הבאת ביכורים מעבר הירדן - חלק א'

ראשי פרקים

מבוא

א. זבת חלב ודבש

ב. סוריה ועבר הירדן

ג. ארץ שבעה עמים או חמישה עמים?

ד. ראשית ואחרית 

ה. מעלת ארץ ישראל

* * *

מבוא

במאמר זה נעסוק בחובת הבאת ביכורים מעבר הירדן בשני מישורים - ע"פ ההלכה וע"פ החסידות. ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה, היא בבחינת לבוש, הופעה חיצונית, להנהגה אלוקית - לשורש רוחני, אותו רוצה הבורא להוריד לעולם. הירידה לעולם, העברת הרצון האלוקי לעולם יהא באמצעות ודרך העולם החומרי בו אנו חיים שהוא בבחינת לבוש תחתון, כאשר ההלכה המעשית היא צינור מרכזי בענין זה. ממילא יש לעיין בכל נושא הלכתי בשורשיו הפנימיים, ע"מ לגלות את הרצון האלוקי המופיע דרך אותו הנושא. 

א. זבת חלב ודבש

במשנה בבכורים א, י:

ואלו מביאין וקורין מן העצרת ועד החג משבעת המינין מן הפרות שבהרים ומן התמרים שבעמקים ומזיתי שמן מעבר הירדן. רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש.

הרמב"ם בהלכות בכורים ב, א פסק משנה זו להלכה:

מצות עשה להביא בכורים למקדש ואינם נוהגים אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד' אלקיך. ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריה, שהקונה בסוריה כקונה בירושלים. אבל עמון ובבל אע"פ שהן חייבים בתרומות ומעשרות מדבריהם אין מביאין מהן בכורים ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינם בכורים.

הכסף משנה והרדב"ז שם מבארים, שהרמב"ם סובר שעוג וסיחון הם עבר הירדן, ות"ק ורבי יוסי נחלקו אם חייב להביא בכורים מעבר הירדן כחובה מדרבנן, אולם מדאורייתא הכל מסכימים שפטור.

על המשנה בביכורים שהובאה לעיל, נאמר בירושלמי בבכורים א, ח: 

תני אשר נתתה לי לא שנטלתי לי מעצמי. מה ביניהון? אמר רבי אבין חצי שבט מנשה. מאן דאמר אשר נתתה לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש. 

לפנינו אם כן, מחלוקת בטעם הפטור של מצות ביכורים המובאים מעבר הירדן. לדעת ר' יוסי הגלילי במשנה, החיסרון הוא משום שאינה ארץ זבת חלב ודבש, ולדעת הברייתא החיסרון הוא משום אשר נתתה לי ולא שנטלתי לי מעצמי. הרי"ד סולוביצ'יק, בשו"ת בית הלוי ח"ב סי' נ ס"ק ג מבאר שתנא קמא שבמשנה הסובר שמביאים ביכורים מעבר הירדן, מדבר על בית ראשון בו כבשו את עבר הירדן ע"פ הדיבור, או אף בבית שני וזאת בהנחה שהוא סובר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, וממילא יהא חייב מהתורה. אך הרמב"ם איננו יכול לפסוק כמותו מאחר שהרמב"ם פוסק בהלכות תרומה א, ה, שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, וממילא החיוב יהא רק מדרבנן. 

על הסבר זה קשה, שהרי אם הרמב"ם איננו יכול לפסוק כת"ק, היה צריך לפסוק כר' יוסי הגלילי, ואין זה כך. מה גם שאין כל הכרח להניח שת"ק סובר שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ומעמיד דבריו בבית ראשון. 

אלא שנראה לומר שהרמב"ם סובר שגם ת"ק מודה לטעם של ארץ זבת חלב ודבש, ויתן מתוך עדיפות עדיפות לטעם המשנה על טעמה של הברייתא. עוד נראה לומר שגם האמור בברייתא הוא על פי טעמה של המשנה. אלא שהסברה בברייתא היא שבמקום שקיים התנאי של אשר נתת לי ולא נטלתי לי לעצמי, הרי שמתרחב הגדר של ארץ זבת חלב ודבש, מה שאין כן ביחס לכבוש יחיד. בדרך זו ניתן להסביר את דברי הרמב"ם ולפיו, לת"ק במידה והנתינה התבטלה כמו לאחר בית ראשון, והרי לשיטתו קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, הרי שבטל ממקומות אלו שם ארץ זבת חלב ודבש. על מנת להחיל מחדש גדר זה, צריכה להיות נתינה מחודשת, מה שאין כן ביחס לאותם המקומות המוגדרים מעיקרא כארץ זבת חלב ודבש. לא כך לרבי יוסי הסובר שרק את ההגדרה המקראית הגיאוגרפית של ארץ זבת חלב ודבש, היא זו שקובעת. 

ב. סוריה ועבר הירדן

הרמב"ם סובר שמביאים ביכורים מעבר הירדן, אם כי חובה זו היא מדרבנן. מי שסובר במשנה, שמביאים ביכורים מעבר הירדן, זהו תנא קמא. אלא שדברי הרמב"ם לפי תנא קמא קשים. לפי דעת ת"ק במשנה, נראה שאין שום הבחנה בין פרות שבעמקים לפרות שבעבר הירדן. אדרבא נראה כי לשניהם יש דין אחד, שהרי נכתבו באותה הרשימה ללא שום חלוקה ביניהם. א"כ מנין לו לרמב"ם שחיוב בכורים בעבר הירדן הוא רק מדרבנן? ועוד קשה שהרי באותה רשימה של חיובי דרבנן כתב הרמב"ם גם את סוריה, והרי יש חילוק מהותי ועקרוני בין עבר הירדן - עוג וסיחון, לבין סוריה. לגבי עבר הירדן, מסיק החזו"א בהל' שביעית סימן ג ס"ק ג שלפי כולם היא א"י וחובות הארץ נוהגות בה מהתורה. הוא מוכיח יסוד זה ממקומות רבים, כמו מההלכה שמאז שגלו בני ראובן גד וחצי שבט המנשה שישבו בעבר הירדן, פסק היובל מלנהוג (ירושלמי שביעית י, ב). לעומת זאת סוריה היא בגדר כבוש יחיד. בגמ' בע"ז כא ע"א, נחלקו תנאים אם כבוש יחיד שמיה כבוש. רבי מאיר סובר שכבוש יחיד שמיה כבוש ורבי יוסי סובר שלאו שמיה כבוש. הרמב"ם בהל' תרומות א, ב פסק שהלכה כרבי יוסי. א"כ מה ההקבלה כלל בין עבר הירדן לסוריה? 

אפשר להסביר ולדייק בדברי הרמב"ם ולומר, שודאי הוא שהרמב"ם סובר שיש להבחין ולחלק בין סוריה לעבר הירדן, ולכן כשהרמב"ם כתב את דינה של סוריה, הסביר הרמב"ם מדוע יש להביא בכורים מדרבנן "שהקונה בסוריה כקונה בירושלים". ביחס לעבר הירדן אין הרמב"ם כותב טעם לחיוב, משום שלרמב"ם עבר הירדן היא א"י, וממילא נוהגות בה כל חובות הארץ, א"כ ודאי שמעיקרא צריך היה שיהא שם גם חיוב הבאת בכורים מהתורה. אך מאחר שיש גדר מיוחד בבכורים שצריך להיות מארץ זבת חלב ודבש, יורדת דרגת החיוב לדרבנן בלבד. א"כ ביחס לסוריה שביסודה היתה צריכה להיות פטורה מהבאת בכורים, הרי שיש כאן עליית דרגה וחייבת מדרבנן, ועל כן כתב הרמב"ם טעם בדבר. ואלו ביחס לעבר הירדן זו ירידת דרגה, ובכך לא כתב הרמב"ם טעם על מנת לחלק בין שני סוגים של חיוב דרבנן. 

ג. ארץ שבעה עמים או חמישה עמים?

על פי דברי רבי יוסי במשנה (ולדברינו לעיל גם ת"ק יודה לכך), הסיבה בגללה אין חייבים להביא בכורים מעבר הירדן היא, משום שאינה ארץ זבת חלב ודבש. מצאנו מחלוקת בין המכילתא בשמות יג, לבין הספרי בדברים כו, מהו הגדר של ארץ זבת חלב ודבש, האם הכוונה היא רק לשטחם של חמשת העממים בלבד כדעת הספרי ואז עבר הירדן אינה נכללת כלל בגדר של ארץ זבת חלב ודבש, או שמדובר בשטחם של כל שבעת העממים כדעת המכילתא, ואזי ארץ זבת חלב ודבש כוללת גם את עבר הירדן. 

הרב שלמה בעדני, בפירושו מלאכת שלמה שם, דן בביאור המחלוקת ע"פ הבנות שונות במשמעות הפסוקים. האם הכוונה היא רק למה שמוגדר כארץ כנען, ואז ממילא בארץ כנען נכללים רק חמשת העממים בלבד, או שמא כנען הוא שם כולל הכולל את כל שבעת העממים. הגמ' בכתובות קיב ע"א לומדת מארץ זבת חלב ודבש על טיבם של הפירות. ע"פ דרשה זו שם בגמ', היה נראה כי יש להכריע מחלוקת זו ע"פ המציאות קרי ע"פ טיבם של הפירות.

הרמב"ן בשמות יג, ה מיישב את מחלוקת בין המכילתא לספרי:

וכענין זה שנוי במכילתא בפרשה הזאת ועוד שנוי בספרי ונחלה לא תהיה לו זו נחלת חמשה עממין, בקרב אחיו, זו נחלת שני עממים. הפרישו בפני עצמן ה' עממין הללו, לפי שהם עיקר הארץ שבה הבטיחם שהיא זבת חלב ודבש.

א"כ לפי כולם ארץ ישראל המערבית היא לבדה ארץ זבת חלב ודבש מפני שהיא עיקר הארץ לענין שבח הפירות. יתכן כי במציאות ימצאו גם פירות בעבר הירדן שאינם פחות משובחים מפירות א"י המערבית, אולם כיון שלענין שבח הפירות הגדירה התורה את ארץ חמשת העממין בלבד כעיקר הארץ, הרי שלענין בכורים אין הם נכללים בפירות ארץ זבת חלב ודבש. הגמ' בכתובות קיב ע"א באה ללמד על ההבטחה כי ארץ חמש העממין היא ארץ זבת חלב ודבש, וע"כ פירותיה משובחים. מה שאין כן ביחס לעבר הירדן שודאי שיש בה פירות משובחים, אולם לא מצד ההבטחה של ארץ זבת חלב ודבש. 

חיזוק לדבר נראה מדבריו של הרב משה זכות, קול הרמ"ז בבכורים פ"א מ"ד האומר: "דנראה שהשבועה קאי שתהיה זבת חלב ודבש. ואומרת המשנה במע"ש פ"ה מי"ג כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות". א"כ כל המציאות של שבח הפירות, היא רק מכח השבועה וההבטחה, וזו נתנה רק ביחס לארץ ישראל המערבית.

ע"פ דברינו יש לבאר שת"ק ורבי יוסי נחלקו, האם יש לגזור על הבאת בכורים מעבר הירדן. כיון שיש גם פירות משובחים בעבר הירדן, והרי סוף סוף היא א"י לכל חובות הארץ, אלא שכל חסרונה שאינה ארץ זבת חלב ודבש מצד ההבטחה, על כן סובר ת"ק שיש לגזור על הבאת בכורים מעבר הירדן. רבי יוסי סובר שכיון שהפקיעה התורה את עבר הירדן מההגדרה של ארץ זבת חלב ודבש והרי כל הנ"מ היא רק ביחס להבאת בכורים, הרי שאין לגזור. משום שבמידה ונגזור הפקענו גדר למעשה של ארץ זבת חלב ודבש. עוד יסבור ת"ק שלא גרע עבר הירדן מסוריה, אלא אדרבא אם גזרו בסוריה הרי שבעבר הירדן עאכ"ו שיש לגזור. ואילו רבי יוסי סובר שביחס לסוריה החשש שאמרנו לעיל כלל לא קיים, משום שיש עוד נ"מ בין סוריה לא"י.

על פי הדברים הללו יובנו דברי ת"ק במשנה האומר שמביאים וקורין רק מפירות משובחים "מן הפרות שבהרים ומן התמרים שבעמקים ומזיתי שמן מעבר הירדן". אין הוא מחלק בין חיוב מדאורייתא או מדרבנן. לעיל בארנו שודאי גם פירות עבר הירדן יש בהם מהמשובחים אך לא מצד ההבטחה, ולדעת ת"ק שיש לגזור על פירות עבר הירדן, מובן מדוע הוא כולל את פירות עבר הירדן, שהרי כל עניינה של המשנה כאן הוא שבח הפירות, בין אם חיוב המקום הוא מדאורייתא בין אם חיובו הוא מדרבנן. הרמב"ם שפוסק כת"ק מוסיף באור מה חייב מהתורה ומה מדרבנן.

למעבר לחלק ב'