בשובך לציון ברחמים

שני חלקים בשיבת ציון

לאחר מאורעות תרפ"ט, שהתפתחו עקב נסיון הערבים להשתלט על הכותל המערבי, ולהצית את אש המלחמה עם התבססות שיבת ציון, הקימו הבריטים בלחץ הערבים וועדת חקירה שתכריע בשאלת הבעלות על הכותל. הרב קוק זצ"ל נקרא להעיד בפני הוועדה , ונשאל בין השאר על האמונה בבנין בית המקדש בירושלים - בהר הבית.

 הרב השיב שאת האמונה להתקיימות חזון הנביאים ובנין בית המקדש יש לחלק לשני חלקים:

1. בחלק הראשון נכללים הדברים שבידי שמים, בדומה למעשי נסים שעשה הקב"ה ביציאת מצרים, בעניינים אלה אין לבשר ודם כל שליטה, גאולה זו מובטחת לנו והיא דומה לבריאת העולם, הגאולה העתידית הזו תביא ברכה לעולם כולו, דרך העם היהודי. הגאולה הזו קשורה עם היעוד של בית המקדש וכל העמים יכירו באושר הגדול של חזרת השכינה לציון, ובית המקדש יהיה בית תפילה ושלום לכל העמים. אולם עד אז אסור לנו להיכנס למקום המקדש מפני שאנחנו זקוקים לטהרה מיוחדת ( ע"י אפר פרה אדומה) שיכולה להיות רק בידי שמים.

2. בחלק השני הקשר של העם עם הארץ שהוא צו עולמים, ועד כמה שהדבר ביכולתנו עלינו להתאמץ לחונן את עפרה, ולבנות את הריסותיה, ולישב את שממותיה. חובתנו לעזור לארץ הקדושה למען תהיה שוב מרכז של תורה ותרבות. החלק השני הוא בידינו ומוטל עלינו להשלימו.

הרב הבדיל בין שני חלקים בסדר הגאולה החלק שבידי אדם והחלק שבידי שמים, החלק שבידי אדם הוא החלק של כיבוש ויישוב הארץ שיש לנו את החובה והיכולת להשלימו, לפי יכולתנו המעשית וקישורנו למפעל הגדול הזה. אולם בחלק הראשון אין לנו, לכאורה, שום יכולת השפעה והוא כולו בידי שמים, לכשירצה הא-ל יעשה.

לפי זה כל מה שקשור עם הצד של השלמת הגאולה ובנין בית המקדש אין לנו השפעה עליו והוא תלוי בגזרת שמים.

שני חלקים בדרישת ציון - זכר לחורבן

במקום אחר מבאר הרב רעיון דומה ומפרש שיש קשר בין הגאולה שבידי שמים לגאולה שבידינו. הגמרא (ר"ה ל ע"א) מבארת מהו המקור והחיוב לעשות זכר למקדש, על פי הפסוק (ירמיהו ל, יז): "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ", מכלל דבעי דרישה.

הנביא מתאר את ההתרפאות מחולי הגלות בשני תארים: ארוכה ורפואה, ולכל שם תואר יחוד משלו. ארוכה היא רפואה למחלה פנימית ועמוקה שאין לה תרופות חיצוניות, אבל רפואה רגילה היא באמצעים חיצוניים ניכרים ומורגשים שהם מתקנים ומבריאים את החולי.

בחורבן הבית קרו לנו שני סוגים של חולי: מחלה פנימית ומחלה חיצונית. המחלה החיצונית היא החיסרון המורגש של בית המקדש, אין אנחנו יכולים לעלות ולראות לפני ה' ולקיים את המצוות הרבות שקשורות עם עבודת ה' והמקדש, וכמובן גלותנו מהארץ וביטול המצוות התלויות בה. אבל מרה וקשה היא המחלה הפנימית של חסרון התורה וידיעתה, שבאה בגלל אי קיומן של המצוות ומפני כך חלק גדול של התורה איננו מעשי ואיננו נדרש. יתרה מכך, לכללות התורה ישנה פגימה, וכשישראל בגלות "אין לך ביטול תורה גדול מזה" כדברי הגמרא (חגיגה ה ע"ב). כי מלשכת הגזית יצאה תורה לכלל ישראל - "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב, ג; מיכה ד, ב), ועתה בחורבן ירושלים והמקדש חרב מעמד התורה בהרבה עיקרי תורה, ובעיקר בכבודה ויוקרתה של תורה. כי ישראל בגלות הם שפלים ובזויים וכך כלי תפארתם ופארם תורה ומצוותיה מושפלים בעפר. גלו ישראל ועימם גלתה תורה ממקומה.

בלימוד המצוות התלויות בארץ מושלם החסרון, וישנה גם הבטחה שהלימוד יבוא לידי מעשה. דהיינו, בית המקדש חרב בגלל עוזבם את תורתי - עזיבת התורה היא ההתרחקות הפנימית מהקשר אל תורת הארץ, התורה הגדולה של לשכת הגזית, והשפעתה את קיום המצוות והקשר האלוקי לארץ. התיקון יהיה ע"י העיסוק והלימוד במצוות הללו, בהשבת התורה וקיומה בשלמות. מתוך כך יזכה אותנו ה' לחלק המעשי של שיבה לארץ וקיום כל המצוות התלויות בה ובנין בית המקדש. וכדברי הרב (שם):

 "גדולת סגולה זאת בעצמה, יש בה חלק הדיוט, אשר בידינו הוא, שהוא אשר למעשים שבידינו לקיימם, ומסגולת התלמוד היא לכונן את הלב ולזרז את הנפש אל קיומם, ויש בה חלק גבוה, הוא של המצוות אשר לא בידינו טובנו בהן, מצד ריחוקנו מארצנו וחרבן בית מקדשנו. ועליו לקיים את הברית הכרותה לתלמוד שמביא לידי מעשה. ע"כ אם נתעורר ללמוד בשקידה ודעה נכונה את אלה חלקי התורה, שעל הקודש והמקדש נוסדו, יביאנו תלמודם לידי מעשה ע"י חסד עליון הגומר עלינו"

לכן משום זכר לחורבן ומשום מהרה יבנה הבית תיקנו חכמים תקנות, כגון: יום הנף כולו אסור וכן לולב ניטל במדינה שבעה. תקנות אלו ושמירת המצוות התלויות בארץ לאחר החורבן נועדו להכשירנו שנהיה מצויים בקיומן המעשי ולא נבוא לכלל מכשול חלילה, הן בבחינת "גדול תלמוד שמביא ידי מעשה" תרתי משמע - מביא לידי מעשה ממש בקיומן המעשי של המצוות, ויש בכך סגולה ערכית להשבת התורה ושיבתנו לארץ.

שני החלקים שהם אחד

ישנו יחס עמוק למצוות שניתקנו משום החורבן, והן יוצאות מן הכלל ומעידות על הכלל כולו, במה שהן מקיימות את סגולת חיינו ללא המקדש בשעה שאנו בגלות ומצפים לבנין אריאל במהרה. "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" - לא רק במובן המעשי או הסגולי של הלימוד, כי אם הצד הפנימי - בכוחה של תורה לבנות בנו את התורה שנפלה ונחסרה ע"י החורבן והגלות. הבנין הזה בעצמו בונה בנו את החלק שחסר מתקן ומשלים את הכוח האלוקי שהוא סיבת הסיבות לחורבן הבית. כי על מה חרבה הארץ - על עוזבם את תורתי. חסרון התורה ונפילת הרוח בתורה אצל ת"ח הוא שגרם ואפשר את החורבן כדברי חכמים (עי' סנהדרין צו ע"ב) "בית שרוף שרפת". סיבה פנימית זו כאשר היא תתוקן תשוב הרוח ויבנה הבית.

לפיכך אומר הנביא שני תיאורים לזמן המתוקן: "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה'". ארוכה היא רפואה פנימית, ורפואה היא חיצונית במיני מרפא ורפואות חיצוניות. כלפי חוץ לעיני הגויים, ישראל בחורבן ובגלות נקראים נדחה, חרבו בתינו, גלו יישובינו ונדחו הבנים מעל שולחן אמם. אבל סיבת הסיבות "כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ - מכלל דבעיא דרישה", דרישה לציון המצוינת, למעלתה האלוקית והפנימית של ירושלים, לתורה ולדבר ה' שיוצאים מציון וירושלים. תשובתנו לתורת ציון נקודת ציון הפנימית - היא תחזיר את העטרה, ההתגלות האלוקית שבידי שמים, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, חזרת השכינה שבידינו להשיבה ולהשיב עיר על תלה נאם ה'.

הרי שאין כאן שתי סיבות מקבילות או מנותקות אלא סיבה אחת המסבבת את רעותה, הרפואה לשני החוליים הללו אחת שהיא שתיים.

בימים אלו של חזרה לציון וירושלים, מתחברים ועולים בדרך הארוכה שעולה לירושלים. ב"ה שזיכה את עמו ישראל להשיב את הבעלות על כל ארץ ישראל ובפרט על ירושלים עיר האלוקים ומקום המקדש. מתעוררת השכינה מעפרה ותובעת בקשה פנימית - לנחם את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, לחפש את כבודה של תורה ותפארתה, לתבוע ולבקש את עלבונה של ירושלים וארץ ישראל שהיא עלבונה וכבודה של תורה. יש צורך אמיתי ליקר את תלמידי החכמים שהם נושאי התורה ומאדיריה בדורנו. הם דורשי ירושלים בבניינה והם דורשי ארץ ישראל השלמה ביישובה, דרישתם היא דרישה בתוקפה של תורת ארץ ישראל המתנערת ולובשת עוז מלך, ותוקפם של ישראל השבים לציון בזקיפות קומה.