מצוות התלויות בארץ

 

תקט"ו תפילות, כמניין ואתחנ"ן, התפלל משה רבנו עליו השלום לפני הקב"ה[1], לאחר ארבעים שנה של הנהגת עם ישראל וערב כניסתם לארץ. משה רבנו ע"ה מבקש[2]: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". על כך דרש ר' שמלאי [3]: "מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימות אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם וגו'".

 

דוד המלך ע"ה טוען נגד שונאיו[4]: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱ-לֹקים אֲחֵרִים". מסביר המלבי"ם[5] טענה זו, שכיון שיגרמו לגרושו מאדמת ישראל, הרי שימנעו ממנו לקיים את המצוות התלויות בארץ.

 

מעלת  המצוות התלויות בארץ היא גדולה וחיבתן מרובה. ישנה חשיבות רבה להגדרת ה"מצוות התלויות בארץ", כיוון שלמצוות אלו ישנם תנאים לקיומן. חיובן תלוי בקביעת גבולות הארץ ובתוקף קדושת הארץ לעניין המצוות התלויות בה.

 

במאמר זה ננסה בעז"ה לבאר את הגדרת "המצוות התלויות בארץ", ואת הקשר בין המצוות לארץ.

 

מצוות התלויות בביאה לארץ

 

אומרת המשנה (קידושין לו ע"ב):

"כל מצווה שהיא תלויה בארץ – אינה נוהגת אלא בארץ; ושאינה תלויה בארץ – נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל; חוץ מן הערלה ומן הכלאיים. ר' אליעזר אומר: אף החדש".

הגמרא[6] מבררת את מובן המילים: "תלויה בארץ" ו"שאינה תלויה בארץ". בהבנה הראשונה סוברת שהכוונה למצוות שהתורה תלתה את קיומן בכניסה לארץ, וכתבה בהן לשון "ביאה"[7]. למשל מצוות פדיון פטר חמור ובכור אדם ותפילין, בהן הקדימה התורה ותלתה את המצווה במה שנאמר[8]: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי… ".

הגמרא דוחה הבנה זו, וטוענת שאין הכוונה בדברי המשנה למצוות שנאמר בהן לשון "ביאה", כיון שמצוות תפילין ופטר חמור נוהגות גם בחו"ל. רש"י[9] מוכיח שכן הוא, ממה שמצאנו אמוראים שהניחו תפילין גם בחו"ל, ולעניין מצות פדיון פטר חמור, הרי היא נוהגת בכל מקום כיון ש"בפטר רחם תלא רחמנא"[10].

בדחיית הגמרא ישנם כמה קשיים.

שואלים הראשונים[11]: מניין לנו שהנחת תפילין בחו"ל של אותם האמוראים הייתה מחמת חיוב דאורייתא, אולי לא הייתה אלא רק מחמת חיוב דרבנן?

עוד מקשה החת"ס[12]: נאמר במשנה "כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ" ואם כן המילה "ארץ" מתפרשת במשנה בשתי צורות שונות, פעם במובן "קרקע עולם" ופעם במובן "ארץ ישראל[13]".

אם כן ייתכן שדחיית הגמרא אינה מוכרחת, ולא ניתן לדחות לגמרי את ההבנה ש"מצוות התלויות בארץ" הכוונה למצוות התלויות בביאה לארץ ישראל.

                                   

 

מצוות התלויות בקרקע

הגמרא (שם לז ע"א) מסיקה:

"אמר רב יהודה, הכי קאמר: כל מצווה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל. חובת הקרקע אינה נוהגת אלא בארץ".

למסקנת הגמרא, הכוונה בדברי המשנה "כל מצווה שהיא תלויה בארץ" למצווה שהיא חובת הקרקע. מסביר רש"י שהכוונה למצווה המוטלת על הקרקע או גידוליו[14]. מוטלות על הקרקע, לדוגמא: שביעית. מוטלות על פירות הקרקע: ערלה וכלאיים תרומות ומעשרות[15].  מצוות אלו אינן נוהגות אלא בארץ ישראל[16]. לעומת זאת לומדת הגמרא שמצוות שהן חובת הגוף נוהגות בין בארץ ובין בחו"ל, למשל תפילין, שבת, מילה וכדו'[17].

           

צריך לברר בעניין זה, מהי ההבחנה במצוות, בין אלו שהן חובת הגוף לאלו שהן חובת הקרקע או גידוליה? האם מצוות כגון ביכורים, חלה, תרומות ומעשרות הן מצוות הגוף שהן חובה על האדם, או שהן חובה על הקרקע וגידוליו?

           

מדברי התוס' בב"ב (פא ע"א, ד"ה ההוא), אנו למדים על שתי שיטות בהגדרת מצוות התלויות בקרקע[18]:

שיטת "יש מפרשים", שממנה משמע בפשטות, שכל מצווה הנעשית בקרקע או גידוליה נחשבת מצווה התלויה בארץ.

שיטת רשב"א[19], שישנן מצוות הנעשות בגדולי קרקע אך החיוב אינו על הפירות אלא על האדם, הרי הן נחשבות כמצוות הגוף ונוהגות אף בחו"ל[20]. רק כאשר החיוב הוא על הפירות, כגון תרומות ומעשרות שללא תיקון הפירות הן טבל ואסורים באכילה, אז הן "מצוות התלויות בארץ".

לפי זה מצות תרומות ומעשרות לכו"ע הן חובת הקרקע. אך בביכורים תהיה מחלוקת בין השיטות הנ"ל[21].

בספר תורת הארץ[22] שואל על שיטת היש מפרשים, אם כן, יש לנו להחשיב גם את מצות "לא תחסום שור בדישו" ו"אכילת פועל בגידולי קרקע" כ"מצוות תלויות בארץ", שאף בהן חיוב המצווה בגידולי הקרקע[23].

ייתכן וגם רש"י סובר כרשב"א ולכן לא מנה את מצוות ביכורים כשהביא דוגמאות לחובת הקרקע[24].

 

מצוות התלויות גם בקרקע וגם בארץ ישראל

 

בעל קרבן אהרן והחת"ס למדו[25] שאין הגמרא חוזרת בה מההבנה הראשונה ש"מצוות התלויות בארץ" הן התלויות ב"ביאה" בלבד , אלא הדבר תלוי גם בקרקע וגם ב"ביאה"[26].

הגר"ש ישראלי כותב^[27]שכך גם משמע מדברי הרמב"ם שמצווה שהיא תלויה בארץ, הכוונה שהיא חובת הקרקע וגם תלאה הכתוב בארץ ישראל, בין בלשון "ביאה" ובין בלשון אחרת כ"ארצך", "כרמך", "שדך" וכדו'.

למשל במצוות מתנות עניים כותב הרמב"ם[28]: "כל מתנות העניים הללו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם"[29] "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ"[30]…" והנה לא כתב הרמב"ם שנוהגות בארץ ישראל בלבד מצד היותן מצוות הקרקע, אלא הוסיף מקור בתורה התולה את קיום המצווה בארץ ישראל[31].

במצוות כלאי הכרם אומר הרמב"ם[32]: "…אמר "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם "[33] והכוונה על כרם שיהיה לו בארץ ישראל, כמו שנאמר "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר"[34] וזה אינו אלא בארץ ישראל…". גם במצות ערלה כותב הרמב"ם [35]: "במה דברים אמורים בנוטע בארץ ישראל, שנאמר "כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ"[36]…". גם במצוות אלו מצריך הרמב"ם שיהיה פסוק מהתורה התולה את המצווה בביאה לארץ ישראל ולא די בזה שהיא מצוות הקרקע[37].

לפי זה, גם שאר המצוות שנאמר בהן לשון דומה אף הן מצוות התלויות בארץ: בביכורים נאמר[38]: "כִּי תָבוֹא … מֵאַרְצְךָ". בחלה כתוב[39]: "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ". ולעניין חדש נאמר[40]: "כִּי תָבֹאו". וכן לעניין שביעית נאמר[41]: "כִּי תָבֹאו"ּ. ובכלאי זרעים כתוב[42]: "שָׂדְךָלֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם".

 

בעל תורת הארץ, דוחה את ההבנה הזו ולטענתו גם מפשט הגמרא וגם מדברי התוס'[43] מוכח שהדבר תלוי רק בהיותה חובת הקרקע ואין צורך בפסוק בלשון "ביאה".

 

סיכום

בביאור המושג במשנה "מצוות התלויות בארץ" מצאנו שלוש  שיטות:

א.אלו הן מצוות שהן חובת האדם, הנעשות בקרקע או בגידוליה, (י"מ בתוס').

ב.במצוות אלו החובה היא על האדם, אולם ישנה חובה גם על הגידולים עצמם, (רשב"א המובא בתוס').

ג.המצוות תלויות בקרקע או בגידוליה אך גם נאמר בהן לשון "ביאה", (קר"א וחת"ס והגר"ש ישראלי בדעת הרמב"ם).

 

מצוות הנוהגות רק בארץ ישראל

 

מצאנו במצוות מסוימות שאף שאינן בגדר "מצוות התלויות בארץ" לשיטה מסויימת, הרי  שאף הן "אינן נוהגות אלא בארץ"[44].

למשל לשיטת הרשב"א בתוס'[45], מצוות ביכורים, אף שאינה "מצווה התלויה בארץ", אולם אף היא נוהגת בארץ, מפני שהתורה מדגישה בביכורים "אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ" - ולא מחו"ל[46].

במצוות חלה כתב בתוס' הרא"ש[47], כיוון שהיא תלויה ב"גלגול" [הפיכת הקמח לבצק] הרי היא חובת האדם ואינה "תלויה בארץ". גם היא אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ, שנאמר: "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ"[48].

 

אמנם בברור ההלכתי של המושג "מצוות התלויות בארץ" עולות ההגדרות דלעיל[49], אולם מבחינה מעשית, ישנן מצוות רבות שהתורה מלמדת שבפועל אין מקיימים אותן אלא רק בארץ ישראל אף שאינן בגדר "מצוות התלויות בארץ"[50].

את מצות יישוב ארץ ישראל[51] בודאי שאין מקיימים אלא בארץ[52]. כל המצוות הקשורות לקורבנות ולמקדש, תלויות "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר"[53], דיני אכילת מעשר שני וקדשים קלים חלים בירושלים בלבד[54]. גם מצוות הקרבת בכור בהמה טהורה[55] ומצוות ראשית הגז[56], נוהגות רק בארץ.

כל המצוות הקשורות בנחלות ואחוזות אינן נוהגות אלא בארץ ישראל[57] כגון: שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות[58], השבת קרקעות לבעליהן ביובל[59], דין בתי ערי חומה[60] (פדיון הנחלות עד השלמת שנה), שלא לשנות מגרשי ערי הלוויים[61], איסור הסגת גבול[62], איסור מכירת בתים לעכו"ם[63] ועוד.

ישנן מצוות התלויות באופי רוחני מיוחד של הארץ כגון: איסור הלנת מת[64], "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ"[65] (על ידי שפיכות דמים)[66], "וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה"[67] (אזהרה לבית דין על מחזיר גרושתו)[68], דין ערי מקלט[69], דין עגלה ערופה[70] ועוד. כל המצוות הללו נוהגות רק בארץ ישראל.

גם מצוות ציבוריות כלליות כמו קידוש החודש, חישוב שנים ועיבור השנה[71], העמדת מלך[72], מינוי שופטים בכל עיר ועיר[73] ועוד, אינן אלא בארץ ישראל.

 

 העולה מכל זה, שלא רק ה"מצוות התלויות בארץ" - אינן נוהגות אלא בארץ, אלא ישנן מצוות רבות מאד, שאף הן אינן נוהגות אלא בארץ ישראל. ניתן לכנותן מצוות ביניים, בין המצוות התלויות בארץ לאלו שאינן תלויות בארץ. הן מצוות שהן חובת הגוף מצד עצמן, אבל הן קשורות לארץ ישראל מצדם המעשי[74].

 

כל המצוות תלויות בארץ ישראל

 

מדברי הרמב"ן עולה שבעצם קיום כל המצוות כולן תלוי בארץ ישראל[75]:

"והנה הכתוב שאמר[76]: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשֵׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם", אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה' ולפיכך אמרו בספרי[77]: "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישֵׁבְתֶּם בָּהּ וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים"… אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות."

הרמב"ן מבסס את דבריו על הספרי[78], המסביר את דברי הנביא ירמיה[79]: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" שכל קיום המצוות בחו"ל נועד לכך שלא ישכחו אותן ולא יהיו כחדשות כשיחזרו לארץ.

 כך גם הבינו בתלמוד[80] את הכתוב[81]: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ…" שקיום כל המצוות הוא רק בארץ ישראל[82].

את הקשר הרוחני הגדול בין הארץ לבין כל מצוות התורה מסביר הראי"ה קוק[83], "שהנשמה הפנימית של כל המצוות כולן אפילו של אותן שאינן תלויות בארץ, היא תלויה גם היא באמת בארץ, ומאווירה המחיה נשמות הֵנָה יונקות מרחוק כפי היכולת לצורך העמדת חיותם גם בחו"ל"

 

מעתה מתבארים דברי משה רבנו ע"ה שהובאו בפתיחה, שלא רצה לקיים רק את ה"מצוות התלויות בארץ", מצוות הקרקע, אלא את כל אותן המצוות שבפועל אינן נוהגות אלא בארץ. לפי דברי הרמב"ן, ניתן להסביר שכוונתו הייתה על כל מצוות התורה כולן.

 

סיכום

 

מבחינה רוחנית רעיונית[84] ישנו קשר הדוק בין ארץ ישראל וקיום התורה ומצוותיה, שכן כל המצוות כולן מקבלות את חיותן מארץ ישראל,  ומגיעות לתכליתן בארץ ישראל ולא נאמרו אלא ליושביה.

אולם אף שמבחינה מעשית, מצוות רבות שבתורה אינן מתקיימות אלא רק בארץ ישראל, מכל מקום המושג ההלכתי של "מצוות התלויות בארץ", מתייחס לאותן מצוות הקרקע וגידוליה אשר התורה תלתה את קיומן בארץ ישראל.

 

בשולי המאמר (הערות עורך):

1. (להערה 49)

ביחס לברור ההגדרה של מצוות התלויות בארץ לעומת מצוות הנוהגות בארץ: עי' בדברי המשנה (כלים פ"א מ"ו): "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים מכל הארצות". המשנה מעוררת קושי בפשטה מצד שהיא מונה את קדושתה של הארץ ע"י מצוות שאינן תלויות בארץ, במקום לומר שקדושתה היא במצוות התלויות בה. מוסיף בעל המשנה אחרונה,  בקושייתו, שאדם השומר מצוות מתקדש על ידן, מדוע לא נכון לומר כן על ארץ ישראל? הוא מפרש: "אבל קדושת הארץ אינה אלא מה שמקריבין מתבואתה למקדש". זאת אומרת שהיא מתייחדת בקדושתה ע"י מציאות של קדושה שהיא מעלה אלוקית, על כן ראויה היא להיות מגדלת עומר וקורבנות למקדש. ייחוד זה מוגדר דווקא ע"י המצוות הנוהגות בה ולא התלויות בה (עי' בהערה לקמן), אבל ביחס למצוות התלויות בה, היא לגביהם רק אמצעי – תנאי לקיום המצווה, ולא עצם הקדושה. הארץ לגבי המצוות התלויות בה היא רק הגורם המחייב אבל לא הסיבה או המקור לחיוב, הסיבה לחיוב היא עצם הקדושה כמו שאומרת המשנה "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות". בדומה למהלך זה מפרש הגאון (שם במשנה) בפירושו אליהו רבה: הגאון התקשה מדוע המשנה מונה ביכורים בין העומר לשתי הלחם, שהרי היא מצווה התלויה בארץ ואינה נוהגת משום כך אלא בארץ. אבל עיקר כוונתה של המשנה ללמדנו  מהעומר ושתי הלחם שאין מביאים אותם אלא מהארץ משום קדושתה.

הקדושה העצמית איננה החיובים או המצוות התלויות בה אלא היא מעלתה של הארץ, והמעלה מחייבת התנהגות לפי הקדושה, ואת זה מנתה המשנה (עי' עוד בפירוש תפארת ישראל, בועז אות ח. ובפירוש מלאכת שלמה להגדרת הקדושה עליה מדברת המשנה, ופירשו הם באותו המובן את המשנה, שהקדושות הבאות אותן מונה המשנה אינן העצמיות אלא ההתנהגות המתחייבת בגלל הקדושה, שהן מקבילות למשמעות המצוות התלויות בארץ).

 

 

2. (להערה 74)

עי' בדברי הרב קוק ('ראש אמיר', בהקדמה לספרו עץ הדר, עמ' ה) שהגדיר את מצוות שנוהגות או מתאימות לארץ ישראל – אע"פ שחייבים לקיימן אף בחו"ל, כיון שהן חובות הגוף –  כ"מצוות אמצעיות", וז"ל:

"המצוות שנוכל לחשבן לאמצעיות בין שתי המערכות המצוות התלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ, הן מצוות שהן חובת הגוף מצד עצמן, אבל הן קשורות לא"י בתכנן הגלוי. באלה המצוות מתרכזים שני הכחות, הכח של המצוות התלויות בארץ והכח של מצוות שהן חובת הגוף; המצווה המצויינה שכח הארץ הוא ניכר בה הרבה במצוות הגוף, היא מצוות ארבעת מינים "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו… ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר…" (ויקרא כג, לט-מ).

חג הסוכות בכללו הוא כ"כ מחובר לקדושת הארץ ושמחת פירותיה, עד שלמדנו חז"ל שצריך לעבר את השנה כדי שיהיה החג באסיפת הפירות, כדאמרינן בספרי (צ"ל ספרא, סי' קצב), "באספכם את תבואת הארץ, עבר את השנה שתעשה באסיפת הפירות, יכול באסיפת כל הפירות ת"ל "באספך מגרנך ומיקבך" מגרנך ולא כל גרנך, מיקבך ולא כל יקבך, יכול מקצתם ת"ל באספכם את תבואת הארץ, כיצד, השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג באסיפת רוב הפירות".

מצוות אמצעיות הכוונה מצוות שהן מקשרות בין כל המצוות, מפני שהן מלמדות על הקשר הפנימי שבין כלל המצוות לארץ ישראל: אמצעיות – למרות שחובות הגוף מחויבות גם בחו"ל באופן עקרוני, אבל הן קשורות לארץ ישראל. הן מצוות שיכולות להתקיים בארץ ובחו"ל אבל ישנה עדיפות שיתקיימו דווקא בארץ.

לימדה אותנו התורה על חשיבותן והתאמתן לארץ, ומהן נלמד לשאר המצוות שיכולות להתקיים בחו"ל והן חובות הגוף, שאף הן קשורות כדוגמתן לארץ.  

מסביר הרב קוק את הלימוד, שמצוות ארבעת המינים ובפרט האתרוג איננה תלויה בארץ, על אף שהייתה ראויה להיות כן מפני שהיא מצווה בגידולים –  בכל זאת היא מצווה אמצעית, וכן חג הסוכות שאף הוא מצווה אמצעית, שהוא מתאים לזמן אסיפת הפירות בארץ וזמנו תלוי בגידולי הארץ כדברי הספרא. ללמדנו על אחידות המצוות, שכל המצוות שוות הן בקשר הפנימי והתאמתן לארץ. כיוון שמצוות חג הסוכות והאתרוג מתאים לקיימן דווקא בארץ ישראל, כי הן מצוות ארץ ישראליות, מצד עונת השנה וטיב הפרי ומקום הגידול. בדרך זו הן משמשות מצוות מאחדות בין המצוות התלויות בארץ לאלה שאינן, שאף אלו שאינן קשורות או מחויבות לקיום בארץ כדוגמתן, אעפ"כ הן שייכות לארץ. (עי' בהמשך המאמר, בהסבר שיטת הרמב"ן שכל המצוות תלויות בארץ, ובחו"ל הן בבחינת "הציבי לך ציונים").

 

 

מצוות הארץ (תגובה)/ הרב דורון ותקין

בגיליון הקודם הובאו דברי הרמב"ן (דברים יא, יח) על הספרי ביחס לקיום מצוות בחו"ל בזמן שישראל בגלות, ובהם ההסבר שכל המצוות הם בעצם תלויות בארץ. ז"ל הספרי (דברים פיסקא מג ד"ה דבר אחר):

"ואבדתם מהרה… ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן  הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצוות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל למלך  בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה, אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך  שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני היו מצויינים  במצוות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אומר (ירמיה לא, כ) הציבי  לך ציונים  וגו', אלו המצוות שישראל מצויינים בהם".

פשט דברי הספרי, וכפי שמובאים ברש"י בפרושו לחומש (דברים יא, יח) יש מקום להבין בהם שהמצוות כולן בחו"ל בזמן שישראל בגלות הן אינן חיוב ממשי אלא רק זכר של המצוות בארץ, כמו שאמר הנביא "הציבי לך ציונים".

לדיוקם של דברים, הבנה זו היא קשה מפני שקיום המצוות בחו"ל גם בזמן הגלות הוא חיוב מהתורה, כמו שאומרת הגמרא על תפילין ופטר חמור (קידושין לז ע"א, ועי' שם ברש"י ותוס' מדוע פשוט לגמרא שחיובן מדאורייתא). לכן הציעו הפרשנים כמה הסברים לפשטה של הברייתא:

 

1. הרמב"ן בכמה מקומות מאריך בקשר בין הארץ ושמירת המצוות  בה, במהות החיבור הפנימי בין ישראל לארץ המיוחדת שהיא אלוקית. החיוב בחו"ל הוא ודאי של תורה אלא שהמדרש מלמד על ההתאמה ועל האפיון המיוחדים של המצוות  לארץ. הרמב"ן קורא להבנה הזו סוד, כגון (דברים יא, יח): "יש במדרש הזה סוד עמוק וכבר דרשתי ממנו". וכן במקום נוסף (דברים ד,  ה): "ואמר לעשות כן בקרב הארץ - להזהיר על כולם, כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ. או ירמוז שעיקר המצות כולן בארץ כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא יח, כה)".

 הרמב"ן מסביר שהארץ היא  קדושה ומושגחת בהשגחה ישירה כמו עם ישראל שמושגח ישירות ע"י ה' ולא ע"י מלאך או אמצעי אחר, וסוד הקשר הזה הוא מאפיין את שמירת המצוות והתאמתן לארץ דווקא ע"י עם ישראל שומרי התורה. חלילה, אם ישראל גולים מעל ארצם מפני שלא שמרו את התורה, הם מפסידים את ההשגחה הישירה והמיוחדת להם ואת קיום המצוות בארץ.

באופן דומה מצאנו גם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קלד): "ועיקר מצוות התורה כולן  בארץ הן עד כי כמה מצוות אין נוהגות כלל אלא בארץ. כמו שאמרו במדרש הציבי לך ציונים (ירמיה לט)".

 

2. הרדב"ז בתשובות מפרש שבזמן שיהיו ישראל בגלות, דוחק הגלות והצרות עלולות להשכיח מהם את קיום המצוות, הסבל והדחק יגרום לביטול המצוות עד שיבואו לחשוב שהאונס הזה פוטר מלקיימן, לכן ציוותה הנבואה לפני צאתם לדרך  לשמור את כל המצוות מפני שחייבים בהם בגלות מהתורה, וכך הוא כותב (שו"ת ח"ו סי' ב אלפים קנד): "…ואפשר כי מצד האונס יבטלו אותם הזהירם שיהיו מצויינים במצוות כדי שלא  יהיו עליהם חדשות כשיחזרו ויהיה להם טורח בעשייתם ולא מפני שהיו פטורים בח"ל  הוא מזהיר עליהם אלא מהטעם שכתבתי".

 

3. בספר הכתב והקבלה (וכן מובא בשער החצר סי' צא בשם הגר"א) מובאת גרסה  שונה בספרי: במקום "הניחו תפילין עשו מזוזות", הייתה הגרסה: "תרומות ומעשרות". לפי גרסה זו הרבה יותר מובן, שמצוות התלויות בארץ בטלות מאליהן בזמן שישראל בגלות – בחו"ל, על כן עשו להם חכמים זכר (לקיימן מדרבנן ובאופן חלקי עד שיחזור החיוב המלא) כדי שנהיה מוכנים וראויים לקיימן בעתיד[1].

 

4. הרצ"י קוק (לנתיבות ישראל א, התורה והארץ עמ' רלו-רמה במהדורה החדשה) מסביר שחיוב שמירת המצוות בחו"ל הוא מדאורייתא כמו בארץ, אבל הערך של המצוות ושל התורה ושל תלמידי חכמים הוא מהותי בארץ לעומת חו"ל. לכן לא זו בלבד שישנן מצוות התלויות בארץ או שקיומן מותנה אך ורק בארץ, גם שאר המצוות כמו כל התורה כולה הופעתן בשלמות היא רק בארץ. היה מקום לטעות שהחיוב המעשי ששווה בארץ ובחו"ל מלמד על מדרגה שווה, מחדש המדרש שבחו"ל הקומה היא נמוכה, היא יונקת את כוחה מהצד השלם של קיום התורה והמצוות שהוא רק בארץ. אף בזמן שאנחנו בגלות ישנה יניקה ומשיכת כוח מהקשר הנצחי של התורה עם הארץ. ז"ל:

"כל עיקר ערכן הוא בארץ, בארץ הזאת המיוחדת לישראל ולשלמות חייהם, ארץ מולדתם חיוניותם ותקומתם הציבורית. וגם חיובן וקיומן של המצוות שאינן תלויות בארץ, שהוא נוהג כהלכתו גם בחו"ל, הנהו המשך של חיובן וקיומן העיקרי של כל התורה והמצוות כולן, שהוא בארץ".

זאת משום שהתורה והחיים התורניים של עם ישראל הם שייכים דווקא לארץ האלוקית. כאמור, מקור ההסבר הוא ברמב"ן, כפי שהבאנו בפתח דברינו (בראשית כו, ה. ובהרחבה בויקרא יח, כה. ומקורות נוספים בהרחבה ליסוד הזה בהמשך המאמר שם): "כי המצוות משפט אלוקי הארץ  אע"פ שהזהרנו בחובת הגוף בכל מקום". מפני שייכותה העצמית של התורה אל הארץ, שהיא ארצם של ישראל מקום נחלת ה'.  

מובנם של הדברים, שחיוב המצוות בחו"ל זהה לחיובם בארץ – חיוב דאורייתא. אלא שהארת המצווה והשפעתה הרוחנית היא מהארץ, והיא נמשכת גם בזמן היותנו בגלות. אמנם היא פחותה וחלקית, כי מקומה של התורה ויעודה לישראל בארץ דווקא, אבל יש גם צד חיובי במצב השפל הזה, על אף שאנחנו בגלות אנחנו מושכים את כוחנו ושואבים רוח ורצון להתחדש דרך המצוות מארץ ישראל.

כך מובנים דברי ריה"ל בכוזרי (ד, יז): "ונקרא אלוקי הארץ בעבור שיש לה כוח מיוחד מאווירה וארצה, ושמיה עוזרים על זה". זו גם ההבנה בתשובת הרשב"א שהבאנו לעיל. מפני שיש מצוות שאינן נוהגות אלא בארץ, וישנן גם כאלה שנוהגות גם בחו"ל, למדנו שמקומה של התורה והתקיימותה הוא רק בארץ, אלא שבחו"ל ישנה המשכה מהארץ כדברי המדרש "הציבי לך ציונים".