ביכורים הראויים לקריאה ושאינם ראויים לקריאה - חלק א'

ראשי פרקים

א. הבאת ביכורים ומקרא ביכורים

ב. הפריש ביכורים לפני החג ועבר החג

ג. שיטת הירושלמי – נראו לקריאה ונדחו

ד. שני מיני ביכורים - החייבים, ושאינם חייבים בקריאה 

ה. שיטת הרמב"ם: מביא ואינו קורא - אף כשהיו ראויים ונדחו

ו. שיטת הרמב"ם: כשהפריש ביכורים להעלותם בעצמו, וביד שליח

ז. שיטת הרמב"ם: ביכורים שאינם ראויים לקריאה – רק בספק

ח. אין ראוי לבילה - מחמת ספק במציאות, מקום המזבח והקרבה לאחר החורבן

ט. אינם ראויים לקריאה - מקרא ביכורים על ידי אילם

י. אינם ראויים לקריאה - רק בשל סיבה חיצונית

יא. אינם ראויים לקריאה – כשנראו לקריאה לפנים מן החומה

יב. אינם ראויים לקריאה – בביכורים מיין ושמן  

* * *

שתי מצוות בביכורים. הבאת הביכורים, וקריאה עליהם (ספר החינוך, מצוה צא, תרו). מה הזיקה בין שתי מצוות אלו? מהו העיקרון הקובע אימתי ניתן להביא ביכורים בלא קריאה, ואימתי ההבאה תלויה במקרא ביכורים? נקדים תחילה את התנאים הבסיסיים הנדרשים לקיום כל אחת משתי המצוות. 

א. הבאת ביכורים ומקרא ביכורים  

לקיום מצות הביכורים יש למלא מספר תנאים. על הפירות להיות משבעת המינים ודוקא ממקומות שגדלים בהם הפירות המשובחים של אותו המין, ודוקא ממקומות המוגדרים כארץ זבת ודבש.

אחד התנאים הוא שהמביא ביכורים יביאם מפירות אדמתו. כך נאמר בספרי (דברים פיסקה רצז; משנה בביכורים א, א - ב, בסדר אחר): 

ולקחת מראשית כל פרי האדמה - פרט לעריסים ולחכורות ולסיקרקון ולגזלן שאין מביאים משום אותו הטעם שנאמר ראשית בכורי אדמתך. 

כמו כן, גם מאילנות הגדלים באדמת בעלים, אך יניקתם גם מאדמת אחרים, לא ניתן להביא ביכורים מפירותיהם. כך נאמר בהמשך הספרי (שם): 

אשר ה' אלהיך נותן לך - פרט לנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים... מאיזה טעם אינו מביא משום שנאמר (שמות כג, יט) בכורי אדמתך - עד שיהו כל הגדולים מאדמתך. 

מגבלה נוספת היא מגבלת הזמן בהם ניתן להביא את הביכורים והיא מעצרת ועד החנוכה.

בעת הבאת הביכורים יש לקרוא את פרשת הביכורים. עם זאת, חז"ל הורו במצבים מסוימים שמביאים את הביכורים אך אין קוראים. 

גר שאין אמו מישראל, מביא ואינו קורא, מאחר שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" 160. אפוטרופוס, שליח, עבד, אשה, טומטום אנדרוגינוס מביאים ולא קוראים מפני שאינם יכולים לומר אשר נתת לי. מי שיש לו שני אילנות בלא שיש לו קרקע. יבש המעיין המשקה את האילן, או שנקצץ האילן עצמו (משנה ביכורים א, ד-יא). לדעת חכמים מעצרת ועד החג מביא וקורא, ומהחג עד חנוכה מביא ואינו קורא (ספרי שם).

ב. הפריש ביכורים לפני החג ועבר החג

האם קריאת פרשת הביכורים מעכבת את מצוות הבאתם. במקרים שבהם ניתן היה להביא ולקרוא, ובכל זאת שכח לקרוא את הפרשה או נאנס. האם הוא קיים מצוה זו. כך נאמר בגמ' במכות יז ע"א:

אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: ביכורים - הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן. 

ובגמ' שם יח ע"ב: 

ומי אמר ר' אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: הפריש ביכורים קודם לחג ועבר עליהן החג - ירקבו, מאי לאו משום דלא מצי למיקרי עליהן, ואי ס"ד קרייה אין מעכבת בהן, אמאי ירקבו?

מיישבת הגמ' (שם) שדינו של ר' אליעזר מבוסס על הכלל בגמ' במנחות קג ע"ב:

דאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו.

הגמ' בשלב הראשון סברה שבכל מקרה אין תלות בין מקרא ביכורים להבאתם למקדש, ואם כך שאלה, מדוע אם הפריש ביכורים קודם החג ועבר החג ירקבו, הרי הוא יכול להביאם בלא קריאה גם אחר החג?! תשובתה היא שדין זה מבוסס על הכלל: "כל הראוי לבילה אין בעילה מעכבת בו". כלל זה אמור על הלכה בהלכות מנחות, והוראתו הוא שגם אם לא בללו את המנחה בכלי, אך צריך להביא אותה בכלי כזה שראוי לבלול בו את המנחה ובלשון הגמ' "ראוי לבילה", כלומר צריך שתהיה יכולת עקרונית לקיים את מצוות הבלילה באותה מנחה. 

מה ההשוואה בין המקרה של הפריש ביכורים לפני החג ועבר עליהן החג, להבאת מנחה בכלי שלא ניתן לבלול בו ששים עשרונים?

רש"י במכות שם ד"ה כדרבי זירא מסביר, שההשוואה לדין "הראוי לבילה" היא שכשהפריש ביכורים לפני החג הם נעשו ביכורים ה"ראויים לקריאה", ומכיוון שמאיזו סיבה שהיא עבר עליהן החג בלא הבאתם בזמנן, שוב לא ניתן להביאם כיוון "שעבר זמנן ואינן ראוין עוד לקרייה", והם דומים ל"שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו".

אך עדיין הדבר טעון ביאור, הרי כל הביכורים שדינם ש"מביא ואינו קורא" הם אינם ראויים לקריאה, ואם בכל זאת למדו שיש ביכורים ש"מביא ואינו קורא", אולי ניתן ללמוד מכאן דין הפוך, שהכלל ש"כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו", אינו יכול להיאמר בביכורים בכלל, ואף אם הפריש ביכורים לפני החג ועבר עליהן החג, צריך להיות דינם ש"מביא ואינו קורא"?!

ג. שיטת הירושלמי – נראו לקריאה ונדחו  

הירושלמי בביכורים א, ה ביאר את הנאמר במשנה בביכורים א, ה, אודות שליח שהביא ביכורים, שמביא ואינו קורא. לפי הירושלמי, שליח מביא ואינו קורא, דוקא אם כבר בעת הפרשת הביכורים ייעדו הבעלים להביאם על ידי שליח. אך אם ייעדו להביאם בעצמם, אינם יכולים להתחרט ולשולחם על ידי שליח כיוון שהם נראו לקריאה ונדחו.  

כך גם מבואר בסוגיה אחרת בירושלמי ביכורים א, ו על המובא בספרי ביחס לאדם שהפריש ביכורים קודם החג ועבר עליהם החג ודינם שיירקבו. דין זה אמור דוקא כשתכנן בשעת ההפרשה להביאם לפני החג. אבל אם בשעת ההפרשה קודם החג תכנן להביאם אחר החג, הוא יכול להביאם אחר החג בלא לקרוא. 

מדברי הירושלמי, ניתן להסיק כך:

א. המקרים המובאים במשנה בביכורים א, ודינם הוא ש"מביא ואינו קורא", זהו דוקא כשלא נראו מעולם לקריאת ביכורים, ולכך אין הקריאה מעכבת בהם. אך אם נראו לקריאה ונדחו, הקריאה מעכבת בהם, וישארו עד שיירקבו 161. 

ב. כשם שבעה"ב יכול להפריש ביכורים על מנת להביאם על ידי שליח, ויכול להביאם בלא קריאה, כך בעה"ב יכול להפריש ביכורים בשעה שהם ראויים לקריאה על מנת להביאם אחר שייפסלו מקריאה, כגון להפריש ביכורים על מנת שיביאם לאחר שייקצץ האילן או ע"מ להביאם אחר שייבש המעיין וכדו'. 

על פי זה ביארו התוס' גיטין מז ע"ב ד"ה מביא, את דברי הגמ' (שם): "בצרן ושגרן ביד שליח, ומת שליח בדרך - מביא ואינו קורא" דבעינן "שתהא לקיחה והבאה באחד", זהו דוקא כשבצרן להביאם מראש על ידי שליח, אך אם בצרן להביאם בעצמו אינו יוכל לשלוח על ידי שליח, ודינם שיירקבו כדין המפריש בכורים לפני החג ועבר עליהן החג 162.

מאחר שנראה שגם הירושלמי סובר שבביכורים אומרים את הכלל "כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו" - חוזרת השאלה במשנה תוקף: הרי יש הבדל עקרוני בין מצוות קריאת ביכורים למצוות בלילה במנחות. במנחות אין מצב שאותו קרבן מותר להביאו בלא בלילה, לעומת ביכורים שניתן להביא ללא קריאה?!

ד. שני מיני ביכורים - החייבים, ושאינם חייבים בקריאה  

נראה להציע, שיש שני סוגים של ביכורים: ביכורים החייבים קריאה וביכורים שאינם חייבים קריאה.

הדברים מבוארים בגמ' בבבא בתרא פא ע"ב, אשר דנה ביחס לאמור במשנה בביכורים א, ז: "הקונה שני אילנות בתוך של חבירו - מביא ואינו קורא", וקבעה שדעת רבנן במשנה שמביא ואינו קורא, נובעים מחמת הספק האם גם הקרקע של בעל האילנות ויכול להביא ולקרוא, או שמא אין הקרקע שלו והוא פטור מהבאת ביכורים לגמרי. בשל כך הדין שמביא ואינו קורא. אלא שהוא עצמו אינו יכול להביאם בלא קריאה, וצריך שיפרישם להביאם על ידי שליח שאז הוא בוודאות "מביא ואינו קורא". אך הבעלים עצמם מנועים מלהביא בלא קריאה, כיוון שעל הצד שאלו ביכורים גמורים הם חייבים לקרוא, מאידך הם מנועים מלעשות כן מחמת שזה מיחזי כשקרא, או שילמדו מכך שגם ספק ביכורים הם ביכורים גמורים ויפטרו אותם מתרו"מ. בכגון זה חל הכלל ש"כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו!". 

הרשב"ם שם בד"ה כל הראוי לבילה, מבאר שלומדים מדין בילה במנחות לכל התורה כולה, שאף שיש הרבה פרטי מצוות שאינם מעכבות בדיעבד, אך צריך שתהיה לו יכולת עקרונית לקיים את כל פרטי המצוה שהוא עומד לקיים. לדעתו, באותם מקרים שידוע בודאות שדין הביכורים הוא ש"מביא ואינו קורא", הרי שכבר בשעת ההפרשה, פרטי המצוה לא כוללים חיוב מקרא ביכורים, ממילא אין הבאת ביכורים כאלו, נכנסת לכלל של אלו ש"אינם ראויים לקריאה (בילה)" כיוון שאלו ביכורים ש"אינם צריכים קריאה (בילה)". בדומה כתב גם המאירי בבא בתרא פא ע"ב ד"ה ביכורים.

האור שמח בהל' ביכורים ד, יג ד"ה ראה, כתב כהו"א שהסיבה שביכורים שמראש לא היו בני קריאה אין הקריאה מעכבת בהם, משום שהציווי בפרשת משפטים "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" מלמדנו שניתן להביא ביכורים אשר מראש לא ניתן לקרוא עליהם מקרא ביכורים. 

אלא שהאור שמח (שם) דחה זאת בלא לנמק את דבריו, ולכאורה דברי הרשב"ם והמאירי (שם) ושאר הראשונים שהבאנו לעיל, מחזקים את ההבנה שקיימים בתורה שני מסלולי חיוב בביכורים: ביכורים בקריאה, וביכורים בלא קריאה. את ייעודם חייבים להגדיר כבר בזמן ההפרשה, שהיא נעשית לכל המאוחר בעת הקטיף. לפי זה הקביעה אם הם ראויים לקריאה או לא – היא לפי מצב הביכורים בשעת ההפרשה: 

א. ביכורים בקריאה – ביכורים שבזמן הפרשתם ניתן היה להביאם בקריאה. ביכורים אלו "היו ראויים לקריאה ונדחו", ולא ניתן להקל לגביהם להביאם בלא קריאה כיוון ש"כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו".

ב. ביכורים בלא קריאה – ביכורים שבזמן הפרשתם היו פטורים מקריאה – במקרה זה אין שום חסרון בכך שלא יכול לקרוא מקרא ביכורים, כיוון שהתורה לא ציוותה לקרוא מקרא ביכורים על פירות אלו, ולפיכך בעת הבאתם הוא יכול לקיים את המצוה עם כל תנאיה. ביכורים אלו אינם מוגדרים כ"ביכורים שאינם ראויים לקריאה" אלא "ביכורים שאינם חייבים בקריאה". 

הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חלק קדשים וטהרות סימן ו ד"ה והנכון לע"ד, כתב אף הוא שיש שני סוגי ביכורים, אם כי מטעם אחר. לדעתו, כשאדם הפריש ביכורים על מנת לשולחם בידי שליח, דינו ש"מביא ואינו קורא", וזה מונע ממנו לחזור בו ולהביאם בעצמו לירושלים בקריאה. מכאן מוכח שיש שני סוגי ביכורים. שאם לא כן: "מאי טעמא יהיה בבצרן לשגרן ביד אחר, או בצרן להביאן אחר החג, או נתן דעתו למכור שדהו משעה ראשונה, לא נראו לקריאה, דאם אח"כ יביא בעצמו וקודם החג ולא ימכור שדהו, מ"ט לא יוכל לקרא, וא"כ הוו נראו לקריאה ותעכב. אלא ודאי צריך לומר דביכורים שאין קורין הוא ענין אחר. ביכורים דבלא קריאה, דאם ידוע בשעת הבצירה שלא יוכל לקרא לא נתחייב כלל בביכורים דקריאה אלא בביכורים דבלא קריאה שילפינן שישנם ביכורים כאלו, ולכן אף לקטן להביאן באופן שלא יצטרך לקרוא לא נתחייב במצות ביכורים דקריאה אלא בביכורים דבלא קריאה".

לענ"ד כוונת הרב משה פיינשטין לומר שאף אם היתה גזירת הכתוב, ואין כלל חיסרון של "אין ראוי לבילה" בכל מי ש"מביא ואינו קורא", מכל מקום חייבים היינו לומר זאת מטעם אחר, שאם 

לא כן, אדם שהפריש ביכורים להביאם בלא קריאה, ואח"כ מתאפשר לו להביאם בקריאה,הם היו צריכים להיחשב כ"נראו לקריאה ונדחו", שלא ניתן להביאם. מאחר שאין אומרים כך, מוכח שיש שני מיני ביכורים. אולם בסופו של דבר גם הרב משה פיינשטין כתב במסקנת הדברים שהעובדה שיש מציאות של "מביא ואינו קורא" בלא שאומרים לגביה את הכלל ש"כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו" מוכח שזו מצוה אחרת של הבאת ביכורים: "וניחא עתה שאין חלוק בין ביכורים לכל אינו ראוי לבילה שאף באינו ראוי מעולם נמי מעכב, דבביכורים הוא מחמת שנתחייב בביכורים דמצוה חדשה אחרת שאין בה קריאה".

באופן דומה כתב הרב משה פיינשטיין כתב בעצמו במקום אחר, שו"ת אגרות משה יו"ד ג סי' קכד ענף ה, בדעת הרשב"ם (שם) שכמו שהשווה מנחה שאינה ראויה לבלילה כאילו הביא קטניות במקום סולת, הוא הדין שביכורים שאינם ראויים לקריאה הם כמין קדשים אחרים שאינם ראויים לאכילה, ממילא הם סוג אחר של ביכורים. 

למעבר לחלק ב'