חורבן ובנין משום קדושה בארץ ישראל

א. שלושה מקומות חרבים

1. עיר הנידחת

בדין "עיר הנידחת" נאמר (דברים יג, יג-יז):  "כי תשמע באחת עריך אשר ה' אלוקיך נותן לך... יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמור נלכה ונעבדה אלוהים אחרים", ולפי ההלכה אם רוב אנשי העיר הודחו ע"י מדיחים מאותה העיר, העונש הוא "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלוקיך והיתה תל עולם לא תיבנה עוד". פוסק הרמב"ם (הלכות עכו"ם פ"ד ה"ח) שעובר בלאו: "ואינה נבנית עוד לעולם וכל הבונה אותה לוקה שנאמר לא תיבנה עוד".

מדוע נענש גם המקום עצמו ולא רק האנשים? מסביר הנצי"ב (שם): "דמקום ששלט בה כח הטומאה בחוזק, הוא מקום מסוכן לעולם על כן אותו מקום הוא חרב ושרוי  בו כח עבודת כוכבים".

2. עגלה ערופה

בדין עגלה ערופה נאמר (דברים כא, א-ט): "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו... ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה... והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל... וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". רש"י מפרש (שם ד ד"ה וערפו): "תבוא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותיערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות". משמע שהבין שפסוק זה מדבר על פעולת הזריעה והעבודה בלשון עבר - מקום שלא עבדו בו ולא זרעו בו עד עתה. אולם הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת שט) לומד שמשמעות הפסוק לעתיד, להורות איסור לאו על עבודה וזריעה בנחל איתן לאחר שנערפה בו העגלה[1]: "הזהירנו מעבוד ומזרוע בנחל איתן שנערפה בו העגלה והוא אומרו אשר לא יעבד ולא יזרע והעובר על לאו זה לוקה".

3. סדום

בעקבות חטאי אנשי סדום שהכתוב מעיד עליהם (בראשית יג, יג) "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד", וכן "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד" (שם יח, כ), מביא ה' על סדום חורבן  "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים ויהפוך את הערים האל ואת כל הכיכר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה". מכאן ואילך נהפכה סדום למקום שרוף, חרב ושמם, ואף מהווה דוגמא ומשל למקום חרב. כגון: (דברים כט, כב): "גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו", וכן (ישעיהו א, ז): "ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה ושממה כמהפכת זרים" והדימוי שמדמה הנביא בקשר לזה (שם שם, ט): "כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו".

ב. שלוש עבירות חמורות

1.כנגד שלוש עבירות

בהתבוננות בכל אחת מהפרשות המובאות לעיל, העוסקות במקומות שעונשם חורבן ושממה נראה שהם מתאימים לשלוש העבירות החמורות בתורה: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.

עיר הנידחת היא עיר שרוב תושביה הודחו לעבודה זרה. כל עוד עובדי הע"ז בעיר הם אנשים מועטים – אינם רוב העיר, הרי דינם כיחידים ועונשם בסקילה, אולם כשרוב תושבי העיר או כולה עבדו עבודה זרה נגזרה גזירת כליה על תושבי העיר ורכושם ועל העיר עצמה, והמקום הופך לתל שלא ייבנה עוד.

בפרשת עגלה ערופה העונש הוא על שפיכות דמים, וכל עוד לא נמצא הרוצח יוצרת פעולה זו של עריפת העגלה וקללת המקום, זעקה ותשובה על הדם הנקי שנשפך, ומקום העריפה מהווה תזכורת מתמדת לחטא החמור.

הרמב"ם (מו"נ ח"ג פ"מ) מסביר  את טעם[2] איסור העבודה והזריעה: "כי תועלת עגלה ערופה היא גילוי ההורג, ולחיזוק עניין זה שהמקום אשר תיערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, והרי בעל אותה הקרקע יחפש כל מיני עצות ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא תיערף העגלה ולא תיאסר עליו אדמתו זו לעולם". מפני שאם לא נמצא הרוצח, והוא מסתובב חופשי החברה כולה מושחתת בנגע של שפיכות דמים וכיסוי למעשה הנורא הזה.

חטאה של סדום הוא בעיקר בעוון גילוי עריות. על הפסוק (בראשית יג, יג): "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" מביאה הגמרא (סנהדרין קט ע"א): "רעים בגופם וחטאים בממונם, רעים בגופם כמו איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים, שאמר יוסף לאשת פוטיפר", וברש"י (שם): "שטופים בזימה".  גם בבחירת לוט את סדום כמקום מושבו מתאר הכתוב (בראשית יג, י): "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער", ובמדרש (ב"ר פר' מא, אות ז): "אמר ר' יוסי בר חנינא כל הפסוק הזה לשון ערוה:  וישא לוט כמו  ותשא אשת אדוניו את עיניה, וירא את כל כיכר כמו כי בעד אשה זונה עד כיכר לחם, כי כולה משקה כמו והשקה את האשה את מי המרים, לפני שחת ה' כמו ושחת ארצה". כך גם מתרגם הירושלמי "וזקף לוט את עינוי לזנוי", ועוד במדרש (תו"ש פי"ג אות לט ובהערות): "יש מעיינות שמגדלין גבורים ויש חלשים, יש צנועים ויש שטופים בזימה ומעיין שטים של זנות היה והוא משקה  לסדום". ובמדרש הגדול (שם) מובא על אנשי סדום: "מגיד הכתוב שהיו שטופין בעריות ובמשכב זכר ובהמה". כך בסיפור המלאכים שהתארחו בסדום, קוראים אנשי סדום אל לוט (בראשית יט, ה): "איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם". ותשובתו (שם שם ו-ז): " אל נא אחי תרעו: הנה נא לי שתי בנות אוציאה נא אתהן  אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם". סופו של לוט שהיה להוט אחר עריות שחטא במערה עם בנותיו. ובלשון המדרש  (ב"ר פר' מא  אות ז): "אמר ר' נחמן: כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות סוף שמאכילים אותו מבשרו ".

גם תיאורה של סדום "כגן ה' כארץ מצרים" נותן לפסוק משמעות כפולה גם היא  פוריה כמצרים "אשר השקית ברגלך כגן הירק", אולם גם שטופה בזימה כמותה "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וסדום היא  מעין "אי של מצריות" בתוך ארץ ישראל.

למדנו ששלושת המקומות בהן אמרה התורה שיחרבו בגלל החטאים הכבדים שנעשו בהם, מקבילים לשלוש העבירות החמורות בתורה.

2. קדושת הארץ ע"י חורבן

התורה מסכמת (ויקרא יח כד-ל) את פרשת העריות: "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה". ארץ ישראל אינה יכולה לסבול לאורך זמן טומאה ושחיתות. "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ" (שם), משמעות כניסתם של בני ישראל לארץ מצד קדושתם הייתה לעקור את העבירות החמורות, ולהוציא את טומאת עמי כנען מהארץ, בגלל הקדושה המתאימה לסגולת הארץ, כמו שאומרת התורה (שם שם, ג)  "כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו". ישנו קשר בין סגולת הארץ ובין צורת החיים עליה, ולכן יש חשיבות לעקור ישובים וחיים, שבעקירה הזו שומרים על קדושת הארץ והחיים עליה.

להמחיש את חומרת שלש העבירות החמורות שנעשו  במקום מסוים, ייהפך המקום למקום קללה וחורבן, כדי להדגיש שמקום כזה לא ראוי להיות ארץ הקודש. כי מעלתה של ארץ ישראל שהיא ארץ שמעלותיה רוחניות ובזכות זה נותנת פירות, נבנית וצומחת. אולם במקום שעבדו עבודה זרה כמו בעיר הנידחת ייהפך המקום למדבר שממה ותיעקר מברכתה של ארץ ישראל. משום שבארץ ישראל ישנה מצווה מיוחדת לעקור ולרדוף אחר עבודה זרה, מפני קדושתה של הארץ, כמו שפוסק הרמב"ם (הל' עבודת כוכבים פ"ז ה"א):  "ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודת כוכבים שבו, שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהן ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בחוץ לארץ". לכן המצווה היא לשרש את העיר שעבדה ונכשלה כמקום ציבורי בע"ז[3]

 כך גם מקום שבו ערפו את העגלה מהווה תזכורת לשפיכות דמים והופך למקום שלא יעבד ולא יזרע.  והרמב"ם פסק בענין זהירות ושמירת הנפש (הל' רוצח  פ"ח ה"א): "ואין  ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל".

מקומות אלו ומהווים תזכורת חיה ומתמדת לחומרת העבירות ואיום על יושבי הארץ, שראוי להם להרבות בקדושה ולהתרחק מן העבירות החמורות כדי שגורלם לא יהיה כגורל עיר הנידחת, נחל איתן, וסדום.

ב. קדושה עצמית כנגד החורבן

כנגד שלושת המקומות הללו ישנם בארץ ישראל מקומות אחרים המהווים ניגוד גמור להם, ויש בהם עוצמה  מרוכזת מתוך קדושתה הכללית של הארץ. במקומות אלו נשללת הטומאה הגורמת לחורבן בשלוש רבדיה – שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות.

1. ערי מקלט - ערי חיים

בארץ ישראל ישנן ארבעים ושמנה ערי לויים שמהווים גם ערי מקלט, מהם שש ערי מקלט הידועות – שלש בעבר הירדן המזרחי ושלש בעבר הירדן המערבי, והן קולטות רוצחים בשגגה הנסים אליהן. יסוד הכלליות וסגולתה הרוחנית המיוחדת של העיר שמתקנת ויוצרת חיים אפילו לרוצחים בשגגה שהחסירו ומיעטו חיים. שש ערי המקלט בולטות בסגולתן יותר מארבעים ושתים שאר ערי הלויים, אמנם גם הן קולטות רוצחים בשגגה, אבל שש הערים קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, וסגולת המקום בולטת בהן ביותר.

ארץ ישראל שהיא ארץ חיים מובטח לה שתמנה כשתתרחב עוד שלוש ערי מקלט נוספות ע"פ הכתוב (דברים יט ח-ט): "ואם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך... ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה". מהלכה זו למד הרמב"ם  (הל' מלכים פי"ב ה"ב) רמז בתורה על ימות המשיח (אע"פ שבעת ההיא מצד תיקון הדורות יהיו פחות רוצחים, ארץ ישראל יוצרת חיים ע"י הערים הללו בסגולתן), שהרי דבר זה לא היה אלא יהיה לעתיד לבוא, ואין זה מראה על פחיתותה אלא אדרבה על מעלתה של הארץ שבכוחה להזרים כוחות חיים לחלושי החיים ולאמץ אל חיקה אנשים שבעטיים נגרם מוות. ה"שם משמואל" (פרשת שופטים תרעו) מחדש שמעלתן של שלש ערי המקלט שתהיינה בימות המשיח תהיה כה גדולה שאף יוכלו לקלוט רוצחים במזיד בלא התראה, שאין להם תקנה בערי מקלט רגילות.

2. קדושת קודש הקדשים

עשר קדושות יש בארץ ישראל זו למעלה מזו, וקודש הקדשים על כולן (כלים פ"א מ"ט) "קדש הקדשים  מקודש מהן, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה", מפאת השכינה השוכנת שם תמיד, ומשם יוצא הדיבור האלוקי. אולם דווקא שם במקום המקודש ישנן דמויות של פרצופים על ארון הקודש - "אלוהי זהב". התורה אומרת (שמות כ, יט): "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם", ובמכילתא (שם) "לפי שאומר ועשית שניים כרובים זהב, אמר הריני עושה ארבע ת"ל אלוהי כסף, ואם הוספת על שניים הרי הם כאלוהי זהב". האיסור לעשות כרובים הוא אפילו לכבודו של הקב"ה ולא רק שאסור לעבדם. ומחוץ למקדש אסור לעשות פרצופים אלו כי הם עבודת אלילים גמורה. וגם במקדש אם שינה לעשותם של כסף במקום של זהב הרי הם כאלילים ואסורים.

הרמב"ן (בפתיחה לפרשת תרומה) מקביל את המקדש להר סיני והדיבור היוצא מבין שני הכרובים הוא כמו מתן תורה ששם נאמר (דברים ד, לו):  "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אישו הגדולה", ועל כן היו שניהם זהב כעין (שם) "ודבריו שמעת מתוך האש".

נמצאנו למדים שמקום קודש הקדשים גורם. אין בקודש הקדשים חשש לעבודה זרה, ולכן אפשר להכניס שם צורות מסוכנות ומוחשיות (הכרובים) ואין חשש לדבק בסמלים, שכן המציאות האלוקית נוכחת בכל עוצמתה ומוציאה את האדם מן המוחש אל המופשט.

3. לשכת פלהדרין – פרישות

אומרת המשנה (יומא פ"א מ"א): "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין", והגמרא (שם ג ע"ב) לומדת מצוות פרישה זאת ממעמד הר סיני "וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי, מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה שישה". סגולת מקום זה דומה להר סיני שהוא טעון פרישה מאישה. ביום הכיפורים שהוא כנגד יום הכניסה לענן, אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש היה שלא אירע קרי לכהן ביום הכיפורים. נס זה עצמו מעיד שהסכימו מן השמים שפרישה זו היא הכנה נאותה לעבודת הקודש, ואף בזאת דומה הכהן הגדול למשה רבנו ששהה בהר סיני ופירש מן האישה והקב"ה הסכים על ידו כדי שיהיה הדיבור עמו בכל שעה.

סגולתה של לשכת הפלהדרין זוהי הפרישות והריחוק מן העריות. המקום גורם לסילוק מהנטיה האנושית היצרית של עריות, וזוהי הסיבה שבמקום זה הכהן הגדול פרש מן האשה ואף לא ראה קרי.

ג. ירושלים ובית המקדש - תמצית של קדושה

כל המעלות של מקומות בארץ ישראל: שלא נעשית עיר הנידחת, שמסלקת את גיעול שפיכות הדמים, ותדירות השראת השכינה בקודש הקודשים הדוחה את הצורות והסמלים, וכן הקדושה היוצרת תוספת פרישות ומסלקת תאוות, מרוכזות בירושלים וחלק מהם מתפשט גם במקומות בעלי סגולה מיוחדת בארץ ישראל. 

במקום שם השכינה יורדת לארץ מוצאים אנו את קריאת התגר הברורה כנגד ג' העבירות החמורות. וכך לימדנו מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל בפסוקים האחרונים של פרשת יתרו[4] המדברים על דינים והנחיות בבניין בית המקדש, רמוזים שלוש  העבירות החמורות, כי המקדש וירושלים באים לעקור את שלושת העברות החמורות שהן האנטיתזה לאלוקות. כנגד עבודת האלילים נאמר:"לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם";  כנגד שפיכות דמים נאמר: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה"; וכנגד גילוי עריות נאמר: "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו".

סיכום

התורה החילה על שלשה מקומות בארץ ישראל גזירת כליה וחורבן: על עיר הנידחת מפני חטא עבודה זרה, על מקום עריפת עגלה בנחל איתן מפני עוון שפיכות דמים ועל סדום מפני עוון גילוי עריות.

קללת השממה והחורבן באה להדגיש שמקומות אלו אינם ראויים לשאת את ברכת הארץ ישובה ופריחתה ומהווים תזכורת מאיימת לגלות שתבוא על העם אם ימשך לעבירות אלו שיגרמו לגלות מן הארץ.

וכנגדם, שלשה מקומות שיש בהם עוצמה שמהווה משקל נגד לעבירות אלו: ערי מקלט, לשכת פלהדרין וקדש הקדשים שיש בהם סגולה עליונה לעקירת הטומאה והשחיתות.

אף מקומות הקללה בארץ ישראל מלמדים על מעלתה של הארץ שאיננה יכולה לסבול ריקבון ושחיתות, ובקיום המצוות ובעיקר בהתרחקות משלוש עבירות אלו, תזכה ארץ ישראל להיות ארץ טובה "אשר עיני ה' אלוקיך בה" וככל שתרבה שם קדושה יביא גם לפריחה ולברכת השפע.