרים דהיינו כאשר האופה עושה עיסות ויכול להחליפן זו בזו, כגון שעושה עיסה לחלקה לעיסות קטנות מכדי שיעור, מכיון שאין עיסה מיוחדת לכל אחד, הרי זה גדר של נחתום, אולם כאשר עושים עיסה לכל אחד בצורה מיוחדת, ואפילו קבלו את העיסות לצורך עיבוד מיוחד, הרי זה נחשב להיות כנחלקו. (עיין מנחת שי סי' כא).

ה. לחלק בהקפדה

החזו"א (לקוטים סי' ב ס"ק ג) כתב שלחלק היינו הקפדה, "דאם לאחר חלוקה נמי אינו מקפיד על נשיכתן זו בזו לא גרע מה שעשה מתחלה עיסה אחת מעשה שתי עיסות ונשכו זו בזו, אבל כשדעתו לחלקן ולעשותן בדפוסים מיוחדים או למשוח פניהן של מקצתן בביצים ושמן וכיו"ב שיקפיד אחר חלוקתן על נשיכתן זו בזו זה מקרי ע"מ לחלק. ואין חילוק בין איש אחד לשני אנשים, אלא בין מקפיד אחר חלוקה לאינו מקפיד. וממילא נשמע דלחלק לב' בנ"א פטורה כיון דסתם שנים מקפידין, ולאדם אחד חייבת דסתם אחד אינו מקפיד, אבל בידוע שיקפיד אפי' באדם אחד פטורה, ואם ידוע שלא יקפידו אפי' ב' בנ"א חייבת".

דעת החזו"א היא שאין לחלק בין אדם אחד לשני בנ"א, והשאלה היחידה היא בהקפדה, ולחלק ללא הקפדה איננה חלוקה.

לעומת שיטת החזו"א, דעת הגר"א (שכו ס"ק ז) שלחלק היינו לתת לאחרים, ואפילו אינו מקפיד על הנשיכה של זה בזה, אלא שבאדם אחד אין לחלק לעצמו, דהיינו מכיון שמדובר באדם אחד איננו מקפיד, ואיננו מחלק, ולכן חייב בחלה, אא"כ הוא מקפיד על כך, ובסעיף א איירי בחלוקה עצמית, ואיננה חלוקה, ואולם  כאשר הם שני בנ"א הרי אלו מקפידים, ולכן הרי הם כעומדים לחלוקה, אא"כ לא מקפידים. דעת הגר"א היא כפשטות לשון הירושלמי, שהעמידה את המשנה כדעת ר"י, לגבי הממרח כריו של חברו שלא לדעתו, ומשמע שאין צורך לפעולה חיובית של הקפדה, (עי' שבט הלוי ח"ב סי' קעט ס"ק ד).

למדנו שנחלקו הגר"א והחזו"א האם לחלק היינו דווקא במקפיד אם לא, בנידון דידן אין הקפדה על העיסות, שהרי כולן בטעם וצורה אחת, וא"כ לדעת הגר"א בכו"א שזהו לחלק ופטור ולדעת החזו"א חייב.

ו. לחלק ולצרף

הלחם חמודות (הלכות חלה אות כ) מבאר את ספקו של רבינו יחיאל (ברכות לז ע"ב ד"ה לחם) שאין בחלוקה לככרות קטנים משום חיוב חלה שהרי הכל נאפה לאחר מכן בתנור כאחד, ויש בכך צירוף, ואע"פ שאין תנור מצרף, בכו"א במקום שהיה עיסה ונחלק לככרות קטנים אין בכך חלוקה, שהרי דעתו לחזור ולאפותו בתנור אחד. הלחם חמודות עצמו דוחה תרוץ זה מכיון שהוא דוחק לדעתו, (ועיין לקט העומר פ"ז ס"ק ט שבאר מהו הדוחק), אולם בצל"ח (שם) הביא הסבר זה, והוסיף עוד ספקות מלבד צרוף תנור, את דעת הראב"ד שעיסה העומדת לחלק אצל אשה ג"כ חייבת בחלה, וכן שהשלחן מצרף.

העולה שעיסה שתאפה לאחר מכן בתנור אחד, אפשר להפריש חלה בברכה

ז. לחזור ולעשות עיסה

יש להוסיף, שמא בנידון דידן כיון שהמדריכות נותנות לילדים עסה לעבודה, כאשר הילדים אינם מצליחים, הרי שהעיסה חוזרת לידי המדריכות, שהן עושות את הבצק, א"כ לכאורה הרי זה כמו נחתום שאם  לא ימצא קונים יעשה מהכל עיסה, (יש להעיר שזה תלוי בשתי הגי' בראשונים), ולכן גם בנידון דידן שמא הילדים לא יצליחו, והמדריכות יחזרו ויעשו עסה,  וא"כ יחזור החיוב.

ח. סיכום

להלכה שאשה העושה עיסה על מנת לחלקה פטורה מחלה, נחלקו האחרונים האם הפטור נובע מעצם הרצון לחלק - ולכן כאן פטורה מחלה,  או שצריך גם הקפדה, וא"כ בנידון דידן אין הקפדה, ואין פטור בלחלק - וחייב בחלה. והרי זה ספק ברכות שפוטר.

אולם כיון שדעת הראב"ד היא שאפילו אשה שדעתה לחלק חייבת בחלה. ועוד יש להוסיף שאפילו  לדעות שלחלק פוטר, בנידון דידן שמא תחזור המדריכה ותעשה את העיסה לילדים, או שהכל יאפה בתנור אחד - יש מקום לחייב להפריש בברכה.

אם אין סכוי שהעיסה תעשה שוב על ידי המדריכה, ולא יאפה בתנור אחד - יש להפריש בלא ברכה.