האדר"ת והמצוות התלויות בארץ

 

האדר"ת זצ"ל בגאונותו הרבה חיבב במיוחד את המצוות המיוחדות והבלתי שכיחות, וכפי שכתב "מי יתן ויתרבו חיבורים כאלו המיוסדים על מצוות מיוחדות"[1]. כמו כן פיעמה בקרבו אהבת ארץ ישראל חזקה במיוחד. שילוב שניהם עורר אצל האדר"ת את האהבה למצוות התלויות בארץ.

 

א. העיסוק במצוות התלויות בארץ כשאי אפשר לקיימם

העיסוק במצוות התלויות בארץ בחוץ לארץ אפשר להסבירו בשני אופנים: האחד, כהכנה לקיום המצוות התלויות בארץ, וכאשר יעלו לארץ ידעו לקיימם כהלכתם. השני, אפשר לבאר שהעיסוק במצוות אלו הוא מעלה בפני עצמה גם בהיותם בגולה. הנצי"ב כתב[2]:

"וראוי לכל מי שיש בו כשרון להבין ולהשכיל להשיג זה הקונטרס ולעמוד עליו לקיים מה שכתוב הציבי לך ציונים, למען כאשר נזכה לעלות לאה"ק ולקיים מצות תו"מ ומצות ביעור מעשרות בזמנם, נבין פי' הפרשה ולהגיד לפני השם".

הרב קוק[3] הוסיף קומה נוספת להבנה זו, והסביר שכאשר אנו עוסקים במצווה שאין אנו יכולים לקיימה בפועל, הקב"ה מקיים את דברי חז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וככל שנעסוק יותר במצוות המקדש והתלויות בארץ הקב"ה יביאם במהרה לידי מעשה.

האדר"ת בהקדמתו לאחרית השנים[4] הסביר את דרשת חז"ל[5] "והיה כי תבא אל הארץ, עשה מצוה האמורה בענין (ביכורים) שבשכרה תכנס לארץ". למרות שמצוות ביכורים נוהגת לאחר הביאה לארץ, בכל אופן העוסק במצוות ביכורים הרי זה כאילו קיים את המצווה עצמה, למרות שהוא אנוס ואיננו יכול לקיימה בפועל. לכך התכוונו חז"ל שבזכות למוד מצוות ביכורים וקיומה במדבר יזכו להיכנס לארץ. האדר"ת  לא הסתכל על המצוות התלויות בארץ כהכנה לקיומם אלא עצם הלימוד הוא עשייתם בפועל[6]. שנה  קודם להוצאת אחרית השנים – בט"ו בשבט תרנ"ב, נשא האדר"ת  דרשה גדולה בפאניוועז' על מצוות התלויות בארץ, בהתמקדותו בביאור דברי ר"ע שהפריש בספקות שתי מעשרות. בספרו נפש דוד[7] כתב האדר"ת, שנהג  כל ט"ו בשבט ללמוד את הגמ' במסכת ר"ה (יד ע"ב) והל' מעשר ברמב"ם, והשתדל לחדש דבר מה במצוות התלויות בארץ. בכתביו הוסיף שיהא חשוב לימוד זה כאילו קיים מצוות הפרשת תרו"מ בפועל.

 

ב. אהבת חקלאי א"י המקיימים מצוות התלויות בארץ

אהבת ארץ ישראל פיעמה בעוז ברוחו של האדר"ת, והרבה לכתוב חדושי תורה בשבח ארץ ישראל, ואפילו תכנן להוציא מאמר מיוחד על שבח ארץ ישראל. בהסכמתו לספר "יוסף חן"[8] חידש שזכות ארץ ישראל גדולה, עד שיכולה להגן אפילו על מי שעושה אותה בלא צווי וללא כוונת מצוה. באגרת לקהילה שתרמה לחקלאי ארץ ישראל כתב[9]:

"הנני מברך לצור ישראל ואביר יעקב ית', מקוה ישראל אשר העיר רוח טהור בלבבכם לצאת לישע עובדי אדמת הקודש, הנוטעים נטע נאמן על הרי ישראל, אשרי חלקכם ונחלתכם שפרה עד מאד, לקח טוב לקחתם לעצמכם מצוה רבה וגדולה, מצות ישוב ארץ ישראל הקדושה".

חתנו הרב קוק כתב עליו[10]:

"אהבה רבה ובגעגועים נפלאים, שקשה למצוא דוגמתם, היה מקושר לאהבת ארץ חמדה. כל שיחו ושיגו, חושיו ורגשותיו, היו נתונים תמיד לאהבת ארצנו הקדושה, ולצפייה לישועתם של ישראל עליה. "

אהבת ארץ ישראל בכללותה התגלתה בייחוד באהבת בני המושבות בארץ ישראל. האדר"ת  היה עני מרוד כל ימי חייו, ובשנת תרנ"ג כאשר כתב את ספרו "אחרית השנים", אספו בעבורו כסף לקנות לו בגד אדרת שער[11]. אנשי עירו לא שילמו לו שכרו, והיו חייבים לו מאות רובלים. עניות זו התבטאה בכך שלא היה בידו להדפיס את כל ספרו וקצרו מאד[12].  למרות עניות נוראה זו,  האדר"ת  מרוב חיבתו לחקלאי ארץ ישראל המקיימים את המצוות התלויות בארץ, הקדיש את כל הכנסותיו מהספר אחרית השנים לטובת "אחינו העובדים עבה"ק ומקיימים מצוות תרומ"ע כדין תורה".

אהבה זו לחקלאי ארץ ישראל התגברה  בעלותו לארץ ישראל כתב אז האדר"ת  במכתב לרב קוק[13]:

"ובאמת שהמכשלה הזאת שהלכו באיזו מושבות בדרך רחוקה, הייתה ביד רבני ירושלים אז שהם התרחקו מהם ולא זכרום ולא פקדום, ואני לא כן עמדי, מאז באתי לפה כלתה נפשי לראותם, וכמה פעמים נזכרתי במאמר המבהיל מתנא דבי אליהו[14] המחריד לב ונפש".

על קשר זה כתב הרב קוק[15]: 

"המושבות, הישוב החדש היה לו (לאדר"ת) משוש חייו, תקוה ועוז. כמה היה חפץ להשפיע עליו מרוחו הטהור, אמנם כבר עצרוהו חלאים, רפיון הגו והרוח. הדעה העמוקה והפנימית, שהצלחת הישוב תלויה אמנם כפי אותה המדה שרוח ד', שהוא רוח ישראל האמיתי, יפרח שם וישגשג, היא משכה אותו תמיד, לחשוב מחשבות איך לרומם רוח היהדות האמיתית בהרבה המושבות. אבל הסביבה לדאבון לב, מצא אותה בלתי עוזרת עדיין לשכלל לזה אמצעים הגונים".

 

ג. מערכה ציבורית לקיום מצוות התלויות בארץ

האדר"ת  עלה ארצה בכ"ד אדר תרס"א, יומיים לאחר מכן עלה לירושלים, כאן החלה תקופה של קיום המצוות התלויות בארץ בצורה מעשית, לא כדרשות ופסקי הלכות. כמו כן מכאן חלה עליו אחריות צבורית לקיום המצוות התלויות בארץ. את הנהגת הרבנות בירושלים קיבל מהגאון הישיש הגר"ש סלאנט  שביקשו לבוא ולשאת בעול הנהגת הציבור בירושלים. שני הגאונים הללו מינו אחראי על תרו"מ בירושלים, ולאחר מכן בארץ ישראל את הגה"צ רבי בן ציון יאדלר[16]. מנוי זה של יהודי מיוחד לפיקוח על תרו"מ ומצוות התלויות בארץ, שינה את מצב הפרשת התרו"מ לשנים רבות. עד הוצאת יוזמה זו לא היה גוף ארצי שיפקח על ענייני תרו"מ, כל אחד היה מפריש לעצמו, ורבה הייתה המכשלה והקלקולים. בכך שיש מפקח מסודר הרי שהדבר נותן מימד ציבורי שכל ירושלים וארץ ישראל מפוקחת ומסודרת בענייני מצוות התלויות בארץ. אחד השינויים היסודיים שנעשה באותה תקופה היה שאת הפרשת תרו"מ לא יעשו בירושלים אלא כל מושבה ומושבה הייתה חייבת להפריש ולעשר על ידי ת"ח מיוחדים, ולהביא את הירקות והפירות מעושרים כדת וכדין לירושלים. בכך נמנע מכשול גדול של הכנסת פירות וירקות טבל, וכן נמנע מגויים להביא פירות ישראל לא מעושרים ולמכרם. כמו כן בהחלטה זו תוקנו גם הפירות שיוצאו לחו"ל. בשנת תרס"ב פורסם כרוז - מודעה ואזהרה שאין לאכול פירות שאין עליהם תעודת הפרשה. עוד תוקן שהמשגיחים של ירושלים יפקחו על כך שהפרישו תרו"מ. כאשר קרה והגיעה סחורה לא מעושרת הורה האדר"ת להחזירה למושבה שיעשרו במקומם ולא ישנו מהוראות הרבנים. האדר"ת מספר[17] שתקנות אלו הופצו בכל המושבות והשווקים, וכמו כן הלהיב אברכים שישגיחו על זה, וילכו לחנויות ולשווקים לפקח שתקנות אלו נשמרות בכל תוקף. כל חנות שעמדה בתנאים קיבלה תעודת כשרות, וללא תעודה זו לא יכלה למכור בירושלים. על מודעה זו חתמו הרב אלישר, הרב סלנט והאדר"ת. בסיום ההודעה נאמר: 

"בזכות המצוות התלויות בארץ ישלח ד' ברכה במאודם, ויהי נועמו עליהם עד העולם, ומעשה ידיהם להתפאר יכונן סלה, ויזכו לישועת ד' את עמו ארצו ונחלתו ב"ב[18]."

 בעקבות תקנות אלו החלו לעשות פיקוח קפדני יותר במושבות על צורת ההפרשה, ולא התקבלה תוצרת אלא ממושבות שת"ח בקיאים במצוות תרו"מ הפרישו ממנה.

תקנות אלו היוו את היסוד והבסיס לכל נהלי הפרשת תרו"מ מאז ועד היום.

בערוב ימי האדר"ת (תרס"ד) כאשר גברו עליו מחלותיו וחולשותיו, ולארץ ישראל עלה חתנו הרב קוק. האדר"ת העביר אליו את התפקיד של האחראי על המצוות התלויות בארץ. במכתב משותף של הגר"ש סלנט והאדר"ת  כתבו :

"הננו להודיע לכבודם, כי הרב הגאון המובהק הצדיק אשר שמו כשמן תורק מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א הופקד, לשמחת לבבנו, לרב העיר יפו והמושבות תובב"א. ומעתה כל הענינים השייכים למצות התלויות בארץ, וההשגחה על עניני כלאים וערלה וכו' תרומה ומעשרות וכו', הכל יהיה נחתך על ידי ידידנו הרב הנ' שליט"א, שאנו וכל בית ישראל סומכים עליו ומחזקים ידיו בכל תוקף ועוז[19]. "

 

ד. הפרשת תרומות ומעשרות

האדר"ת לא הסתפק רק בפקוח ותקנות על הפרשת תרו"מ, אלא אחר פטירתו של הרב נפתלי הירץ זצ"ל (שנת תרס"ב), נסע האדר"ת בעצמו להפריש תרו"מ ביקב בראשון לציון, הוא התעכב ביקב כיומיים. האדר"ת מספר על ביקורו זה[20], ועל התרגשותו ביקב, וכך כתב:

"נזלו דמעי גיל מעיני מרוב עליצות נפשי, אשר בחסד ד' זכיתי לראות כי הגפן יתן פריו מעמל אחינו, שמסרו נפשם לעבודת ארץ הקודש לעבדה ולשמרה, וביחוד בשמרם החובות התלויות בארץ, כדת של תורה".

בצפירה[21] מספר בן היישוב על מעמד הפרשת תרו"מ ביקב, כיצד האדר"ת למרות חולשתו הרבה והחום הגבוה באותו היום, יצא לראות את הכרמים והמטעים ובלבד שיזכה לדרוך על אדמת הקודש. עוד הוסיף לספר שכאשר עזב האדר"ת את המושבה כמעט כל המושבה יצאה ללוותו, והאדר"ת השמיע שיחה ודרוש על המצוות התלויות בארץ, שהלהיבה את הציבור לקיום מצוות התלויות בארץ.

האדר"ת לא הוסיף עוד בנסיעות אלו, וכפי שכתב במכתבו לרב קוק[22]:

"ארכו לי הימים לחכות על בשורת שלומו הטוב מנסיעתו ועבודתו לאחינו יושבי הארץ, ד' עליהם יחיו ויפרחו כגפן סלה, ואני בעונותי הרבים לא זכיתי להעונג הזה אשר רבות קויתי לו מאז זכיתי לעלות אל הקודש, כי אעבור על כל מושבות אחינו המחזירים עטרה ליושנה, אבל למגינת לבי מאז באתי לפעה"ק עונותי יסרוני ל"ע, ורק אחת עלתה לי זה שנתיים שהייתי בראשון לציון כשני ימים, ד' יחזקני ויאמצני, וזכות אבותי ז"ל תעמוד לי להחלימני לימים טובים לבריאותי, להשביעני מטובו, טוב ארצו הק', לראותה מבורכת ממעשה ידי אחינו להתפאר. אמנם נתגלל זכות ע"י כ"ג נ"י להורותם דרך ד' לשמור מצותיו וחוקותיו התלויות בארץ, לעבדה ולשמרה בכל הלכותי' הרבות".

חולשתו ומחלותיו הרבות מנעו מהאדר"ת את התענוג הגדול להתעסק במצוות התלויות בארץ, ובודאי לא יכול היה לצאת למושבות ולדאוג למצוות התלויות בארץ. הדבר הסב לו הרגשה שמא הוא פוגם בעבודת הרבנות, בכך שלא הצליח לעשות יותר למען מצוות התלויות בארץ[23]. 

 

ה. קצור הלכות תרומות ומעשרות

האדר"ת חפץ לכתוב ספר פסקי הלכות של מצוות התלויות בארץ, ובאגרת לחתנו – הרב קוק,  כתב בשנת תרס"ב:

"עוד אבקשהו מה שלבי עלי דוי, ובשנה העברה נזכרתי אחרי שכבר עבר הזמן. הן בקרוב קרב עת בצירת הענבים וקצירת התבואות וכל הפירות, והן רבים נכשלים באכילתם טבלים. וכבר הרעשתי אשתקד (תרס"א) להדפיס פתקאות קצרות דיני ההפרשות בקצרה ובלשון זארגאן (עממית), אך לא השגתי מי שיכתבם ויסדרם כראוי[24]. על כן אבקשהו, יסדר בקיצור נמרץ, הלכות קצרות, דיני תרומה גדולה, מעשר, תרומת מעשר, מעשר עני (שבשנה זאת), מעשר שני, איך יפריש כל אחד בקנייתו מן השוק, ולשון  זארגאן, ואני אדפיסם על הוצאותי, איה"ש, להפיצם בכל המושבות ובפעה"ק וכל הערים הקדושות. "

מכיוון שהרב קוק  לא כתב את קונטרס ההלכות, כתב[25] האדר"ת שנה לאחר מכן (תרס"ג) לרב קוק,  שהוא מתכונן להדפיס מחדש דיני תרו"מ בקיץ זה.  כעבור שנתיים (תרס"ה) באגרתו האחרונה לרב קוק[26] כתב:

"והעיקר היה טוב לסדר קונטרס קטן, כעין ס' שערי ציון להבעל חיי אדם, הכולל כל ההלכות התלויות בארץ ולהדפיסם למאות או גם לאלפים, וללמדם בבתי מדרשות שיעורים קבועים בפני עצמם, מי יתנני ואהיה סניף למזכי הרבים, ובעוונותי נחלשתי מאד ל"ע ואין בי כח לעשות מאומה, ואחשוב כי זכות זה יתגלגל על ידי כתר"ה שי'".

אנו לומדים עד כמה חפץ האדר"ת  להפיץ את ההלכות התלויות בארץ ביישוב.

 

ו. ביעור ווידוי מעשרות

אחת הפעולות שהאדר"ת השאיר רושם בעולם הוא חידוש נושא ווידוי מעשרות. אמנם החל בפעולה זו עוד בהיותו בפאניוועז' בשנת תרנ"ג, אולם כאשר עלה לירושלים ובשנת תרס"ג הייתה שנת השמיטה וממילא חל חיוב ביעור מעשרות, שוב חזר האדר"ת והדפיס את ספרו "אחרית השנים". מחוסר זמן מסר את המחברת לידי אברך שיקצרה, ובעריכתו שכח להזכיר שאין פודים מעשרות בירושלים דבר שציער את האדר"ת[27]. האדר"ת היה מהראשונים שעוררו על שאלת ביעור ווידוי מעשרות, וכפי שכתב הרב יוסף צבי הלוי בהקדמה לספרו 'השקפה לברכה':

"ואף פעם לא שמעתי ששקדו לתקן להודיע ולהזהיר על קיום מצות ביעור ווידוי המעשרות, כאילו היא מצוה אשר לא כתובה בתורה. רק בזמן שעלה אליהו לארץ הקדושה, הוא ניהו הרב הגדול האדר"ת זצ"ל, ונתקבל לרב בעיר הקודש ירושלים ת"ו, הדפיס מודעות ואזהרות בשנת השמיטה תרס"ג, לקיים מצות ביעור ווידוי מעשר, כמו שכתוב בתורה. הוא שלח אלי המודעות והאזהרות הנזכרות, להפיצם בכל המושבות, למען ידעו לקיים בפועל, וגם חידש חידושים רבים במקצוע זה, ופתר הרבה ספקות בדיני ביעור ווידוי, כמו שיראה המעיין בספרי החדש הנכחי, שהבאתי דבריו הקדושים, והנני נושא ונותן בהם בארוכה לברר הלכה".

לחידוש מצוות הווידוי היו מתנגדים[28], בכו"א מנהג העולם לקיימה[29], ובכך עלה זיכרון למצוות ווידוי מעשרות.

 

ז. שביעית

אחת השאלות המרכזיות שעלו בהיות האדר"ת  רב בירושלים, הייתה שאלת השמיטה שחלה אז בשנת תרס"ג. במהלך השנה השישית העלו רבני פתח תקוה והמושבות בפני האדר"ת  שאלה זו.  הגאון הרב יעקב ריינוס שלח אגרת ובה העלה את השאלה האם אפשר להקל כהוראות הרבנים בשמיטות הקודמות (תרמ"ט, תרנ"ו). בתוך דבריו כתב:

"וכת"ר המתגורר בארצנו הקדושה והעומד בראש הישוב הישן הוא הראשון שצריך לצאת בהיתרו ולהיות לאות ולמופת לכל רבני אה"ק ורבני חו"ל. ומכת"ר יראו רבים וכן יעשו... ומובטחני בכת"ר ובאהבתו העזה והחמה לארץ קדשנו וחמדתנו ולכל בוניה הבונים את חורבותיה ומרטיבים את רגביה בדם לבבם ומח עצמותיהם[30]. "

האדר"ת  התלבט מאד בעניין השמיטה, ופנה[31] גם אל חתנו הרב קוק שיברר את עניין השמיטה. האדר"ת בגלל המצב הכלכלי בארץ ישראל שינה את דעתו, וכפי שכתב[32] "ודעתי עתה שונה הרבה מבשנת תרנ"ו, שאז נתווכחתי בדובעללן עם הגאבד"ק ביאליסטאק[33], יבדילנו ד' לחייטו"א, אבל עתה הרבה השתנה". באגרת זו הורה האדר"ת  לנהוג כפי הוראות דיפו הרב יוסף צבי הלוי[34], וכפי שכתב בסוף הספר הוראת שעה[35], שיש לנהוג בהיתר המכירה כהוראות הרב נפתלי הערץ הלוי שקיבל את הוראות הגאון מהרי"ל דיסקין. האדר"ת  סבל רדיפות מחסידי הגאון דיסקין  שסברו שכיוון ובשנת תרמ"ט המהרי"ל דיסקין  היה נגד היתר המכירה, א"כ גם בשנת תרס"ג בודאי לא היה מתיר, והאדר"ת  קראם והסביר להם שבשנת תרמ"ט היה ניסיון לעקור עניין השביעית ולכן התנגד, אולם כעת מדובר בהגדרות הלכתיות ובכך גם המהרי"ל דיסקין  היה מתיר. דבר זה גרם לאדר"ת הרבה עגמת נפש. ובייחוד שהאדר"ת  היה מאוהבי היישוב החדש בארץ ישראל, וכפי שכתב[36] על האוסרים את היתר המכירה:

"ואם שהישוב חרב ח"ו, וש' בתי אבות שומרי תורה ותרומ"ע אין להם במה לחיות, זה אין דאגתם, ואני קראתי עליהם מש"כ בחו"מ, בשלו יכול לקדש שם שמים ולא בשל אחרים. "

הגר"ש סלנט  דן האם בשביעית יש מקום להדר לקחת אתרוג מהיתר מכירה, שהרי אתרוגים אלו אין בהם קדושת שביעית כיוון שנמכרו לעכו"ם. האדר"ת  אמר לו[37] שסברא זו איננה יכולה לפגוע בחביבות פירות ארץ ישראל, שאפילו אם אין בהם קדושת שביעית - פירות ארץ הקודש הם, ובודאי לסוברים שצריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. דהיינו הקדושה העצמית של ארץ ישראל איננה שייכת לכך שהארץ נמכרה לנכרי, ואין הקדושה העצמית נפקעת מהארץ. חתנו של האדר"ת  – הרב קוק  גם כן נתקל בשאלה זו, והאריך[38] לבאר את ההבדל בין קדושת הארץ וקדושת המצוות.

שאלת השביעית החלישה מאד את האדר"ת , וכפי שכתב[39]:

"בריאותי הוטב ב"ה, אבל הטרדות יכאיבוני וילאוני ל"ע כפי הטרדות הנזכרות, וביותר מענין השביעית אשר כל יחיד שואל אותי מה לעשות. "

האדר"ת המשיך את היתר המכירה, כפי שנהג בארץ ישראל בשנים הקודמות (תרמ"ט, תרנ"ו). מסורת פסיקה זו בארץ ישראל לגבי שביעית הורחבה והוסדרה לאחר מכן בבא הרב קוק לארץ ישראל, והנהיג את השמיטה בשנת תע"ר. ללא הוראתו זו של האדר"ת אי אפשר היה להנהיג את היתר המכירה, שהרי אם בשנת תרס"ג לא היו נוהגים בהיתר המכירה אי אפשר היה לחדשו לאחר מכן, רק מכיוון שהאדר"ת הנהיג את היתר המכירה בשנת תרס"ג, יכול היה הרב קוק לשכללו, ולאפשר המשך קיום היישוב היהודי בארץ ישראל עד ימינו.

 

ח. תל פיות

למרות חולשתו הפיזית היה האדר"ת  תל פיות במצוות התלויות בארץ, וחכמי ארץ ישראל הפנו אליו את השאלות שהתעוררו בייחוד שאלות הקשורות למצוות התלויות בארץ. בשנת תרס"ב כאשר המצב הכלכלי של חקלאי ארץ ישראל היה בכי רע, ולא היה להם כסף אפילו לזבל את הכרמים, הומצאה שיטה של זריעת תורמוסים בינות הגפנים ולאחר מכן לטמנם באדמה, כך שלא יאכלו אלא ישמשו כזבל. ונשאלה השאלה האם אין בכך משום כלאים, שאלה זו הופנתה לאדר"ת על ידי הרב יואל משה סאלאמאן (סלומון), שסיים את דברי שאלתו: "ואל תשובת הדר גאונו רבים ייחלו".  האדר"ת  האריך בדברי הרמב"ם והשו"ע והעלה לקולא כשהזריעה תעשה על ידי גוי. הרב אלישר  קיבל את דברי האדר"ת  ופלפל בהם,  אולם למסקנה הכריע כמותו להקל[40]. הגר"ש סלאנט[41] דן בדברי האדר"ת שהקל לזרוע תורמוסים בכרם והקשה עליהם, אבל למעשה נהגו באותה תקופה להקל.

שאלות רבות נשאל האדר"ת  במצוות התלויות בארץ, חלקם העלה על כתב בקונטרס קטן אשר כינהו "שבח הארץ"[42]. בחלק מהדברים הוא מביא מחלוקות שהיו בינו ובין הגרש"ס (הגאון הרב שמואל סלאנט). אחת המחלוקות: האם מותר לתת מעשר ראשון ללוייה הנשואה לישראל, או שאפשר לתתו רק ללוי. האדר"ת  סבר שאפשר לתת את המעשר ראשון ללוייה הנשואה לישראל, ואילו הגרש"ס  חלק עליו, וסבר שיש לתת רק למי שיכול לעבוד עבודה[43]. כמו כן נחלקו כשפדו פירות מעשר שני על פרוטה שבתוך מטבע האם אפשר לפדות שוב באותה מטבע או שמא הרי זה כאסימון שנפגם ואין לפדות עליו יותר. הגר"ש סלאנט  אסר לחזור ולפדות, ואילו האדר"ת  נקט כדבר פשוט שאפשר לחזור ולפדות באותו המטבע[44]. כיום שאלה זו פשוטה, והכל נוהגים לפדות במטבע אחת מספר פעמים.

מיד עם עלות האדר"ת  לירושלים הייתה מחלוקת בין שני גאונים אלו. האדר"ת  היה רגיל עוד בהיותו בחו"ל לקיים מצוות נתינת מתנות כהונה של זרוע לחיים וקיבה לכהן, אולם כדי לצאת ידי הספקות האם מצווה זו נוהגת גם בחו"ל (עיין שו"ע יו"ד סי' סא סעי' כא) היה שולח לארץ שישחטו בעבורו ויחלקו את הזרוע לחיים וקיבה לכהן (נפש דוד אות מו, עמ' קצז). אולם בהגיעו לארץ החליט שמצווה בו יותר מבשלוחו, ועל כן ראוי שהוא ישחט כבש ויקיים מצוות נתינת מתנות לכהן. האדר"ת  הזמין את השוחט רבי אברהם המבורגר  שישחט בעבורו, ונתן את המתנות לכהן. הגר"ש סלאנט בשמעו זאת העיר לאדר"ת שכיוון והשוחט היה לוי איננו חייב להפריש מתנות כהונה שהרי הטבח הוא האחראי לתת את המתנות עניים, ואפילו שאין הבהמה של טבח אלא של אחרים, ואילו לבעלים יש רק טובת הנאה, וכפי שנפסק בשו"ע (סי' סא סעי' כח), וז"ל:

השוחט בהמת ישראל חבירו, חובה על השוחט ליתן מתנותיה לכהן; ואם שחט בהמת כהן או עובד כוכבים, פטור. הגה: מיהו טובת הנאה לבעלים והוא יכול ליתנם לכל כהן שירצה (ב"י בשם הר"ן). "

על פי יסוד זה סבור היה הגר"ש סלאנט שכיוון והשוחט היה לוי, שהבעלים פטורים ממצוות נתינת מתנות לכהן. אולם האדר"ת  לא כן היה בדעתו, ואדרבא סבר שהטבח אחראי רק כל זמן שהבהמה אצלו, אולם בודאי שהחיוב הוא על הבעלים ואפילו אם הטבח לוי צריך לתת מתנות כהונה.

רבים מגדולי הפוסקים במצוות התלויות בארץ לאחר האדר"ת, נשאו ונתנו בפסקי הלכותיו, וביניהם: תורת הארץ (להג"ר משה קליערס), המעשר והתרומה (להג"ר חנוך זונדל גרוסברג), ורבים מפסקי הלכותיו הונהגו הלכה למעשה בארץ ישראל[45].

 

 

ט. סיכום

האדר"ת  היה מלא אהבה לארץ ישראל וקדושתה, ומלא אהבה ליישוב המתחדש בארץ ישראל ובייחוד למקיימים את המצוות התלויות בארץ. פעולותיו הציבוריות במצוות אלו התבטאו בייחוד בשלשה דברים.

א.הסכמתו להיתר המכירה הנוהג עד ימינו.

ב.פעל להקמת מערכת מפקחת ושומרת על קיום מצוות ערלה, ותרומות ומעשרות בצורה ציבורית ומאורגנת, השפעת מערכת זו נוהגת עד ימינו.

ג.חידש מנהג ווידוי מעשרות בצורה ציבורית בשנות ביעור מעשרות.

מלבד הנהגות הציבור, האדר"ת השתדל שכל יחיד ויחיד יהיה לו ידע בסיסי במצוות התלויות בארץ, רצונו שיעשו קיצורי הלכות מעשיות, הולך ומתגשם, בימינו ב"ה יש ספרי הלכה וקצורים שממחישים בשיטות שונות (דרכים פדגוגיות), לאפשר לכל דורש לדעת את יוקרתן של מצוות אלו.

 

יהי רצון שעינינו תחזינה בבנין ירושלים על תלה, ובישוב הארץ כולה, למעלה למעלה, לפאר ותהילה[46].