על העיר עזה: מפני שהיא עזה

פתיחה:

"...עזה - והיא מארץ-ישראל..." (רש"י, שבת קמה ע"ב). דומה כי משפט זה - אף שהוא מוסכם על הפוסקים - עומעם במידת מה, מתוך המאורעות השונים שהתחוללו סביב העיר עזה ויושביה הפלשתים, כבר מימים קדמונים. שכן "עזה - עיר של פלשתים...". (רש"י, ע"ז יא ע"ב). אף כי לנו המקום, כח מיוחד יש בו, שהצליח להדוף את כיבושינו. ונהייתה עזה לסמל - מקור הכח, של האוייב הבלתי מנוצח של עם-ישראל. ורק לעתים - כשמושל יחידי מצליח לה, מדגיש המקרא "כי הוא רודה בכל עבר הנהר... עד עזה" (מלכים א, ה ד). עזה היא העיר עזה, כח עזות מיוחד יש בה. אף כשישראל שולט בארצו - עדין אין הוא יכול לפלשתים שמבצרם בעזה. שם נצרכת התגברות מיוחדת. מה פשר הדבר? במה נעוץ כוחם של יושבי עזה ומה תפקידם? את התשובות לכך ננסה לבאר במאמר זה.

פרק א

מעשה אבות סימן לבניםעוד בימי האבות אנו מוצאים קושי מיוחד בישיבה בעזה ובפגישה עם פלשתים. אברהם אבינו ההולך לארכה ולרחבה של הארץ, "שתהיה נוחה להיכבש לבניו" (עפ"י רש"י, בראשית כח, יג) נתקל באזור זה בהתנגדות חזקה: אבימלך מלך פלשתים. לאברהם הבא לגור בארץ זו הוא אומר: "הנה ארצי לפניך". מסביר הרד"ק שם - כי ניטש ויכוח ביניהם על אזור עזה. אבימלך הודה כי מרכז הנגב, אזור באר-שבע - לאברהם, אך טען בעלות על אזור החוף - ארץ פלשתים. וכשאברהם כורת ברית, הרי שיש בזה כמעין "הודאה" לאבימלך. הרשב"ם כותב על סמיכות פרשת העקידה לכריתת הברית הזו (בראשית כב, א): "ויהי אחר הדברים האלה - מחובר אל הפרשה שלמעלה... אף כאן, אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו של אברהם, ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זה, שהרי ארץ פלשתים ניתנה לאברהם. וגם ביהושע מטילים על חמשת סרני פלשתים גורל בגבול ישראל, והקב"ה ציווה לא תחיה כל נשמה. לכן - והאלקים ניסה את אברהם - קנתרו וצערו וכן מצאתי במדרש שמואל, אמר לו הקב"ה: אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחים אותם. ד"א, חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך... ד"א, חייך שבניו מחריבין שבע משכנות... ד"א שארון ה' מחזיר את שדה פלשתים שבע חדשים". אצל יצחק אבינו - בשעה שהרעב בארץ ורוצה הוא לרדת למצרים, מצווהו ה' להישאר בארץ, לא לצאת לחו"ל. ונאמר לו: "גור בארץ הזאת" הכוונה ל"ארץ פלשתים" (רמב"ן בראשית כו, ב ועוד). הטעם לציווי - "כי לי ולזרעך אתן" - "שעליו להראות חביבות הארץ שהיא שלו ושל זרעו" (הנצי"ב ב"העמק דבר", שם שם ג). ואכן יצחק מקיים הציווי. יש בזה גם תיקון ליחסו של אברהם: "כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה ראשונה. לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה. והוא החזיק בה בחזקה מעולה שחרש וזרע, ולזה דקדק ה' בדבריו לומר 'את כל הארצות האל"' (אור החיים בראשית כו, טז). אכן לאחר הצלחתו שם - מגרשים אותו הפלשתים "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (שם שם טז). ויצחק אבינו נסוג בהדרגתיות מכל ארץ פלשתים עד אזור באר-שבע, ושוב כורת ברית עם אבימלך.

בתקופת השופטים

מאורע שלם הנקשר סביב העיר עזה, אנו מוצאים אצל שמשון. בתחילה הולך הוא שמה לשכב אצל אשה זונה "תחילת קלקולו בעזה". וכשמנסים הפלשתים להרגו - עוקר הוא בחצי הלילה את שער העיר עם המזוזות, שמם על כתפיו ומעלה אותם להר חברון. ובסוף, לאחר שמצליחה דלילה לפתותו - "לוקה" הוא בעזה. "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחשתיים ויהי טוחן בבית האסורים" (שופטים טז, כא). אם-כן, גם שמשון הגיבור, זה שאין האויב יכול לו, לבסוף לוקה הוא בעזה. לא לחינם, כיוון הוא את פעולתו לעזה. רוצה הוא להוכיח - אף בזמן שאין ידם של ישראל תקיפה בארצו - כי יכול יכולים אנו להם, ואף במעוזם של פלישתים מסוגלים אנו להבקיע. אך לבסוף, כאמור, לוקה הוא שם. מת וממית פלשתים עמו.

בתקופת המלוכה

בתקופה זו אנו מוצאים פעמים רבות את הפלשתים.עם תחילת מלכות שאול - "בן שנה שאול במלכו ושתי שנים מלך על ישראל" (שמואל א יג, א). הוא מקים לו צבא: "ויבחר לו שאול שלשת אלפים מישראל. ויהיו עם שאול אלפיים במכמש ובהר בית אל, ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין". ומיד מתחיל החיכוך עם הפלשתים: "ןיך יונתן את נציב פלשתים אשר בגבע, וישמעו פלשתים ושאול תקע בשופר... וכל ישראל שמעו לאמר - הכה שאול את נציב פלשתים".והפלשתים, מטילים חיתתם על העם: "וגם נבאש ישראל בפלשתים, ויצעקו העם אחר שאול הגלגל. ופלשתים נאספו להלחם עם ישראל שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים, ועם כחול אשר על שפת הים לרב ויעלו ויחנו קדמת בית און. ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגש העם, ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצרחים ובבורות" (שם כ, ו). וכתב רש"י (דברי הימים א, יד ח): "לפי שהפלשתים היו מושלים כל הימים עד שבא שאול ודוד, כדכתיב בשמשון ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים, וכן למעלה בפרשה זו (פסוק י): "ויראו כל איש ישראל אשר בעמק, כי נסו וכי מתו שאול ובניו, ויעזבו עריהם וינסו. ויבואו פלשתים וישבו בהם...". שנים קשות היו אותן שנים. שנים של פחד וחרדה. עם היושב בארצו ומפחד וחרד - מתחבא מחמת המציק. וכך במשך הדורות, גם אם יש עליות ומורדות - באופן כללי, חזק מבצרם של הפלשתים. לעתים מתחבר הוא לשלטון כללי יותר בארץ, ולעתים מתכנס בתוך עצמו, אך מ"מ כמעט תמיד הוא מורגש כאיזו שהיא נקודה אשר קשה מאד לכבשה. כמין מבצר כוחני העומד כחומה בפנינו. קשים ועזים הם פלשתים לישראל. ונשאלת אם-כן השאלה עתה ביתר תוקף: מהו ענין עזה שכה קשה לישראל עמה? מהו עניינם של הפלשתים שכה צר לישראל מהם?

פרק ב

תכונת הפלשתים - מניעת השלטון מישראל כאשר מתבוננים לעומקם של הפרשיות בהן נזכרים הפלשתים, אנו מוצאים כי כוחם מתגלה ביתר-שאת, דוקא בזמן שמלכות ישראל הולכת ונבנית. וכך כותב הגר"א בפי' לתנ"ך (אדרת אליהו - חבקוק ג, יד; עפ"י השמטות הצנזור): "ו...ופלשתים הצרו לישראל במאד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון. כמ"ש וחרש לא ימצא וגו', והם אבות הלצים... ואמר (תהלים קח, י): "עלי פלשת אתרועע" - לפי שהם לוצצים ושמחים במפלת ישראל, כמ"ש בשמשון ושאול. ואמר "וירד מיעקב" - והוא נגד הפלשתים שמנעו שלטון וממשלה בישראל".הפלשתים - לא התנגדו לישראל מתוך מטרה להחטיאם, להחלישם מבחינה רוחנית - כמואב בשעתם. גם לא מתוך מטרה "הזקית" - גופנית או ממונית, הפועלת מתוך אינטרס של רכושנות ובקשת עוצמה. מטרתם העיקרית - מניעת שילטון עם-ישראל על ארץ-ישראל.ועל-כן, כאשר מתגלים ניצנים של משהו שלטוני של עם-ישראל בארצו, התנגדותם הולכת וגוברת כי על-כן - עיקר המאבק, עיקר ההתנגדות בין ישראל לפלשתים - הוא על השלטון. האם יצליח עם-ישראל לשלוט בארץ הזו או לא. כך בזמן שאול. שאול שזה עתה הומלך, מקים לו צבא. מה עשו הפלשתים? מנעו את אפשרות זיון הצבא בכלי נשק (שמואל א יג, כב): "כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית". ורק לשאול ויונתן נשאר נשק, "והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית בעד כל העם אשר את שאול ואת יונתן. ותמצא לשאול וליונתן בנו".הצבא הוא הכלי המבטא את מרות המלך ושליטתו בארצו. ללא הצבא לא תורגש ריבונותו. ועל-כן דוקא את היכולת הצבאית רצו הפלשתים למנוע. והפלשתים ממשיכים במאבקם, עד שמגיע אותו היום בו עולה דוד לירושלים. כאן כבר יש התעוררות רבתי. כשמגיע דוד לירושלים אוזרת ה"פלשתיות" את שארית כוחה. כאן חייב כל פלשתי (או תומך בדרך הפלשתים) להתעורר ולצאת למלחמה. מלחמה אחרונה ומכרעת עם מלכות דוד (שמואל ב ה, יז) "וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל. ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד...". וכותב רש"י (דברי הימים א יד, ח): "...באותן ז' שנים שמלך דוד בחברון לבד, לא אמרו דבר ולא חששו על שמלך דוד על חברון. כי אמרו מה לנו - שמא נציב או שר מנהו לדוד על חברון. אבל כשנמשח למלך על כל ישראל, אז עלו כל הפלשתים לבקש את דוד, שלא רצו שיהא מלך בישראל, אלא שעוד הם יהיו מושלים עליהם". ועזה העיר - היא המסמלת יותר מכל שאר הערים את מבצר הכח של פלשתים, או המתנגדים לשלטון ישראל, כשמה כן היא. עזה וסוררת ומסרבת לקבל את מרותם של ישראל. וכאילו מכריזה - אנחנו השולטים בארץ הזו. ועל-כן, גם כאשר רוב הארץ נכבשת בידי ישראל, עדיין ישנם קשיים עם העיר עזה ויושביה הפלשתים. ראינו א"כ את מטרותיהם של יושבי עזה, את כוונותיה של אותה ישות פלשתית. ומעתה, יהיה עלינו להבין - מהו תפקידם האלוקי של פלשתים אלו. מדוע נראה לעתים כי ההצלחה דוקא מאירה להם פנים? מהו מקומם מבחינת ההשגחה האלוקית? (עד כמה ששכל אנוש יכול להשיג בזה).

פרק ג

"בעבור זאת העמדתיך"כיון שראינו שהמאבק הניטש בין ישראל לפלשתים, הוא המאבק על השלטון והקמת מלכות ישראל, צריכים אנו להבין תחילה מקצת מעניניה של מלכות ישראל. האם יש בה רק את שיש בכל עם ולשון השולט בארצו? "אין המדינה האושר היותר עליון של האדם - זה ניתן להיאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה. ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול" (הראי"ה קוק, אורות עמ' ס; אוה"ק כרך ג' עמ' קצ"א). הקמת מלכות ישראל נועדה להביא את הטוב האלוקי לעולם. משתתפת היא במגמת הבריאה להטיב לברואים, ויעודה הוא להעמיד את החיים האנושיים כולם שיהיו מוארים באור הצדק, המוסר והטוב האלוקי. אמנם, מבחינים אנו בזה בשני שלבים: הראשון - המלחמות על הקמת המלכות. עם ישראל זקוק למקום גידולו הטבעי - ואת כל מקום גידולו דוקא - כדי להצליח להוציא לפועל את הטמון בו בכח. ומכיון שכאשר תצלח מלכותו יהיה בה מהפיכה לכל התרבות העולמית הנוהגת באותו זמן, צומחת התנגדות להקמת מלכות זו. כל עמי תבל נרעשים מכך. בשלב זה נדרשת מאיתנו נחישות ומסירות אשר צריכה להתבטא אף במלחמות בפועל, כדי שתוכל לקום המלכות האמורה, בכל המקום המיועד לה. השלב השני - עצם החיים ללא מלחמות. שלב זה הוא המצב בו חי עם-ישראל את חייו, כפי תנאי החיים המתאימים לו לפי טבעו, ועל ידי זה יבוא התיקון לעולם כולו. תיקון זה לא יעשה בכפיה, ב"ג'יהאד", אלא מתוך שעם-ישראל חי את חייו באופן טבעי, מעצמם "ירוצו" כל האומות אלינו כדי להידבק בספירה זו של חיים, ולהשתתף בגובה רוחני זה לעבודת ה'.

היוצא מדברינו, ששלב המאבקים והמלחמות הוא רק האמצעי כדי להגיע אל היעד. והיעד הוא אפשרות החיים של עם-ישראל בצורה הנורמאלית והטבעית לו. "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב" אז - "והיה המקום אשר יבחר ה'..." - יהיה בית קדושה לעבודת ה', ומשם תצא אורה לכל העולם. בית-המקדש הוא נויו של עולם, ההופך עולם כעור לעולם נאה. או אז, ינהרו כל העמים לאותו מקום "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ולהבדיל, לעומת זאת, מהו ענינה של מלכות פלשתים - תוכן מהותי - אין. אין ערכים עליונים שישנה שאיפה לגלותם עלי אדמות, אלא רק דבר אחד: ההתנגדות לאחרים. וכמו שראינו לעיל - התנגדות לשלטון ישראל. גם בלשון הכתוב, כבר בראשית הופעתם של הפלשתים, ניתן להבחין בשינוי בתיאור לידתם, מתיאור הולדת עמים אחרים. וכך נאמר שם (בראשית י, ו-יג): "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. ובני כוש... וכוש ילד את נמרוד... ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים". שלא כמו אצל שאר המשפחות אשר "נולדו" למישהו, הפלשתים "יצאו" - שלא בדרך טבעית. ודורשים חז"ל שהיו מחליפים נשותיהם - מתוך בלבול נורא זה הם יוצאים. כאילו שבסדר הנורמלי אין להם מקום.ומענין לראות, מה יעשו הפלשתים בשעות השיא שלהם. בשעת פריחתם הגדולה, עת גברו על אויביהם ואין מציק לה, מה יעשו בשעה שיניח להם מכל אויביהם? "סרני פלשתים נאספו... ויהי כטוב ליבם... קראו לשמשון וישחק לנו... ויצחק לפניהם ויעמידו אותו בין העמודים... "(שופטים טז, כה). זהו מה שכותב הגר"א (שהובא לעיל) על תכונת ההתלוצצות שלהם. מכיון שאין שום ערך חיובי מהותי בתרבותם, על-כן אין דבר אחר לעשות לבד מן ההתלוצצות והשמחה לאידם של אחרים. לעומת הגובה הרוחני העליון של ישראל כשהם במיטבם, לעומת התרוממות הרוח שאנו מוצאים ברגעיהם הגדולים, אנו מוצאים אצל הפלשתים תופעות ריקות מכל תוכן, והן נובעות מכך, שתרבותם אכן בנויה רק על התנגדות לאחרים "שלא הניחו שלטון לישראל". ומעתה, תפקידם מהו?

תורת ההכרחים

 בכל דבר במציאות, אנו מוצאים תהליך של התפתחות. התפתחות זו הינה מוכרחת. כך ברא הקב"ה את עולמו - לכל בריה מלאך האומר לה גדל. כך הוא בכל רבדי המציאות השונים- בדברים הטבעיים ביותר, בצומח ובחי אין אפשרות לשום בריאה לעצור "באמצע" הדרך ולומר - אני, שנועדתי להגיע ליעד מסויים מסרב להגיע, ורוצה להיעצר בתחנה קודמת. ההתפתחות היא מוכרחת. אצל האדם, שהוא בעל רצון ובחירה - האופן הטבעי - האינסטינקטיבי, חלש יותר, וזאת מתוך מעלתו. כיון שהוא ברוא בצלם אלוקים, יכול הוא להשתמש בכוחו השכלי הרצוני, כדי להגיע אל יעדו.אך פה אנו נפגשים עם ההכרח. נניח שאדם מיועד להגיע למדריגה מסויימת, והוא בכוחו השכלי אינו מעונין להגיע לאותה מדרגה. האם יוכל הוא להיעצר ולא להגיע אל היעד המבוקש? לא! הוא אכן יגיע לאן שצריך הוא להגיע, אך יהיה זה בדרך של הכרח. יועמדו בפניו ענינים שונים ומשונים, דברים שיראו לו כענינים פרטיים לכשעצמם, והם הם אלו ש"ידחפו" אותו קדימה, אל אותה נקודה מבוקשת. יתכן שאותו אדם אף לא יהיה מודע לאותו תהליך העובר עליו, הוא יחשוב שברצונו רק להתגבר על מפריע מסוים, על דבר שלוחץ אותו בענין מה. אך באמת מה שמתרחש פה, הוא הדחיפה של אותו אדם אל המקום אליו הוא מיועד להגיע. והוא מבחינתו יאמר: אני, אין אני משנה את דעותיי, רק המציאות השתנתה... מובן שישנו הבדל גדול האם הדרך אל היעד המבוקש הינה דרך של הכרח - מתוך חוסר ידיעה של מה שקורה, או שהיא באה מתוך הכרה שכלית ורצון חופשי, מתוך אידיאל וביקוש להגיע לרמה גבוהה יותר. אם הדרך תלווה בדעת והכרה - הכל יהיה נעים יותר. אך מכל מקום, חשוב לדעת כי גם כאשר יש הכרחים מסויימים, גם אם לפעמים במבט פשוט, נראה כאילו הם מעכבים במשהו את הופעת המצב החדש, לאמיתו של דבר דוקא הם הם שמזרזים את בואו מכינים את הדרך אליו. ובאמת, תופעה זו של הכרח המביא דבר טוב קיימת בכל תחומי החיים בעולם - תמיד תקדם הקליפה לפרי. לפני שיגיע המצב הבשל, אנו נפגש עם הדבר המר והקשה. וגם מבחינה מוסרית - ה"רע" נברא מתוך מגמה שה"טוב" יכיר בכך שהוא רע וירחיק אותו, ובזה ממלא אותו "רע" את תפקידו שלמענו נברא, ויכול הוא להסתלק מן העולם. תהליכים אלו נכונים באדם הפרטי וכך הוא גם בציבורים שלמים, בעמים וממלכות. כשמלכות ישראל החלה לקום, בראשית יצירתה, קמו לה הכרחים שונים גם-כן, אשר למרות שבמבט פשטני נראו כמפריעים, לאמיתו של דבר - סייעו בהופעתה. הפלשתים - אשר במבט ראשון נראה כי הם הנם המפריעים הגדולים להקמת המלכות הזו (כפי שתואר לעיל), אלו אשר יוצרים את הרושם שכאילו כל ענין המלכות והשלטון בישראל מוטלים בספק - האם יכוונו כלל, האם יצליחו, דוקא הם הם אשר נועד להם התפקיד האלוקי לסייע בהופעת המלכות בישראל. הם אלו שנבחרו להיות הכח הדוחף והמניע להופעתה. שכיון שיש כח שמאיים על השלטון, כיון שיש כח אשר טוען: "לא תקום מלכות", ויותר מזה - גורם למצב של חרדה ואימה בכל ישראל, זה עצמו הדבר שיגרום לבסוף להתעוררותם של אותם כוחות רדומים שצריכים לצאת אל הפועל. אותם כוחות שיאלצו לבסוף לממש את השלטון ולדחות את הכח המנוגד הזה. נמצא, כי דוקא אלו הפלשתים - הם המזרזים את הופעת המלכות. וזהו תפקידם האלוקי. הדבר בולט במיוחד בשני המצבים שנזכרו לעיל: - בתחילת מלכות שאול - ניצבים הם במכמש ו"דוחפים" את כוחות שאול לצאת ולהילחם בכל עוז. - ובנקודה האחרונה - עם בוא דוד לירושלים, שם כבר עומד להתגלות הבנין השלם של מלכות ישראל. ואז, הם נאספים מכל פינות עד שלבסוף מנוצחים הם על-ידי דוד. מובן, שאם היו מנסים לפתור את "בעית הפלשתים" בדרך אחרת, אם לא היו מוצאים את העוז ותעצומות הנפש ללחום כנגדם ולהקים בסופו של דבר את מלכות ישראל, אלא היו נכנעים לכוחם - לא היה מסתיים הענין בכך.

שהרי - כל מטרת בריאתם היא שתקום מלכות ישראל. שמחמת הפרעותיהם השונות נוכרח להקים בצורה הראויה את מלכות ישראל. וא"כ, כל נסיגה מהקמת המלכות תצדיק את המשך קיומם והמשך פעולותיהם המכריחות את הקמת המלכות. דוקא ע"י השגת המטרה שלה הם מתנגדים, דוקא ביסוס השלטון שאותו כביכול הם מנסים למנוע, דוקא זה מה שיגרום לבסוף לפתרון בעייתם. זהו, אם-כן, מקור כוחם של הפלשתים, אשר מבצרם בעזה. זהו שורש עזותם - שבסופו של דבר תקום מלכות ישראל. דוקא הם, דוקא אותם שנראים כמתנגדים הגדולים ביותר לענין זה, דוקא מי שזה פעלו בכל הדורות להתנגד למלכות ישראל, דוקא הם אלו אותם שנבראו כדי לסייע בהקמת המלכות. ללא התוכן הזה, אין בהם מאומה. אין שום הצדקה לקיומם והם גם לא יתקיימו, בתור מסגרת לאומית הדורשת שלטון, שכן רק "בעבור זאת העמדתיך".

 פרק ד

רצועת עזה והבעיה הפלשתינית בימינודומה,

כי הקשיים שעמדו לאבותינו במשך הדורות עם הפלשתים ועירם עזה, לא דעכו ואולי אף נוספו בדורנו שלנו.רצועת עזה הפכה לסמל של "העם שנכבש" על ידינו, והיא לב ליבה של הבעיה הפלשתינאית בימינו. גם בקרב אנשים רבים האמונים על חזון שיבת ציון בתקופתנו, תופסת לה מקום התחושה - כי "עזה זה משהו אחר", ואולי באמת "לא צריך את עזה". מהו, אם-כן, הפתרון האמוני לענין זה, לפי האמור לעיל?נראה שעכשיו התמונה מתבהרת. לא רק שאין זה מפתיע - מה שקורה בעזה, אלא שהדבר מתאים מאד לדברים שנזכרו למעלה. כשם שבתחילת הדרך של הקמת מלכות ישראל - קמו הפלשתים כחומה בצורה וניסו לעכב, וכפי שהתברר כל מטרת התנגדותם - מבחינת ההנהגה האלוקית את המציאות - היתה דוקא לסייע ולזרז, על-ידי הכרח התנגדותם - לבנין המלכות. כך גם בתקופתנו, עם חידוש הישוב היהודי בארץ לאחר אלפיים שנות גלות, במהלך הגאולה אשר בה - יד ה' היא זו אשר בונה ומשכללת את מלכות בית דוד כבראשונה, בדרך לתיקון עולם במלכות שדי - קמים להם מפריעים. קמים כאלו שנראים במבט ראשון כאילו עומדים הם לעצור את התהליך ולמוטטו ח"ו. אך באמת אין זה כך. האמת היא שמטרתם הפנימית היא לדחוף אותנו קדימה. להוציא מאיתנו כוחות אשר נראה לפעמים כי רדומים הם. אם חלילה התעייפנו, אם כבר "די לנו במלחמות" ורוצים אנו "שלום עכשיו", רוצים שהכל יסתדר מיד ללא צורך בנחישות וגבורה עוד. אם כך הוא המצב - סימן הוא שאין האמונה שבנו מבוררת דיה. שאין אנו מבינים לאשורו את התפקיד אותו אנו אמורים למלא במקום זה. ועל-כן באה התקוממות כזו, אשר לא ניתן להתגבר עליה אלא על-ידי עוז נפשי חסון, מלא אמונה בצדקת הדרך. עוז כזה אשר צומח דוקא כאשר קוראים את שם ה' על כל התהליך, ומכירים את שיש בו באמת: הופעת מלכות ה' בעולם. רק מתוך כך ניתן להתגבר על מצבים כאלו. וכאשר תופיע אמונה כזו, אמונה אשר תביא גם את העשיה הנדרשת, אז תשיג אותה התנגדות את מטרתה, וממילא תוכל להיעלם. שהרי, מי הם המפריעים של ימינו. מי הם אותם פלשתינאים הדורשים את ריבונותם בארץ הזו? עיון בתולדתם מגלה דמיון רב לפלשתים של ימי קדם. ויותר מזה, הם עצמם קרויים על שמם.

כשם שראינו שהפלשתים אינם אומה "מסודרת", אומה שעוברת סדרי יחוסין ככל עם ולשון אחרים, אלא רק "יצאו משם...", כך היושבים כאן היום. מה מקור יחוסם? לאיזו אומה הם משתייכים? השם "פלשתינאי" בא מאותו שם שנתן אדריאנוס קיסר - אדריינוס שחיק עצמות - לארץ-ישראל. אותו קיסר שהחריב את הארץ ושרפה כולה לאחר מרד בר-כוכבא. אותו שונא ישראל רצה לעקור כל זכר בארץ הזו ליושביה הוותיקים. את שם ירושלים היסב ל"אליה קפיטולינה", ואת שם הארץ כולה היסב ל"פלשתינה". וזאת על שם אותם שבטים שישבו כאן בעבר, אלו שיותר מכל סימלו את המאבק בשלטון ישראלי בארץ הזו. ומאז, מתוך ההשפעה הרומאית חדר שם זה לכל התרבות האירופאית. ובימינו, כשרוצים לקעקע את שלטון ישראל בארץ - נקרא הפלשתינאי לשאת את הדגל. אין זה עם נבדל לעצמו. זהו אוסף אנשים אשר מאחד אותם דבר אחד: ההתנגדות לשלטון ישראל בארץ הזו. מתוך הגדרה זו צומחת ישותם הלאומית. וממש כדברי הגר"א בפי' לתנ"ך. כשם שהיה בעבר - הפלשתים לא הניחו לנו שלטון בארץ, כך בעתיד - בזמנינו, רוצים הפלשתינאים למנוע את הקמת השלטון שלנו בארץ הזו. ועל זה נאמר "וירד מיעקב" שיכול נוכל להם. אם יקום מישהו ויאמר שניתן להם כך וכך אדמות שנכבשו מהם ואז יפתר הענין, שנסלק את שלטוננו מהם ואז תבוא הרווחה, הרי שבטעות יסודו. שכן כל סיבת קיומם כישות לאומית המתנגדת לשלטוננו, כל מטרת התנגדותם, היא לגרום לנו להקים בעוז ובאמונה את שלטוננו בארץ. וממילא אם את זה לא נעשה - הרי שסיבת קיומם תימשך, והתנגדותם לא תפסק. והרי ראינו שהמצאותם פה היא כדי שאנו "נדחף" קדימה להקמת המלכות. לגרום לנו להוציא מנפשנו יותר ויותר עוז לאומי, יותר נחישות בצדקת הדרך, עד שיכולו רגלינו לעמוד בירושלים ולומר: לנו הארץ, הארץ כולה. מכאן, ורק מכאן, אנו יכולים להוציא לפועל את כל הדברים הטובים אשר נמצאים בתרבותנו. כל אותם דברים אשר יביאו ברכה לעולם כולו, גם לאותם פלשתינאים עצמם. אם נלך בדרך אשר תנסה ל"יישב את הסכסוך" ללא הגעה לאותה תכלית הרצויה מאיתנו - הרי שתמשיך להיות סיבה להתנגדותם אלינו, והבעיה לא תיפתר. רק כאשר נתמלא בנחישות אמת, בעוז וגבורה, נדע את שלנו ונעמוד עליו - אז תיפתר הבעיה בעז"ה. ולא בדרכים אחרות. נראה אם-כן, כי הפתרון האמיתי לבעיה יהיה דוקא כשנעמוד בשערי עזה - בשערי זו העיר העזה, ומול יושביה הפלשתים - פלשתינאים - וקבל עם ועולם - נכריז: מעזה אנו סוללים את הדרך לירושלים. מתוך עזה והכרחיה אנו מבינים את מטרת בואינו לארץ-ישראל. מתוך הקשיים הניצבים בפנינו במקום זה במיוחד , אנו מתעוררים להבין כי אכן אי-אפשר "לדכא עם אחר", אי-אפשר להשתלט על אוכלוסיה גדולה וכו', וכו', כל אותן טענות מוכרות, אם אין אנו מכירים מי אנחנו ומה תפקידנו בארץ הזו, ולשם מה הגענו לכאן, ואכן אנו מבינים! וזה הממלא אותנו אותו עוז נדרש כדי לדרוש את שלנו בתוקף. דבר שיביא בסופו של דבר ברכה לכל עמי תבל. ואו אז - גם לבבם הערל יכנע. שהרי זו מטרת בואם לעולם. כדי שאנו נגלה את אותם כוחות, שנוכרח להגיע למדרגה זו. וכאשר נגיע - הם ימלאו את תפקידם ויוכלו להסתלק. ישארו רק כפרטים - וכך באמת הם ראויים להיות - אך תביעתם הלאומית תיעלם. דוקא דרך זו היא שתביא לפתרון הבעיה בדרך המוצלחת והאמיתית יותר. מתפללים אנו כי יש בדברים אלו כדי ל"המתיק" במעט את ה"הכרח". שנזכה לראות במהרה כיצד העם השוכן בציון משנה את הלך רוחו כלפי זו העיר וכלפי מה שהיא אמורה לבטא בעולם. ומתוך תעצומות נפש, מתוך קדושה וטהרה - נושא את שערי עזה על כתפיו, מעלם אל הר חברון, וככלב בשעתו אומר בקול גבורה "עלו נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". ומשם עולה הדרך עד ל"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", בב"א.