"בבואכם - בביאת כולכם"

א. "כל יושביה עליה"

ארץ ישראל מצפה לקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. אולם לא רק לחלק מבניה. אלא דוקא לכולם, ולכל הפחות לרובם, שמבחינת ההלכה נחשבים שם ככולם (רובו ככולו).

נוסף על הצד המדיני שבדבר, קיים כאן גם צד הלכתי: כשם שיש מצוות התלויות בארץ, כך יש מצוות התלויות בעם, במציאות רוב עם ישראל בארצו.

שנינו במסכת ערכין (לב ע"ב):

מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע. מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקידשו ערי חומה, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקידשו ערי חומה. - - - ומי מנו שמיטין ויובלות? השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, שנאמר (ויקרא כה י): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" - בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. עזרא, דכתיב ביה (עזרא ב סד) "כל הקהל כאחד ארבע ריבוא, אלפיים שלש מאות וששים", הוה מנֵי?! - אמר רב נחמן בר יצחק: מנו יובלות לקדש שמיטין.

הרי לפנינו ההלכה שמצוות היובל תלויה ב"כל יושביה עליה". ואפילו כשכבר נהגו מספר יובלות, אם אחר כך "גלו מקצתן" - שוב אין היובל נוהג. ולכן לא רק בבית השני, שמתחילה לא עלו כולם, אלא אפילו בבית הראשון, שתחילתו היתה במציאות כל העם בארצו, משרק גלו מקצת השבטים בטלו היובלות.

ולדעת רבי, ששמיטה תלויה ביובל (גיטין לו ע"א, מו"ק ב ע"ב) - הרי גם השמיטה זקוקה היא ל"כל יושביה עליה". ומטעם זה לא היתה שמיטה נוהגת בבית שני אלא מדבריהם.

אלא שעד כאן פירשנו את המושג "כל יושביה" פשוטו כמשמעו. ברם לא כן היא דעת רבנו תם (מובא בתוס' גיטין לו ע"א ד"ה בזמן). הוא סבור שאין לקבל את הדברים כפשוטם. אלא כל שנמצאים בארץ מקצת מכל שבט ושבט "אף על גב שלא עלו כולם - חשיב כל יושביה". ולפי זה נהג יובל בבית שני, כיון שהיה שם מקצת מכל שבט ושבט. (ומכאן שגם שמיטה נהגה מדאורייתא בזמן בית שני, ולא נאמרו דברי רבי אלא על הזמן שאחרי חורבן הבית, שאז לא היו כבר בארץ אפילו מקצת מכל שבט ושבט ובטלו היובלות, ויחד אתם בטלו גם השמיטין מדאורייתא, ולא נשארו אלא בתוקפה של תקנת חכמים, כלומר: מדרבנן "שלא תשתכח תורת שביעית").

ב. "ביאת כולכם"

לעומת זה יש לנו הלכה אחרת, התלויה ברוב ישראל, ובה גם רבנו תם מודה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכך שנינו במסכת כתובות (כה ע"א):

אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה - דרבנן. דתניא: בבואכם (במדבר טו יח) - יכול משנכנסו לה שנים או שלושה מרגלים? תלמוד לומר: "בבואכם" - בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם. וכי אסקינהו עזרא, לאו כולהו סלוק.

הרי לנו שדין חלה דאורייתא תלוי בביאת כל ישראל לארצם.

ואם תאמר - שואלים התוספות בנידה (מז ע"א ד"ה לא כולהו):

 - והלא "כל יושביה עליה" קרינן לענין יובל, לפי שמקצת השבטים עלו, לפירוש רבנו תם דאמר שיובל נהג בבית שני מהאי טעמא?

ויש לומר: ד"בבואכם" משמע ביאת כולכם!

ובמקרה זה גם ר"ת מודה שבבית שני לא נהגה מצוות חלה מדאורייתא. אלא שבגמרא בכתובות נאמרו הדברים רק ביחס לחלה, ואילו הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הכ"ו) מצריך "ביאת כולכם" גם ביחס לתרומה ומעשרות (והשיג עליו הראב"ד, ועיי"ש ברדב"ז ובכסף משנה, שיישבו שיטת הרמב"ם). ולא עוד אלא שמדבריו במקום אחר משמע שגם שביעית תלויה ב"ביאת כולכם", שכן בהלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז), כתוב לאמור:

כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה - הוא מקודש היום, אע"פ שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

והרי כבר ראינו בהלכות תרומה במה תלוי דין המעשרות בקדושה השניה - ב"ביאת כולכם". נוספו לנו אפוא, לשיטת הרמב"ם, גם תרו"מ ושביעית, שחיובם מדאורייתא תלוי ב"ביאת כולכם" "כשהיו בירושה ראשונה".

וחידוש נאה מחדש הגאון רבי יצחק אלחנן ז"ל (באר יצחק או"ח סי' יד ענף ב): שנינו בפסחים (סו ע"א), שהלכה זו נתעלמה מבני בתירא, אם פסח דוחה שבת וכו'. תעלומה זו, מה טיבה? - תמהו המפרשים - והרי אותו פסח יחיד שעשו ישראל במדבר, שעליו נאמר: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" - בשבת היה, ואם כן ידעו יפה שפסח דוחה שבת? - ספיקם של בני בתירא היה, משיב הגאון הנ"ל, אם גם בבית שני, שלא היו רוב ישראל בארץ ישראל דוחה הפסח את השבת, שכן ניתן לומר שאין פסח דוחה שבת אלא בכל ישראל, או ברובם שהוא ככולם, כמו שהיו במדבר. ובא הלל הזקן והורה שדין זה אינו תלוי במציאות רוב ישראל בארצו.

ג. היחס שבין שני דינים אלו

שני הדינים המקבילים, "כל יושביה עליה", שנאמר ביובל, ו"ביאת כולכם", שנאמרה בחלה (ולרמב"ם גם בתרומות ומעשרות ושביעית) - למדים לכאורה זה מזה: כשם ש"כל יושביה עליה" ביובל, הוא על כרחך תנאי במצוות היובל, שהרי כל יובל ויובל אינו מתקדש אלא בשעה שכל יושביה עליה, כך גם "ביאת כולכם" בחלה וכו', תנאי הוא בקיום המצווה בכל עידן ועידן; וכל שגלו מקצתן, אין מקום לקיום המצווה מדאורייתא.

כך נראה לכאורה. אולם לכשמתעמקים בדבר יש מקום להבחנה ולחילוק: ביובל אנו למדים דין זה מן הפסוק: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" - בזמן שכל יושביה עליה. משמע שבשעת קריאת הדרור, בשעה שבית דין מקדשים את היובל, אז יהיו כל יושביה עליה (על דיוק זה בפסוק עמד הרב הגרש"ז אויערבך שליט"א בספרו "מעדני ארץ", חלק ב', עמ' 98). ואילו בחלה נאמר "בבואכם אל הארץ", משמע שהמדובר הוא על שעת הכניסה לארץ, ואם כן אין דין זה תנאי בקיום המצווה, אלא תנאי כללי בקדושת הארץ לענין קיום המצווה הזאת. ונפקא מינה: שביובל אין דין "כל יושביה עליה" שעת כניסה לארץ מועיל לנו ביחס לכל היובלות שלאחר כך, וכל שגלו מקצתן - בטלו היובלות. לא כן ביחס לחלה ותו"מ, גם אם גלו מקצתן - החיוב מדאורייתא במקומו עומד, כיון שבשעת הכניסה לארץ היתה שם "ביאת כולכם", וקדושת הארץ לענין המצוות התלויות בדין זה במקומה עומדת.

בדבר זה נחלקו גדולים חקרי לב מן האחרונים: הגאון רבי חיים מבריסק ז"ל סובר שדין "כל יושביה" דבר אין לו עם קידוש הארץ, אלא עם קיום המצוה ו"רק בכל יובל בשעתו הדבר תלוי", ואילו דין "ביאת כולכם - עיקרו הוא על שעת ביאה וירושה". וכלשון הגמרא בכתובות "וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק", ולא נאמר שם משום שעכשיו אין כל ישראל עליה. והוא מסיק מכאן מסקנה חשובה מאד: שכשם שאם נתקדשה הארץ על ידי "ביאת כולכם" שוב אין קדושה זו נפקעת ממנה גם כשגלו מקצתן, כך לצד שני - כל שלא נתקדשה הארץ על ידי "ביאת כולכם", הרי זה חסרון בקידוש, וכיון שקידוש הארץ נעשה על ידי בית הדין הגדול בשעתו, הרי כל שחסר היה בשעת קידוש דין "ביאת כולכם", ממילא לא נתקדשה הארץ במלוא הקדושה. ולכן הוא סובר כי גם כשיבואו כל ישראל לארץ, ותהיה כבר אפשרות של קידוש הארץ בשלמותה, עדיין יהיה הדבר תלוי בקידוש בית דין (חידושי רבנו חיים הלוי, פי"ב מהלכות שמיטה ויובל, הלכה ט"ז, ועיי"ש פ"א מהל' תרומות, הלכה י'; ועיי' אור שמח ריש הלכות תרומות).

לא כן סובר תלמידו המובהק, הגאון רבי איסר זלמן מלצר ז"ל. לדעתו, ביאת כולכם אף הוא אינו תנאי כללי בקדושת הארץ, אלא רק "תנאי בחיוב תרומות ומעשרות", היינו בקיום המצוה, (ויש להביא ראיה לדעתו מדיוק לשונו של הרמב"ם בפ"א מתרומות הכ"ו: "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם", משמע שבכל שעת החיוב צריך שיהיו כל ישראל שם). וממילא הוא מסיק מכאן: כיון שבקדושת הארץ לא חסר שום דבר, אלא שחוסר "ביאת כולכם" מעכב בקיום המצוה מדאורייתא; לכן "אם יבואו כולם, יתחייבו בפועל בתרומות ומעשרות" מדאורייתא (וכדעתו של הגרא"ז מלצר ז"ל, סובר גם הגאון ר' דוד פרידמן ז"ל בספרו "שאילת דוד", עניני שביעית, עמ' יח).

ד. מצות בנין המקדש

עוד מצוה גדולה יש לנו, שלדעת אחד מהראשונים תלויה היא ברוב ישראל בארצו, והיא מצוות בנין בית המקדש. בספר החינוך (מצוה צה) נאמר: "ונוהגת מצווה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן". אכן, הקושי גלוי לעין: כיצד בנה עזרא את הבית השני, והרי "כל הקהל כאחד" לא היה אלא "ארבע ריבוא ואלפיים ושש מאות"?

הגאון ר' שלמה פיינזילבר ז"ל, מתרץ בספרו "יריעות שלמה": לא נאמרה הלכה זו אלא ביחס לבית ראשון, אבל עכשיו שקיימא לן "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא", ומקום המקדש בקדושתו הוא עומד, אפשר לבנות את בית המקדש גם בלי רוב ישראל. אולם לשונו של החינוך אינו מורה כך ונראה שהוא סובר שאע"ג שקדושת המקום קיימת, הנה קדושת הבנין, המזבח והמחיצות וכו', זקוקה להשתתפות רוב ישראל ודין זה קיים תמיד. ומטעם זה קשה גם לתרץ ולומר שכוונת החינוך היא, שכל זמן שאין רוב ישראל על אדמתן, אין חיוב של בנין, אולם אם רצה הציבור - רשאי, כדרך שאומר הרמב"ן בפ' קורח (במדבר טז כא): "שאילו היו ישראל חפצים בדבר היה בית המקדש נעשה בימי אחד השופטים". ומשמע שאע"פ ששנינו במסכת שבועות (יד ע"א), שקידוש המקום טעון מלך, הרי כל שהציבור חפץ בדבר, אפשר לקדש גם בלי מלך, שאם נאמר שדין הוא שהבנין צריך להעשות על ידי רוב ישראל, אין רצונו של המיעוט יכול לשנות את המצב.

דרך אחרת ישנה ליישב את הקושי עפ"י דברי הספרי בפרשת ראה: "דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא", כלומר שהמקדש צריך להיבנות על פי נביא. ואם כן כיון ש"שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה" (זבחים סב ע"א) הרי ניתן לומר שהיתה שם הוראה נבואית מיוחדת - מפורשת שאפשר לבנות את המקדש גם בלי רוב ישראל (ועי' במהר"ם שיק, מצוה צה, שהביא מה ששמע מפי רבו הגאון חת"ם סופר ז"ל, שהפירוש של "וכן תעשו לדורות" ביחס לכלי המקדש הוא: שלדורות יעשו לפי הוראות הנביא של אותו הדור. ואם כן אפשר להמשיך ולומר שדין זה קיים גם ביחס לבנין המקדש עצמו).

תשובה שונה לגמרי, שיש בה השקפה יסודית, משיב הגאון רבי ישראל יהושע מקוטנא ז"ל בספרו "ישועות מלכו" (עמ' 148):

כיון שהיה בידי כולם לעלות - ולא עלו, נטלו העולים כח וזכות הנשארים, ולהם היה הכח והזכות מרוב ישראל, ומקרי רוב ישראל על אדמתם...

אלא שאף הוא יודה כי לא לכל הדברים נקרא זה רוב ישראל, וליובל צריכים "כל" יושביה ממש, וכן לחלה ותרומות - ולכן עדיין אנחנו מצפים לישועה, מצפים לאור ד' וישעו ב"ביאת כולכם".