ביטול באחד ומאה או שאלה

א. ביטול ע"י הוספת היתר

מן התורה מין במינו בטל ברוב, אך חכמים תיקנו שתרומה בטלה רק כשיש בהיתר פי מאה ממנה (1/100) וכדעת רבי אליעזר במשנה (תרומה פ"ד מ"ז, ערלה פ"ב מ"א) וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"ג ה"א, הל' מאכא"ס פט"ו הי"ג והט"ז).

עם זאת, אסור לכתחילה לערב חלה בתוך עיסה על מנת לבטלה, כפי שנאמר במשנה (תרומות פ"ה מ"ט) וכביאורו של הרמב"ם (פיהמ"ש שם מהדורת מוסד הרב קוק ד"ה ואחר כך נפלו חולין): "…והכלל אצלנו אין מבטלין איסור לכתחילה…", וכך נפסק בשו"ע הן לגבי איסור תורה (יו"ד סי' צט סעי' ה) והן לגבי איסור דרבנן (שם סעי' ו).

האיסור לבטל איסור לכתחילה הוא להרבות את כמות ההיתר ע"י הוספת איסור, וזה כאמור נאסר בין באיסור דאורייתא ובין באיסור דרבנן. אולם נחלקו הראשונים במצב שכבר התערב איסור דרבנן בתוך היתר והיה בו רוב כנגד האיסור - האם מותר להוסיף כמות נוספת של היתר להשלים ליחס של 1/60 או 1/100.

מחלוקת זו יסודה בגמ' (ביצה ד ע"ב) וז"ל:

"אמר רב מתנא עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, והא קא מהפך באיסורא כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך. והא קא מבטל איסור לכתחילה, ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה?! הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר? הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה הכא מקלא קלי איסורא".

הגמ' ביארה שני טעמים מדוע מותר להוסיף עצי  היתר לבטל את עצי המוקצה:

1. כיון שמוקצה הוא איסור דרבנן מותר להוסיף עוד עצי היתר לתוך התערובת על מנת שהאיסור יתבטל ממילא.

 2. בעצי הסקה הקלו כיון שהם נשרפים מיד לאחר נפילתם.

התוס' (ביצה ד ע"ב ד"ה ותנן) מקשים מהגמ' (שם ג ע"ב) שדנה כיצד מתבטלת דבלה של תרומה בחלקה העליון של אחת מחביות החולין, האם לפי סך כמות הדבלות או לפי מספר חביות. והרי לפי דברי הגמ' (שם ד ע"ב) שבאיסור דרבנן מותר להוסיף היתר, מדוע לא יוסיפו חביות נוספות של דבלות חולין לבטל את דבלת התרומה?! מתוך כך הסיקו התוס' (שם) שרק באיסור דרבנן שאין "עיקרו מן התורה", כגון מוקצה – מותר להוסיף על התערובת להשלים לכדי ביטול. אבל באיסור דרבנן ש"עיקרו מן התורה" - אסור. ולכן בדבלות אין להוסיף חביות נוספות של דבלות כיון שחיוב תרומת תאנים הוא מדרבנן אך "עיקרו מן התורה" – שהרי יסוד דין תרומה הוא מן התורה.

לעומת זאת הרא"ש (ביצה פ"א סי' ב) נקט כהסבר ב' בגמ' ולדעתו אסור להוסיף על התערובת אפי' באיסור דרבנן ש"אין עיקרו מן התורה", והתירו להוסיף  רק באיסור דרבנן שעומד להתכלות כגון עצי הסקה שמיועדים לשריפה, וכך פסק הטור (יו"ד סי' צט מהדורת מכון ירושלים סעי' ו).

הרמב"ם (הל' מאכא"ס פט"ו הכ"ה-הכ"ז) חולק על התוס' וסובר שאף באיסור דרבנן שיש לו "עיקר מן התורה" ניתן להוסיף על התערובת, וז"ל (שם):

"אסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה… אבל באיסורין של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה. כיצד? חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה".

וכן הביא ההגהות מיימוניות (שם אות כ) בשם רבינו שמחה עיי"ש.

ואין להקשות על הרמב"ם מדין חביו תדבלה כפי שהקשו תוס' כי לשיטתו חיוב תרו"מ בפירות האילן הוא מן התורה (הל' תרומות פ"ב ה"א), בזמן שכל עם ישראל בארץ (עי' הל' תרומות פ"א הכ"ד). ובתרומה של תורה אין חולק שאסור להוסיף היתר על התערובת על מנת לבטלו, וכפי שפסק (הל' מאכא"ס פט"ו הכ"ה).

נראה שגם הרשב"א (תורת הבית בית ד שער ג לב ע"א), סובר כדעת הרמב"ם וכפי שהבין הטור (מהדורת מכון ירושלים סי' צט סעי' ו) בדבריו. ואף שהב"י (שם סעי' ו ד"ה ומ"ש רבינו בזה בשם הרשב"א) דייק מסוף לשון הרשב"א (שם ע"ב) שחשש למעשה לדעת המחמירים, כבר יישב הב"ח (שם ד"ה כתב בית יוסף) שגם למעשה נוקט הרשב"א כרמב"ם. וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' צט סעי' ו), וז"ל:

"איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור. אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו".

הרמ"א (שם) נקט כתוס' וכתב:

"ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא וכן נוהגין ואין לשנות…".

הברכ"י (סי' צט ס"ק ח) פסק להקל כדעת מרן השו"ע רק בתערובת של מין במינו, אולם במין בשאינו מינו החמיר כרמ"א. ויש שפסקו בסתמא כדעת השו"ע ולא חילקו בין מין במינו למין בשאינו מינו: פרי חדש (סי' צט ס"ק יז ד"ה ולענין דינא), פרי תואר (שם ס"ק יא) זבחי צדק (יו"ד סי' צט אות מב). וכך כתב למעשה כף החיים (סי' צט ס"ק סח ד"ה שם הגה) אלא שציין ש"אם יש איזה מקומות בספרדים שנהגו להחמיר כרמ"א אין לשנות…".

חיוב הפרשת חלה בזה"ז הוא מדרבנן לכו"ע, כמסקנת הגמ' (כתובות כה ע"א):

"…אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן דתניא… ת"ל: בבואכם, בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק…"

וכך פסקו הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ה), והשו"ע (יו"ד סי' שכב סעי ב).

אלא שהיא נחשבת כאיסור דרבנן ש"עיקרו מן התורה" כמבואר בב"י (יו"ד סי' שכג ד"ה ומ"ש רבינו כל חלה, וב"ח ד"ה כל חלה והפרישה ס"ק א), להבדיל מחלת חו"ל שנחשבת כאיסור דרבנן שעיקרו מדבריהם, כמבואר ברמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"י), ב"י (יו"ד סי' צט מהדורת הטור השלם סעי' ו), שו"ע (יו"ד סי' שכב סעי' ה, וסי' שכג סעי' א).

לאור זאת ניתן לומר שבמקרה הנידון כיון שמדובר כאן בתערובת מין במינו - עיסת חלה בעיסת חולין – הרי שלדעת הפוסקים כדעת השו"ע, ניתן לגרום בעקיפין לביטול החלה על ידי הוספת עיסה מתוקנת לתוך התערובת, עד שכמות החולין שבעיסה תהיה ביחס של 1/100 לעיסת החלה. לעומת זאת לפוסקים כדעת הרמ"א אין להוסיף עיסת חולין1.

ב. שאלה על הפרשה או ביטול האיסור ע"י הוספת היתר

יש א"כ לברר, במקרה שחלה שהופרשה ונתערבה בעיסה או בעיסה אחרת, ויש בידו עיסה מתוקנת בכמות מספקת להוסיף על התערובת ולבטל את החלה ב 1/100. האם רצוי לעשות כן, או שעדיף להישאל על ההפרשה?

הגמ' (נדרים נט ע"א) ביארה שאף ש"דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל" – כלומר, אין מחילים את דיני ביטול איסור, על דבר שיהיה מותר לאחר זמן. מכל מקום תרו"מ שהתערבו בטלים כל אחד לפי שיעורו, אף שיש להם התרה על ידי שאילה על התערובת. מבאר הר"ן (נדרים ד"ה תרומה מאי): "…כיון שאין ההיתר בא מעצמו וליכא מצוה למיעבד הכי, לא מקרי דבר שיש לו מתירין". ובש"ך (יו"ד סי' שכג ס"ק ז) שואל מדוע חלה ותרומה בטלה בק"א ולא הוי דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה. ועונה הש"ך: "כיון דאינה מצוה להישאל אלא מדוחק כדלעיל סי' רג סעי' ג…". כלומר שלא רק שאין מצוה להישאל אלא אסור להישאל אלא מדוחק כמבואר בשו"ע (סי' רג סעי' ג): "… אבל נדרי הקדש – מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק". מוכח מדברי הש"ך שאין להסתמך על שאלה בתערובת אלא במקום שאין אפשרות להסתמך על ביטול.

אמנם בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' קלה וח"ב סי' מט) כתב שבמקרה שהחלה התערבה באותה עיסה שהפרישו ממנה קודם לכן – היא אינה בטלה וחוזרת להיות טבל, ויש להפריש ממנה חלה מחדש, וגם בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' שיט) לא דחה דבריו על הסף אלא הקל רק בצירוף סניפים נוספים, וכן נראה בשו"ת משפט כהן (סי' מא) בתשובה להגרצ"פ פראנק זצ"ל. אולם בפועל לא הכריעו כמותו באופן ודאי. ובספר לקט הקמח (פרק יד ס"ק ב) כתב ש"הסכמת הפוסקים למעשה, שאין חילוק בין נפלה לעיסה אחרת לבין נפלה למקומה, שאינה חוזרת לטבלה".

היוצא מהנ"ל, לדעת השו"ע לכאורה עדיף להוסיף עיסת היתר ולבטל באחד ומאה מאשר להסתמך על שאלה. אולם נראה שאין כך הדבר, כיון שיש להבחין בין ביטול באחד ומאה שכאמור עדיף על שאלה, לבין מקרה שאין בתערובת כדי מאה לבטל וצריך להוסיף כדי שיעור ביטול . במקרה זה ישנה כאמור מחלוקת ראשונים ואף שהשו"ע (סי' צט סעי' ו) פסק להקל , אך  זה עצמו הוי דוחק המתיר שאלה על ההפרשה. כמו כן נראה שהפתרון של השאלה שאין עליה חולק בין הראשונים ואף רוב האחרונים הסכימו לה עדיפה על הפתרון של הביטול שנחלקו בה הראשונים.

 מסקנה:

חלה שנתערבה בין חתיכות חולין אין להוסיף עליהם כמות של עיסה מתוקנת נוספת על מנת לבטלה באחד ומאה; אלא יש להישאל על ההפרשה על ידי התרת נדרים (ראה במאמרנו "חלה שהתערבה בעיסה").