מצוות ישיבת א"י-מצווה עצמית

 

א. הקדמה

ביחס למצוות ישיבת א"י מוצאים אנו שתי שיטות בראשונים. שיטה אחת סוברת שמצוות ישיבת א"י היא "מצווה עצמית" שנובעת מקדושתה של הארץ. ושיטה שניה סוברת שמצוות ישיבת א"י משמשת אמצעי (הכשר) לקיום המצוות התלויות בארץ. 

השיטה הראשונה נתבררה בהרחבה בספר כפתור ופרח (פרק י), ובראשונים ובאחרונים נוספים. ניסח אותה הגר"י עמדין[1] - "היא גזירת מלך… ואינה צריכה טעם, מה גם שהטעם גלוי, כי היא נחלת ה' אשר בחר לשכנו". שיטה זו תתבאר בסעיף ב.

השיטה השניה עולה מדברי התשב"ץ[2] וראשונים נוספים הסוברים שדין "הכל מעלין" ומצוות הדירה בא"י הם בגלל קיום המצוות התלויות בארץ. שיטה זו תתבאר בסעיף ה.

לשיטה זו צריך לומר שלמרות שיש קדושה בא"י כי בה בחר ה' לנחלה, והיא "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה'...בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב) ויש בה מעלה רוחנית, מכל מקום אין נובעת מכך מצוות עשה. מצוות עשה קיימת רק כשאפשר לקיים את המצוות התלויות בארץ[3].

 

 נפקא מינא בין השיטות היא  באדם שגר בתחום עולי מצרים במקום שלא כבשו עולי בבל, כגון צפונית לעכו, או  אדם שגר במקום בתחום עולי בבל אבל עולי בבל לא קידשו מקום זה ,כגון העיר בית שאן. לסוברים שהיא מצווה עצמית - הוא מקיים את מצוות ישיבת א"י, ולסוברים שהיא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ - אינו מקיים מצווה כשגר שם.  ראה עוד לקמן סעיף ו.

 

ב. הסבר השיטה - מצוות ישיבת א"י היא מצווה עצמית

 

1) מרן הראי"ה קוק[4] השווה את מצוות ישיבת א"י למצוות תלמוד תורה. חז"ל במסכת חגיגה (ה ע"א) דרשו את הפסוק באיכה (ב, ט) "מלכה ושריה בגויים אין תורה"  - כיוון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה". מבואר שגלות ישראל מא"י היא ביטול תורה, ומצוות תלמוד תורה בשלימותה מתקיימת בא"י בלבד. וביאר מרן הרב:

כי א"י דומה בזה לתלמוד תורה[5]. ותלמוד תורה אף על פי שמביא לידי מעשה המצוות כולן, מכל מקום חלילה לומר שערכה של תורה אינו כי אם הכשר למעשה המצוות, אלא היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה עד שאפילו כשלומדין מה שאי אפשר לקיים כלל אין שעור למעלת הלימוד ההוא, ועוד הוא גדול באיזה פנים מן הלימוד שאפשר לקיימו במעשה, שהרי זה נחשב גם כן עשיה כדאמרינן (מנחות קיא, ע"א) "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" ואין שיעור למעלת התורה של הלימוד בדברים שאין להם שום יחס לענינים מעשיים, כי היא בעצמה עליונה מכל, אלא שבכלל גודל מעלתה, כלולה גם מעלה זו שהיא מביאה לידי מעשה.

כלומר, קיימות שתי אפשרויות להבנת מצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה היא אמצעי לקיום המצוות, כי אם לא ילמד לא ידע מה לעשות וכיצד לקיים את המצוות, או שמצוות תלמוד תורה היא מצווה בפני עצמה "מצווה עצמית". מכיוון שגם אדם שלמד והוא זוכר ויודע כיצד לקיים את המצוות  - יש עליו חיוב ללמוד תורה, כי עצם לימוד תורה הוא תכלית בפני עצמה: "לשם התורה...לידע ולהבין להוסיף לקח ופלפול"[6]. או כדי להגיע לידי דביקות בקב"ה[7] ("ליבטל לרצון ה'").

 

והוסיף מרן הראי"ה וכתב:

כמו כן היא קדושת א"י אף על פי שבקדושתה היא מביאה אותנו גם בחורבנה לידי כמה מצוות, שאין דוגמתן בחוץ לארץ וקל וחומר בבניינה "מי מנה עפר יעקב", מכל מקום לא זה הוא כל עיקר מעלתה...כי עצם ישיבת א"י מצד עצמה שקולה היא נגד כל המצוות שבתורה... ואינה רק הכשר לקיום המצוות.           

כלומר, אותן שתי אפשרויות בהבנת מצוות תלמוד תורה קיימות אף ביחס למצוות ישיבת א"י. מצוות ישיבת א"י היא מצווה עצמית או שהיא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ כי רק בא"י אפשר לקיימן.

 

בספרו משפט כהן[8] הוסיף, שקדושתה העצמית של הארץ היא "כעין קדושת שכינה שבבית המקדש דלא בטלה".

 

2) הרב שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט "לכה דודי" קדם לו בהבנה זו,  בתשובה שכתב למרן רבי יוסף קארו[9]:

רבים חשבו כי מעלת ארץ ישראל היא בהיות עם ישראל בתוכה, ושתעדר מעלתה בהעדרם. ונמשך זה להם מה שחשבו כי ענינה אינו אלא מפני שמירת בני ישראל המצוות[10] בה לא שתהיה שמירת המצוות בתוכה נמשכת למעלתה. וזה טעות בידם. אבל דע, כי שלימות ארץ ישראל היא בעצמותה כי היא  הנקודה הראשונה בבריאה...וכענין אבן השתיה.

 

3) בספר ערוך השולחן[11] הסביר שבא"י ישנם שתי מעלות. האחת קדושת האויר והשניה קדושת הקרקע. מה שנתבטל בכיבוש ראשון וחורבן בית המקדש הוא קדושת הקרקע [שלא קידשה לעתיד לבוא (רמב"ם הלכות תרומות פ"א ה"ה)] אבל קדושת האויר נשארה [אויר א"י אינו מטמא אלא הוא טהור]. לכן כל דבר שקשור לאוירה של א"י הוא שייך  גם בשטח גבולות עולי מצרים. דוגמא לכך, מינוי סמוכים – "וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה" (רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ד ה"ו). וכן לענין הדר בא"י והנקבר בה (רדב"ז שם).

 

3) מרן הראי"ה[12] דייק מהספרי (דברים יב, כח סעיף פ) שמצוות ישיבת א"י נובעת מקדושתה. ב"ספרי" מסופר על ארבעה תנאים שיצאו מא"י לחוץ לארץ כדי ללמוד תורה. כשהגיעו לצידון "זכרו את א"י זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יב, כט) "וירשת אותם - וישבת בארצם". אמרו: ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וחזרו ובאו למקומם". מדוע בחרו התנאים לדרוש פסוק זה דווקא ? התשובה היא שהמדייק בפסוק יראה שבביטוי "בארצם" (= בארץ שלהם) מתכוונת התורה לזמן שבו א"י היא ברשותם ושלטונם של הגויים - בזמן החורבן, ולמרות שאי אפשר לקיים את המצוות התלויות בארץ כראוי בגלל הגזירות והשלטון הנכרי, למרות זאת - "מצוות ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" כי היא נובעת מקדושתה של א"י ולא מקיום המצוות התלויות בארץ.

 

4) בנו, הגרצי"ה קוק[13] הביא ראיה לכך מדקדוק בלשון חז"ל במונח "מצוות התלויות בארץ". הרי לא קיים בהלכה מושג "הארץ תלויה במצוות", שמשמעותו שקדושת הארץ תלויה בקיום המצוות שבה. הלשון היא "מצוות התלויות בארץ" (קדושין לו, ע"ב) כיוון שהמצוות הן תלויות בארץ, כי מתוך קדושתה של א"י יש מצוות לארץ[14].

 

 

ג. הוכחות ה"כפתור ופרח"[15]

 מרן הראי"ה קוק בנה את יסודותיו על דבריו של ה"כפתור ופרח".        

בספר כפתור ופרח (פרק י[16]) הוכיח "שכבוש עולי מצרים וכבוש עולי בבל שוין בקדושה אלא שיש חיוב בזה  שאינו ממין זה  במצות שהן חובת קרקע". לדעתו, מצוות ישיבת א"י היא מצווה עצמית הנובעת מקדושת א"י ולא מקיום המצוות התלויות בארץ, ונוהגת גם במקומות שכבשו עולי מצרים. רוב הפוסקים פסקו ככפתור ופרח (ראה להלן סעיף ז) ולכן נתמקד בשיטתו.  הוא ביסס את שיטתו על סברות, דיוקים בחז"ל ודיוק מלשונו של ספר התרומה (רבנו ברוך מגרמזייא תלמיד הר"י).  להלן עיקרי ראיותיו.

 

1. מהאבות - אבותינו, יעקב יוסף ומשה בהיותם בחוץ לארץ השתוקקו להיקבר בא"י, למרות שעדיין לא נכבשה א"י. מוכח מכאן "שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה לאבות הקדושים".

  לדעתו קדושת א"י שהתחילה בימי האבות היא כמו קדושת השבת[17]. במסכת פסחים (קה,א) מסופר:

"רבי חנינא בר שלמא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא [רב חנינא ושאר תלמידי רב היו יושבים בסעודה בערב שבת והאריכו בה עד שחשיכה, והיה עומד עליהם ומשמשם רב המנונא הזקן.] אמרו ליה: זיל חזי אי מקדיש יום נפסיק, ונקבעיה לשבתא [לך וראה אם החשיך היום ונפסיק בעקירת השולחן ונקבע את סעודתנו לשם השבת.] אמר להו: לא צריכיתו, שבתא קבעא לנפשה. דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר – כך שבת קובעת לקידוש"[18].

הכפתור ופרח הוסיף, "וכן א"י אצל כניסת ישראל בה". כלומר, קדושת א"י אינה קשורה לשום מעשה של בני ישראל לקדשה כי היא כבר עומדת בקדושתה מימי האבות מעצמה. מצינו שתי קדושות בזמן - קדושת השבת וקדושת המועדים. קדושת השבת "קביעא וקיימא"  מששת ימי בראשית. הקב"ה הוא זה שקידש את היום השביעי "וישבת ביום השביעי... ויקדש אתו" (בראשית ב, ב-ג) ואין צורך שבני ישראל יקדשו את עצם הזמן של השבת אלא שישמרו את השבת. לעומת זאת את המועדים מקדשים בני ישראל "מקדש ישראל והזמנים – ישראל דקדשינהו לזמנים". בא הכפתור ופרח ומשווה את קדושת א"י לקדושת השבת ולא לקדושת המועדים ולדעתו קדושת הארץ אינה תלויה  בקיום מצוותיה וכדלעיל.

 

2. דיוקים מחז"ל - אי אפשר לומר שבמשך שבעים שנה של גלות בבל בטלה קדושת הארץ בכל חלקיה (חוץ מירושלים) וכשחזר עזרא חזרה לקדושתה (כפי שיתבאר לקמן). צריך לומר שבאותן שבעים שנה בטלה קדושת הארץ רק לעניין חיוב מצוות התלויות בארץ. להלן ההוכחות שהביא ה"כפתור ופרח" לכך:

(א). במסכת מגילה (י, ע"א) נאמר "כיון שגלו ישראל לבבל,  ניטלה מהם מצוות ערי חומה" - משמע דוקא מצווה זו.

(ב). לשון הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) היא: "מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו" - ולא קאמר חולין היתה הארץ ונתקדשה.

(ג). עוד בירושלמי (שם, שם) : "אמר רבי יוסי וכי משעה שגלו ישראל לבבל כלום לא נפטרו מן המצוות התלויות בארץ"? - ואם כן, קדושת הארץ לא בטלה מהם אלא המצוות בלבד, וכשחזרו - חזר הדבר לאותו חיוב.

(ד). במסכת ערכין (י ע"ב) נאמר: "תניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ - הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ - לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה". במסכת מגילה (יד ע"א) מקשה הגמרא, מדוע אין אומרים הלל בפורים? אמר רבי יצחק: שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. מתקיף לה רב נחמן: והרי יציאת מצרים שהוא בחוצה לארץ ואומרים שירה (הלל)? תירוץ, עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה,  עכ"ד הגמרא. מבואר שלמרות "שזה הנס היה באותם שבעים שנה של גלות בבל...מה שנתחייב בעולם מפני דיני א"י לא ישתנה, אלא קדושתה היא לעולם מהכניסה ראשונה ואפילו משעת נתינתה לכל כיוצא בזה".

 (ה). דיוק בלשון ספר התרומה (תלמיד הר"י מבעלי התוספות) - ה"כפתור ופרח" הסתמך על "ספר התרומה" מתוך דיוק בלשונו: "אף על גב דקדושת הארץ בטלה לענין תרומות ומעשרות..." הרי שפירט לך דעתו, שביטול הקדושות הוא רק לענין תרומות ומעשרות ובכמה מקומות חזר על זה הלשון והוסיף: "אבל קדושת הארץ כולה לגבולותיה...מקדושתה ראשונה ולהלן כדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותינו היום".

 

(ו). סברה וראיה מחז"ל - אם נאמר שהיתה כחוץ לארץ, אם כן אותן שבעים שנה, הצדיקים אשר נקבו בשמות ושנודע קבריהם בארץ, או האבות הקדושים - היו נקברין בחוץ לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא? או ירושלים שקדושתה לעולם,  היתה כחוץ לארץ כל אותו זמן? והלא  היו חוששים שמא יבוא יובל ויוציאם מכלל קבור בקבר שלו (בבא בתרא קיב ע"א), ולא יהיו חוששין שמא יבוא גלות ויוציאם מכלל קדושת הארץ? ומדוע לא התפללו לקב"ה על זה? ואם שמא לא חזר עזרא לכבוש חברון ושכם ודרך אפרת, ותמנת סרח וגבעת  פנחס והגבעה בארץ בנימין - האם האבות הקדושים, רחל אמנו, יוסף הצדיק, יהושע בן נון, אלעזר הכהן ושאול בן קיש, היו נקברים בחוץ לארץ, ולא היו בכלל "וכפר אדמתו עמו", ולא היו בכלל הטוב למי שקבור בארץ ישראל? זה לא יתכן!

 

(ז). אם נסתלקה כל קדושתה לכל דבר מזמן כבוש עולי מצרים  היאך יבוא עזרא שהרשות בידו ומפני שיסמכו בה עניים בשביעית (חולין ז ע"ב) ימעט גבולים ויעשה א"י כעורו של נמר לא כצבי, פה א"י ופה חוצה לארץ. תלך מטבריא לשכם דרך יום ובאמצע הדרך תמצא חוצה לארץ והיא בית שאן?

 

מסקנתו מהוכחות אלו: "כוונת כלל זה הפרק מה שזכרנו בו...שאין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל, שאין שום דבר בזה בענין הקדושה והמעלה, לבד חיוב התרומות והמעשרות ודומיהם שאלו דאוריתא ואלו דרבנן"[19].

 

הסבר הגר"ש ישראלי  בשיטת  הכפתור ופרח

 

הגר"ש ישראלי[20] הסביר אחרת את דברי הכפתור ופרח. לדעתו, אמנם מצוות ישיבת א"י נובעת מקדושתה, אבל היא נוהגת רק במקומות שנוהגים בהם המצוות התלויות בארץ. מפני שככל שאר המצוות התלויות בארץ, גם היא תלויה בתנאים מעשיים שיכולים לחול ויכולים לפקוע, ואין מספיקה מעלת הארץ וחשיבותה לחיים ולמתים בכדי לחייב את הישיבה בה בתור מצווה, ומכל שכן כדי לקבוע בזה דין "הכל מעלין" לכוף את בני המשפחה לעלות. רק מה שנקרא א"י לענין המצוות התלויות בארץ נקרא א"י לענין חיוב המצווה לשבת שם. עיקר ראייתו הוא מכך שהכפתור ופרח לא כתב שדין "הכל מעלין" הוא בכל המקומות שבגבולות פרשת מסעי, אלא  שיש במקומות אלה עניין למעלות רוחניות מסוימות.

 

לענ"ד אין מקום להסבר זה בשיטת ה"כפתור ופרח" כיוון שהוא נימק את סיבת ישיבתו בבית שאן: "הנה בית שאן אינה מכיבוש שני ונשתנו חוקי מתנותיו והוא א"י. ומומו לא נתגלה עד שבא רבי (ופטרה מתרומות ומעשרות). אם כן ביטול חוקי המתנות אינו עושה א"י חוצה לארץ"[21]. מפורש בדבריו שאין קשר בין המקומות שמקיימים בהם את המצוות התלויות בארץ לבין המקומות שנוהגת בהם מצוות ישיבת א"י. בנוסף, הכפתור ופרח עשה מעשה וקבע את מקום מגוריו בבית שאן (כמבואר להלן סעיף ז1) להוציא מדעת הסוברים שהיושב במקום שאין מקיימים בו את המצוות התלויות בארץ מקיים את מצוות ישיבת א"י – בניגוד לדברי הגר"ש ישראלי.

 

דחיות האחרונים את הוכחותיו

 

(א). המהרי"ט[22] טען שכל הוכחות ה"כפתור ופרח" הן ביחס לקבורה בלבד. היינו, מהראיות שהביא אפשר רק להוכיח שאדם שנקבר בתחום כבוש עולי מצרים נקבר בא"י, אבל אין מכאן ראיה לשאר דברים.

 נראה לענ"ד להוסיף על דבריו. אין הוכחה אפילו מרצונם של אבותינו להיקבר בא"י בהיותם בחוץ לארץ. יש לומר כהסבר האבני נזר[23] המחלק את מצוות ישיבת א"י  לשלשה עניינים.  מצוות הישיבה בא"י, קיום המצוות התלויות בארץ והדיור במקום מקודש שיש בו השראת השכינה. 1) מצוות עשה של ישיבת א"י – נוהגת לדעתו רק במקום שכבשו עולי בבל[24] [ולדעת אחרים גם במקום שכבשו עולי מצרים]; 2) מצוות התלויות בארץ – נוהגות רק במקום שכבשו עולי בבל ונחלקו  הראשונים האם הן נוהגות מדאורייתא או מדרבנן; 3) הדיור במקום מקודש שיש בו השראת השכינה – מצד הסברה יש עדיפות לגור במקום  בו הקב"ה בעצמו משגיח על האדם, מקום בו השכינה שורה - מאשר לגור במקום הנמצא תחת שליטת שר או כוכב של מעלה. זה היה שייך גם בימי האבות לפני שכבשו ישראל את א"י, ומסיבה זו רצו האבות להיקבר בא"י.

 

(ב). הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז) כתב שקדושה שניה לא בטלה כיוון שהיתה על ידי חזקה ולא על ידי כיבוש. המנחת חינוך[25]  הוסיף, שלפי דברים אלה מובן מדוע קנה דוד המלך את מקום המקדש מארוונה היבוסי בכסף מלא ולא על ידי כיבוש: "כי היה רצון הקב"ה שמקום השראת השכינה לא תתבטל לעולם גם לענין מצוות התלויות בארץ באותן שבעים שנה שגלו לבבל". לפי זה כתב הגרי"ז  מינצברג[26], שכיון שגם מקום קבורת האבות, מערת המכפלה וקבר יוסף בשכם נקנו בכסף, ממילא לא נפקעה קדושת מקומם. עכ"ד. א"כ נדחתה ראיית הכפתור ופרח מקברי האבות.

אלא שאין דבריו מספיקים, כיוון שנשארו קברי צדיקים נוספים כמו קבר רחל וקברי יהושע ושאול שנלקחו על ידי כיבוש, וחזרה השאלה: הלא נפקעה הקדושה מקברם באותם שבעים שנה?

 

(ג). על  ראיות הכפתור ופרח באות ו' הקשה הגרי"ז מינצברג²⁶, שמאחר שהאבות נשארו ספונים וטמונים בקבריהם - קנו מקומם גם כשנכנסו הגויים לארץ. דוגמא לזה, מת מצווה שקנה מקומו.

אולם דבריו אינם מוכרחים. אמנם מת מצווה קנה את מקומו, אך סוף סוף הקדושה הופקעה! לפיכך חוזרת השאלה, אם חששו להפקעת הקניין מדוע לא חששו להפקעת הקדושה?

לאחר בקשת מחילה, אפשר להקשות ולפקפק על ראייתו של ה"כפתור ופרח. דבריו מבוססים על: 1). סברה – "אם כן אותן שבעים שנה, הצדיקים אשר נקבו בשמות...או האבות הקדושים היו נקברין בחוץ לארץ"?; 2). קושיה מחז"ל (בבא בתרא קיב ע"א) "נמצא שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו".

 הכפתור ופרח הבין שהתוצאה מהחורבן היתה שא"י היא כחוץ לארץ, ולכן הקשה שב"אותן שבעים שנה, הצדיקים אשר נקבו בשמות...או האבות הקדושים - היו נקברין בחוץ לארץ"? וחזר על כך מספר פעמים בדגשים שונים. אבל אפשר להבין שהחורבן אמנם גרם שקדושת הארץ בטלה כי "נצתה כמדבר מבלי עבר" (ירמיהו ט, יא) והיתה חרבה כמדבר [ראה: רש"י ורד"ק שפירשו מלשון ציה, ענין חורבן]. המדבר הוא מקום הפקר וזה מעמדה של הארץ  בחורבן. אבל גם  בזמן חורבן א"י אינה חו"ל כי למרות שנתבטלה קדושתה ונשאר בה רק רושם מועט מהעבר, היא במצב ביניים של הפקר, אך טומאת חו"ל אין בה. לפיכך האבות היו קבורים באותם שבעים שנה  בארץ ולא בחו"ל, אלא שאז קדושת הארץ בטלה לגמרי.

החשש "נמצא שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו", הוא רק כשיש לאדם אפשרות ויכולת להיקבר בנחלת אבותיו, אבל אם השתדל ונקבר בנחלת אבותיו אינו צריך לחשוש לדברים שאינם תלויים בו ואין בידו יכולת או אפשרות לשנותם, כמו חורבן וגלות שיהיו לעתיד לבוא. מה עוד, שבתורה נאמר (דברים לא, טז-יח) שעם ישראל יצא לגלות! ותפילה אינה מבטלת את עונש הגלות, שהרי למרות שהאבות והאמהות התפללו (כמבואר במדרשים), יצאו לגלות.

 

(ד). על ההוכחה באות ז' יש לומר, שעזרא לא קידש את בית שאן כיוון שהנימוק הכלכלי "כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית" היה הכרחי ונחוץ לציבור באותו זמן. מה עוד שהיו מקומות נוספים שנתקדשו אחר כך, ולא היה קידוש אחד בלבד.

 

 סיכום הוכחות הכפתור ופרח ודחיית חלק מראיותיו

 

 

ד. הקושיות על שיטת הכפתור ופרח

הכפתור ופרח הקשה על שיטת עצמו:

 (א). מצאנו בא"י עצמה מקומות שחז"ל קוראים להם "ארץ העמים" או "חוץ לארץ" והם בתחום   כיבוש עולי מצרים, ולכן הם חו"ל ?

(ב). התוספות[27] וראשונים נוספים[28] הביאו ראיה מגמרא במסכת גיטין (עו ע"ב): "כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום דאסור לצאת מא"י לחוץ לארץ". ופירש רש"י: "בני מדינת הים כשהיו הולכים ללמוד תורה בא"י - כשחוזרים לבתיהם, היו חבריהם בני א"י מלווים אותן עד עכו, ומשם נפטרין מהם". ולכאורה קשה, הלא עכו נמצאת בתחום כיבוש עולי מצרים?

 

תירוץ:

(א). הכפתור ופרח תירץ שחז"ל קראו לחלקי א"י עצמה "חוצה לארץ" או "ארץ העמים" כביטוי מושאל - "מפני איזה מום שמצאו באותו חלק" או שהיא ממדור הגויים (שגרו בה גויים) או שלא נכבשה בכיבוש שני, שנתבטלו בה מצוות התלויות בארץ מן התורה. וסיכם זאת : "כל מקום שנמצא לרבותינו אומרים וקורין חוצה לארץ לאיזה חלק שיהיה בתוך גבולי מסעי, שרצונם לומר חוצה לארץ של כיבוש שני לא שיהיה דעתם בחוצה לארץ גמור חלילה"[29].

(ב). המהרי"ט[30] תירץ את הקושיא מהגמרא בגיטין: "מחמירים היו על עצמן לצאת ללא דבר". כלומר, מותר היה להם לצאת מחוץ לעכו, אבל כיוון שמדובר בתלמידי חכמים ("רבנן"), הם החמירו על עצמם שלא לצאת ממקום שנתחייבבמצוות התלויות בארץ מדאורייתא.

בספר "ויואל משה"[31] הקשה על תירוץ המהרי"ט. לשון הגמרא הוא:  "משום שאסור לצאת מא"י לחוץ לארץ" היינו, לשון איסור ולא חומרא בעלמא! ותירץ על פי מה שכתב החיד"א[32] בשם כמה ראשונים, שמצאנו בדברי חז"ל שאמרו לשון איסור אף על דבר שאין בו שום איסור, לא מדאורייתא ולא מדרבנן אלא מידת חסידות בלבד, והביא ראיות לכך – עיין בדבריו. אם כן גם בנידון דידן, לשון איסור שאמרו אינו מצד הדין אלא מידת חסידות ונהגו להחמיר בכך.

 

(ג). בספר תבואת הארץ[33] הקשה מהירושלמי (מועד קטן פ"ג  ה"א דף י, א): "חד כהן אתא לגבי רבי חנינה. אמר ליה: מהו לצאת לצור לעשות דבר מצווה לחלוץ או לייבם? אמר ליה: אחיו של אותו האיש יצא, ברוך המקום שנגפו ואתה מבקש לעשות כיוצא בו?" מבואר, שחז"ל חשבו את צור, שהוא בתחום עולי מצרים, לחוץ לארץ?

ותירץ, שדרך חכמי הש"ס להשתמש בשם "צור" לא לעיר צור שבנחלת נפתלי אלא כביטוי מושאל לעיר של מלכי חוץ לארץ, כמו רומי רבתי או רומי זוטרי (קושטא). ההוכחה היא שחז"ל דרשו במסכת מגילה (ג ע"א) את הפסוק "אמלאה החרבה" על העיר צור לעומת ירושלים, והכוונה לצור של רומא. ולכן כוונת הירושלמי במעשה הנזכר באדם שרצה לצאת לעיר צור שבחוץ לארץ ולא לעיר צור שבשטח עולי מצרים. הכהן שם לא רצה להזכירה בשמה הידוע והמפורסם ולכן קרא לה צור. הוא מביא הוכחה נוספת שמעשה זה לא היה בעיר צור ממש אלא בחוץ לארץ, שהרי מעשה זה מוזכר בבבלי (כתובות קיא ע"א) ושם מוזכר המקום כ"בית חוזאה" וידוע שהעיר "חוזאה" היא בבבל. מוכח שהעיר צור הנזכרת אינו בתחום עולי מצרים.

יש שתירצו[34], שמדובר בעיר צור שבשטח עולי מצרים, אלא שכיוון שהשואל היה כהן ולגבי יבום כתיב "זקני עירו" ולא "זקני עירה", לכן לא כדאי לו לצאת לטומאת חוץ לארץ שיש בצור בגלל הגויים שגרו שם, אלא ראוי שהיבמה תבוא לא"י הטהורה שבתחום כיבוש עולי בבל.

 

 

 

נספח

ראיות נוספות שמצוות ישיבת א"י מצווה עצמית

 

הגרצי"ה קוק הביא ראיה נוספת (גליון הש"ס של הגרצי"ה למסכת גיטין, מהדורת הלכה ברורה, ב ע"א תוד"ה ואשקלון). במסכת כתובות (קיב ע"א) מסופר: "רבי אבא מנשק כיפי (רש"י: אלמוגים. לישנא אחרינא סלעים) דעכו. רבי חנינא מתקן מתקליה (רש"י: משווה ומתקן מכשולי העיר)...רבי חייא ...מיגנדר בעפרה (מתגלגל באדמתה) שנאמר (תהלים קב, טו): "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". [הרמב"ם הביא זאת בהלכות מלכים פ"ה ה"י]. בפסוק נזכרים שני דברים: אבנים ועפר.  באבן או בסלע אי אפשר לגדל כלום ולפיכך אין אפשרות לקיים בהם את המצוות התלויות בארץ. קיום מצוות התלויות בארץ אפשרי רק באדמה או בעפר. האמוראים רוצים ללמדנו במעשיהם מהו היחס הנכון לארץ.  רבי אבא, כשנישק את סלעי (כיפי) עכו תחילה, רצה ללמדנו שעיקר המצווה הוא מצד קדושתה של א"י ולא בגלל קיום המצוות התלויות בה, כי אחרת מדוע נשקן? [ומסיבה זו קודמים האבנים לעפר בפסוק] אבל מכיוון שהיחס השלם והאמיתי אל הארץ הוא קדושתה העצמית בצירוף קיום המצוות התלויות בה, נזכרים  בפסוק "אבנים" ו"עפר" כי רק בצירוף שניהם מקיימים את המצווה בשלימות[35].

והוסיף הגרצי"ה בביאור הפסוק, שהמילה "יחוננו" ["ואת עפרה יחוננו"] משמעותה מלשון "לא תחנם" – מתנת חינם (ע"ז כ,א) ו"חנותי את אשר אחון" – אע"פ שאינו הגון (ברכות ז,א) ואינו כדאי (רש"י שם). האמוראים, גם כשקיימו את המצוות התלויות בארץ, לא קיימו אותן רק מצד חיובן, אלא כמי שאינם מצווים ועושין, כירושלמי שביעית (פ"ו ה"א) שקיבלו עליהן מה  שלא היו מחוייבים, ומעלה עליהם מה שמחוייבים כאילו קיבלו מאליהם.

  הרב אריה לוין (ש' רז, איש צדיק היה, ירושלים תשל"ג, עמ' 311), הסביר את הדבר בשם הבעש"ט. רש"י כותב על פסוק זה: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". וקשה, מה מבאר כאן רש"י הלוא העתיק והביא את הפסוק כצורתו? אלא רש"י השמיט מילה אחת "שנאמר", כדי ללמדנו, שרבי חייא הרגיש הרגשה עצמית [טבעית] של קדושת חיבת א"י כשרצה את אבניה וחנן את עפרה. כלומר, רבי חייא התפלש בעפרה של  א"י לא מפני "שנאמר" [זו חובה], אלא מתוך הרגשה עצמית טבעית ופנימית שהרגיש כשדרך על אדמת הארץ.