ערלה בצמח הפטל

הקדמה – סקירה מקצועית

רבני מכון התורה והארץ, בשיתוף חברי המחלקה למצוות התלויות בארץ ברבנות הראשית ורבנים מהמכון לחקר החקלאות עפ"י התורה, השתתפו בסיור לימודי במכון וולקני בהדרכת ד"ר שמואל זילכה, ד"ר ניר דאי וד"ר גיא תמיר, במטרה לעמוד על שיטת הגידול של צמח הפטל.

להלן סיכום הסקירה המקצועית:^[1]

לצמח הפטל מערכת שורשים רב-שנתית ממנה עולים וצומחים ענפים המתקיימים במשך שנתיים וקמלים. לאחר נתינת יבול הענף קמל לגמרי, וההתחדשות היא מענפים חדשים העולים ממערכת השורשים. בארץ מגדלים בעיקר את הפטל האדום (Rubus Idaeus, המוכר גם כ- Raspberry), ובמידה פחותה את הפטל השחור^[2] (אוסנה –  Rubus Eubatus, המוכר גם כ- Blackberry). ישנם שלושה הבדלים בולטים ביניהם: האחד – בצבע הפרי הבשל. השני – לאחר הקטיף, בפרי הבשל של הפטל האדום ישנו שקע, היכן שהיה חיבור לעוקץ, ובשל כך הפרי המתקבל הוא כעין עיגול חלול, ואילו בפרי הפטל השחור אין שקע כזה. ההבדל השלישי ביניהם הוא במיקום פריצת הענפים החדשים – בפטל השחור פורצים הענפים החדשים מצוואר השורש, ואילו בפטל האדום פריצתם היא ממערכת השורשים. מבחינת אופן ההנבה דומה הפטל השחור יותר לקבוצת הפלוריקן (ראה להלן).

בפטל אדום ישנן שתי קבוצות זנים:

1. פרימוקן (Primocane): קבוצת זנים זו נותנת פרי בתוך שנה מהזריעה על חלקו העליון של ענף היוצא ממערכת השורשים. שארית היבול בעונה הבאה ניתנת מחלקו התחתון של הענף, ולאחר נתינת הפרי הענף קמל לגמרי.
2. פלוריקן (Floricane): קבוצת זנים זו נותנת יבול אחד לאחר כשנה, ולאחר מכן הענף קמל ומתייבש. המכנה המשותף לשני זני הפטל האדום הוא שהענף אינו מתקיים יותר משתי עונות, ולאחר נתינת היבול הוא קמל. כיום בגידול פטל אדום משתמשים בארץ בעיקר בזני מכלוא של פלוריקן ופרימוקן, משום שזנים אלו נותנים פרי בתוך זמן קצר, ובעיקר עקב עונת היבול הארוכה והתלות הפחותה בתנאי סביבה.

השאלה שהעסיקה פוסקים רבים הייתה אם להגדיר את צמח הפטל כאילן, משום שמערכת השורשים שלו היא רב-שנתית, או כירק, משום שהענפים קמלים לאחר נתינת הפרי וענפים חדשים עולים, כדוגמת ירק חד-שנתי. בסוגיה זו של הגדרת אילן וירק בכלל ובהגדרת הפטל בפרט נכתבה ספרות הלכתית רבה, ואין במאמר הנוכחי להביא את כלל הדיונים, אלא רק להתמקד בעניין צמח הפטל, לאור התובנות שעלו מהסיור.

א. מחלוקת הרא"ש והגאונים

1. הצגת המחלוקת

במסכת ברכות (מ ע"א-מ ע"ב) מצאנו הגדרה לעניין ברכות:

היכא מברכינן בורא פרי העץ? היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק. אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק, לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה.

בביאור הגדרה זו נחלקו המפרשים, והנוגע לענייננו הוא מחלוקת הגאונים והרא"ש. לדעת הגאונים, 'גווזא' הוא גזע,^[3] ולפיכך הקריטריון לברכת 'בורא פרי העץ' הוא התקיימות תמידית של גזע עליו גדלים פירות, אך אם הצמח מתחדש בכל שנה מהשורשים יש להגדירו כירק לעניין ברכה:

וכל אילן דיביש בסתוא וכאילי לגמרי גוזיה ואטרפיה והדר פארי משורשין דיליה, כגון מוזי... מברכין על פירותיהן בורא פרי האדמה.^[4]

לדעת הרא"ש (ברכות פ"ו סי' כג) ברכת 'העץ' נקבעת על צמח שהשורש שלו נשאר ואין צריך לזרעו בכל שנה ושנה, אך אם יש צורך לזרוע אותו מחדש בכל שנה – ברכתו 'אדמה':

בגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ, אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ.^[5]

מקרה מבחן בין שיטת הגאונים לשיטת הרא"ש הוא צמח הבננה. צמח זה מתחדש בכל שנה ושנה מהשורש, ולפיכך לשיטת הגאונים יש לברך עליו 'אדמה', אך מערכת השורשים שלו היא רב-שנתית, ולכן לדעת הרא"ש יש לברך עליו 'העץ'.[6] 

כפי שהתבאר לעיל בסקירה המקצועית, צמח הפטל מוציא ענפים הנותנים פירות, ולאחר הנבת הפירות הם קמלים וענפים אחרים יוצאים מתוך מערכת השורשים, וחוזר חלילה. לפיכך לדעת הגאונים ברכתו היא 'אדמה', משום שצמח זה מתחדש בכל שנה מהשורש, בשונה מאילן, שבו הגזע קיים. לדעת הרא"ש לעומת זאת, מכיוון שאין צורך לזרוע אותו מחדש, אזי הוא דומה לאילן וברכתו 'העץ'.^[7]

מחלוקת זו בין הרא"ש והגאונים המתייחסת להלכות ברכות נובעת מהגדרה יסודית באבחנה בין ירק לאילן, כפי שנראה מדבריהם שהזכירו את דברי התוספתא (מהדו' ליברמן, כלאיים פ"ז הט"ו)^[8] העוסקת בדיני כלאיים ומגדירה את ההבדל בין ירק לאילן: 'זה הכלל, כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן'.^[9] נמצא שישנו קשר בין הגדרת אילן וירק בדיני ברכות לדיני כלאיים.^[10]מכאן ששאלת הברכה נובעת מעצם ההגדרה של אילן וירק, וממילא יש להגדרה זו השפעה הלכתית גם לדיני כלאיים.

הבנה זו שמחלוקת הגאונים והרא"ש הינה מחלוקת בהגדרות אילן וירק מקבלת תוקף מדברי הטור (או"ח סי' רג), שדן לגבי ברכת 'תותין הגדלין בסנה', היינו פטל:^[11]

על פירות הארץ בורא פרי האדמה, וסימן לידע איזהו פרי עץ או פרי האדמה כל אילן שעושה פירות משנה לשנה נקרא פרי העץ אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בארץ וצריכין לזורעו בכל שנה נקרא פרי האדמה. הילכך היה אומר ה"ר יצחק, תותין הגדלין בסנה וכיוצא בהן מברכין עליהן בורא פרי העץ שמין אילן הם. וה"ר יוסף כתב, שיש לברך עליהן בורא פרי האדמה לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גוזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה נוהג כדברי ר"י.^[12]

מלשונו ניכר בצורה ברורה שמחלוקת הרא"ש והגאונים בדיני ברכות נובעת מההגדרה השונה שבה הם מגדירים אילן וירק. מחלוקת הרא"ש והגאונים הינה מחלוקת יסודית בהגדרת אילן וירק, ולפיכך תהיה לה השפעה גם לגבי דיני ערלה. ואכן מצאנו שהגמרא בברכות (לו ע"ב) משווה בין הגדרת אילן וירק בכלאיים לדין ערלה, שם הדיון הוא ביחס לברכת הקפריסין שבצמח הצלף:

ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו – לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו, ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ, אלא בורא פרי האדמה.^[13]

וכתב הריטב"א (סוכה לה ע"א ד"ה והא דאמרינן) שהגדרת אילן וירק בדיני ברכות תואמת את ההגדרה בדיני ערלה:^[14]

וכללו של דבר, כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו זהו אילן לענין ערלה ולעניין ברכת בורא פרי העץ דבהא כי הדדי נינהו.^[15]

כאשר נשוב לצמח הפטל, נמצא שהגדרתו ההלכתית תלויה במחלוקת הגאונים והרא"ש. לדעת הגאונים הוא יוגדר כירק, משום שהוא מתחדש בכל שנה מהשורש, ואילו לדעת הרא"ש, מכיוון שאין צורך לזרוע אותו מחדש, אזי הוא דומה לאילן.

ישנם פוסקים הסוברים שיש לחשוש לשיטת הרא"ש ולפיכך יש לאסור את צמח הפטל באיסור ערלה מחמת הגדרתו כאילן.[16] בדברים הבאים אבקש להוכיח שהכרעת ה'שלחן ערוך' במחלוקת זו היא כשיטת הגאונים, וממילא אין לחשוש בצמח הפטל לאיסור ערלה, ולרווחת ההיתר אוסיף עוד נימוקים שונים להתירו מאיסור ערלה. 

2. הכרעת ה'שלחן ערוך'

ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' רצו סעי' טו) פסק כדברי התוספתא הנ"ל^[17] ביחס להגדרת ירק ואילן בכלאיים, היינו כל צמח שנשאר גזע שממנו צומח עוד ענף הרי הוא עץ, ואם נשאר רק שורש ממנו צומחים עוד ועוד ענפים, הרי הוא ירק.^[18] ביחס לפטל פסק ה'שלחן ערוך' (או"ח סי' רג סעי' ב) שיש לברך עליו 'אדמה': 'על התותים הגדלים בסנה, בורא פרי האדמה'.^[19] לאור מה שהתבאר עד כה, שהגאונים והרא"ש מייצגים שתי שיטות מנוגדות ביחס להגדרת אילן וירק ומכך נובעת השלכה מעשית על אודות הברכה, הרי שפסיקה זו של ה'שלחן ערוך' בהלכות ברכות מהווה הכרעה במחלוקת הרא"ש והגאונים בהגדרת אילן וירק. לדבריו ההכרעה היא כשיטת הגאונים, שצמח שיש לו שורש וממנו צומחים עוד ועוד ענפים הרי הוא ירק, ולפיכך יש לברך על הפטל 'אדמה' באופן ודאי,^[20] ומכיוון שהוא מוגדר כירק אין בו אף איסור ערלה. אומנם יש שהבינו בדעת ה'שלחן ערוך' שפסיקתו הינה פסיקה ייחודית ביחס לדיני ברכות ונובעת מכוח הספק אם להכריע כדעת הגאונים או כדעת הרא"ש בהלכות ברכות, ולפיכך מכוח הספק יש לברך 'אדמה', ברכה הפוטרת בדיעבד גם מין שברכתו 'עץ'.^[21]

שתי דרכי פרשנות אלו בפסיקת השלחן ערוך משפיעות על הכרעת השאלה בדין ערלה בפטל, שהרי אם פסיקתו בדיני ברכות נובעת מהגדרת אילן וירק, הרי שהכריע כדעת הגאונים ופטל הרי הוא ירק, אך אם פסיקתו היא פסיקה מקומית לעניין דיני ברכות, ייתכן שלא הכריע בשאלת הגדרת אילן וירק, ואולי נחשוש לדעת הרא"ש שיהיה איסור ערלה בצמח הפטל. 

יש להביא ראיה שה'שלחן ערוך' הכריע כדעת הגאונים בהגדרת אילן וירק מדברי הרמ"א (שם) המציין על פסיקה זו:

דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ, והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בורא פרי האדמה (טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים).

ניכר שהרמ"א למד בדברי ה'שלחן ערוך' שהכרעתו לגבי ברכת הפטל נובעת מההגדרה העקרונית שכל שיוצאים הענפים מהשורש הרי הוא ירק, כפי שאכן קורה בפטל. יש לחזק הבנה זו בדעת ה'שלחן ערוך' מדבריו בהמשך (שם סעי' ג) בעניין ברכת הבננה: 'על המאוזי"ש, בורא פרי האדמה'. בטעם הדין כתב הגר"א (שם): 'ג"כ מטעם הנ"ל תשובת הגאונים'.^[22] ואכן, בעוד ה'בית יוסף' (או"ח סי' רג) הביא את דעת הגאונים ודעת הרא"ש ביחס לפטל ללא הכרעה, כאשר הוא מתייחס לברכת הבננה הוא מצטט אך ורק את דברי הגאונים:

מסיים בה בתשובת הגאונים בלשון הזה, דהכי אמר גאון תני בתוספתא כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא. והני מוז"י כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה.  

מדברים אלו ניתן ללמוד שהכרעת ה'שלחן ערוך' בברכת הפטל והבננה נובעת מהכרעתו כשיטת הגאונים[23] בהגדרת אילן וירק.^[24]

לאור הבנה זו עולה שפסיקת ה'שלחן ערוך' בהלכות ברכות נובעת מהכרעתו כדעת הגאונים בהגדרת אילן וירק וממילא צמח הפטל מוגדר כירק ואין בו איסור ערלה.^[25] כדברים אלו כתב גם הרב מלכיאל צבי טננבוים (שו"ת דברי מלכיאל, ח"ה סי' קמג) 'על דבר עצי מאלינעס [פטל] אם נוהג בהם דין ערלה', ומכריע כדעת הגאונים שצמח המתחדש מהשורש דינו כירק. לדבריו יש לקשור בין דיני ברכות לדין ערלה בהגדרת אילן וירק, וכיוון שה'שלחן ערוך' הכריע כהגאונים שהפטל הוא ירק, אזי אין בו ערלה:

לעניין מה שנקרא אילן, בודאי שאין חילוק בין ערלה לברכה. ולזה נראה עיקר שעל מאלאינעס צריך לברך בורא פרי האדמה... ושאין נוהג בו דין ערלה.

לדעת הרב יצחק הלר^[26] (שו"ת ויעתר יצחק, או"ח סי' ד) אין כל ספק שהכרעת ה'שלחן ערוך' והרמ"א היא כדעת הגאונים:

אמנם בשו"ע פסק כדעת רש"י והגאונים בפירוש גווזא, לכן כתב בסי ר"ג לברך על תותים בורא פרי האדמה, ולא הביא המחבר וגם רמ"א כלל דעת התוס'^[27] אפילו בלשון ויש אומרים או בלשון ויש מי שחולק... בכדי שאם יימצא איזה פוסק מאחרונים ראיות לחלוק על דעת רש"י והגאונים בפירוש גווזא, לא יהיה לו רשות לחלוק. נמצא לדעת השו"ע, הוי שיטת רש"י והגאונים בפירוש גווזא כדבר שהיא תורת משה או מוסכם במשנה.

בהמשך דבריו הוא מסביר שטענת הסוברים שיש לברך על הפטל 'העץ' נובעת משינוי המציאות, כלומר שהיו לפניהם מינים או זנים שונים, או שלא היו מודעים לצורת הגידול של צמח הפטל.[28]

ניתן לראות ביטוי לכך בדברי ה'מגן אברהם'[29] שצידד שיש לברך על הפטל 'העץ' והביא כראיה את דברי האגודה (ברכות פ"ו אות קמו):

כל היכא דשקיל לפירא ואזיל לגווזא והדר מפיק קרי עץ – מכאן דתותים שקורין ברוברי"ן וערפרי"ן צריך לברך בורא פרי העץ, שכן דרך הענף להתקיים הרבה, וכי שקיל פירא בשנה זו הדר אתי בשנה אחרת באותו ענף עצמו.

כלומר דבריהם נסובים על זיהוי ש'דרך הענף להתקיים הרבה' ולכן הוא עץ, זיהוי השונה מהמוכר לנו כיום, כפי שהעיר הרב הלר:

משמע, אבל אם לא מתקיים ענף עצמו אף אם שורש נשאר יברך בורא פרי האדמה. א"כ, דעת האגודה והמג"א ג"כ כדעת השו"ע... בפירוש גווזא, ולא הביא המג"א דעת האגודה לחלוק... רק במציאות אבל לא בפירוש גווזא. נמצא אשר בתותים וכיוצא כמו מאהליניס דעינינו רואות דכלה עציו לגמרי בחורף ולא נשאר רק השורש, גם האגודה והמג"א סוברים דאין לברך רק בורא פרי האדמה.

בסיום דבריו מתייחס הרב הלר לערלה בפטל וקובע בנחרצות:

נמצא לפי"ז, שכל גדולי הראשונים ואחרונים, היינו המחבר ורמ"א וט"ז ומג"א גם הגאונים הסמוכים לזמנינו אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים והם תפסו עיקר כשיטת רש"י והגאונים בפירוש גווזא והם לא חששו כלל לפירוש התוס'. אפילו אם נמצא באיזה פוסק אחרון לפסוק במאהליניס וכיוצא לברך בורא פרי העץ^[30] אין שומעין לו כי מי יבוא אחר המלכים האלה. וכיון דזכינו כהפוסקים דלא הוי פירות האילן לעניין ברכה הוא הדין לעניין ערלה כן ואין נוהג בהם דין ערלה.

אומנם יש פוסקים^[31] החוששים לדעת הרא"ש ביחס להלכות ערלה בצמח הפטל, ולדבריהם יש לאסור את פירותיו במשך שלוש השנים הראשונות. אולם כפי שראינו, ניכר שהכרעת ה'שלחן ערוך' היא כדעת הגאונים בהגדרת אילן וירק, ומשם נובעת פסיקתו בעניין ברכת הפטל.^[32]

להלן יתבאר שגם לאלו החוששים לאיסור ערלה בצמח הפטל מטעמו של הרא"ש, יש למצוא היתר לאיסור ערלה.

ב. יציאת ענפים ממערכת השורשים

בהמשך תשובתו מסביר הרב טננבוים שגם אם נסבור כדעת הרא"ש ודינו של הפטל הוא כאילן, מ"מ יש להבחין בין התחדשות של הענפים מצוואר השורש לבין התחדשותם מהשורשים:

דאף הסוברים שאם בשנה האחרת חוזר וצומח הקנה מן השורש מיקרי אילן, היינו רק כשכלה בחורף כל הקנה ובאותו מקום עצמו חוזר וצומח לזה אמרינן דהוי אילן משום דהוי כאילו אותו הקנה קיים כמה שנים. אבל בנדון דידן שהקנה צומח מן השורש במקום אחר, הרי אין זה אותו הקנה כלל.^[33]

כלומר דברי הרא"ש נאמרו רק כאשר הענפים החדשים מתחדשים ויוצאים ממקום שבו צמח בראשונה הענף הקודם (צוואר השורש), אזי יש לראות את ההתחדשות כהמשך ישיר של הצימוח הראשון ולהחשיבו כצמח רב-שנתי ודינו כאילן. ואולם יודה הרא"ש במקרה שבו הענפים החדשים יוצאים ממערכת השורשים בריחוק מסוים מאלו הקודמים, שיש לדון צמח זה כירק. לפיכך, כיוון שהענפים החדשים של הפטל האדום יוצאים ממערכת השורשים ולא מצוואר השורש, כפי שתיארנו לעיל בסקירה המקצועית, הרי שגם הרא"ש יודה שאין בפטל איסור ערלה.^[34]

ג. אינו מתקיים יותר מג' שנים

היתר נוסף שיש לצרף לדיון מובא בהמשך אותה תשובה של הרב טננבוים.

לדבריו, אף אם נגדיר את הצמחים החדשים העולים מהשורשים כאילן חדש, אזי צמח זה יהיה אסור באיסור ערלה לעולם: 'וגם דאי נימא דלהוי ערלה א"כ יהא אסור לאכלם לעולם'.^[35] כלומר, מכיוון שכל ענף מניב ולאחר מכן קמל ואינו מחזיק מעמד יותר מג' שנים, אזי לעולם צמח זה יהיה אסור באיסור ערלה, דבר שאינו מסתבר, כדברי ה'חזון איש' (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה דגזע):

ונראה דגזע המתקיים שנתיים או שלוש שנים ואח"כ הגזע כלה והשורש קיים ומוציא גזע אחר... כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ואחר רבעי, ודאי לאו אילן הוא, דאין סברא שיהא אילן שפירותיו לעולם אסורין.^[36]

יתרה מכך, ה'חזון איש'[37] מסביר שהגדרה זו של צמח שאינו מתקיים יותר משלוש שנים כירק 'הוא בכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים', היינו אומנם מערכת השורשים מתקיימת יותר משלוש שנים והענפים יוצאים ממנה, אך כיוון שהם אינם מתקיימים יותר מג' שנים, הצמח מוגדר כירק. כפי שראינו, בשני הזנים של צמח הפטל מדובר על כך שלאחר הניבה בשליש העליון של הענף חלק זה קמל ואינו מוציא עוד פירות לעולם, ובשנה השנייה היבול ניתן משארית הענף שתחתיו, ומעתה אין ענף זה מתקיים כלל וענף אחר היוצא ממערכת השורשים צומח לו וחוזר על התהליך. באופן צימוח שכזה, התקיימותו של כל ענף היא לכל היותר במשך שנתיים בלבד, דבר המגדירו כ'אילנות הרכות שאינן מתקיימין יותר מג' שנה אלא מתייבשים וכלים',^[38] וממילא צמח זה יוגדר כירק, משום שאל"כ הוא יהיה אסור לעולם באיסור ערלה.^[39]

ד. נותן פרי תוך שנתו

יש להוסיף להיתר הפטל מאיסור ערלה את סברת הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקלא) שדן בעניין החציל ומסווג אותו בתור ירק, משום שכל צמח הנותן פרי תוך שנתו מוגדר כירק:^[40]

כשעליתי לארץ ישראל ראיתי כולם נהגו בו היתר, משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק דאי הוי ספק הא קייל"ן ספק ערלה בארץ ישראל אסור. ונתחדש לי טעם אחר, שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה הילכך ירק הוא.

אומנם ה'חזון איש' (דיני ערלה אות לח) סובר שהגדרת צמח שאינו מתקיים יותר מג' שנים כירק מותנית בכך שהוא מוציא פרי תוך שנתו:

אילנות הרכות שאינן מתקיימין יותר מג' שנה, אלא מתייבשים וכלים, בין שהשורש קיים וחוזרים ומצמיחים משורשן, ובין כשהשורש ג"כ כלה וחוזרין וזורעין אותן, וכשזורעין גרעיניהן עושין פירותיהן בשנה ראשונה, אינן בכלל אילנות אלא בכלל הירקות ואינן חייבין בערלה.

נשוב להגדרת הפטל: אומנם קבוצת זני ה'פלוריקן' נותן פרי לאחר כשנה, אך מחקרים הראו שכאשר מתבצעת ההנבטה בעונת הקיץ, ניתן לקבל פרי בתוך שנה. מעבר לכך, כפי שהובא לעיל בסקירה המקצועית, בגידול פטל אדום למטרות מסחר משתמשים כיום בארץ בעיקר בזני מכלוא של פלוריקן ופרימוקן, והצמח נותן יבול תוך שנתו.^[41]

סיכום

הדיון סביב הגדרתו של צמח הפטל אינו דיון חדש, אך נראה שלעיתים הפוסקים הסתמכו על ספרי הטבע שהיו בזמנם^[42] ועל המציאות שראו בעיניהם,^[43] וכיום, עם התפתחות המחקר החקלאי, עלינו לחדד את ההגדרות ההלכתיות. כפי שראינו, עיקר הדיון הוא סביב צמח שמערכת השורשים שלו היא רב-שנתית, כאילן, אך הענפים שהפירות יוצאים מהם קמלים לחלוטין לאחר הנבה אחת, כירק.

בשאלת ההכרעה ראינו את מחלוקת הגאונים והרא"ש, שאומנם התייחסו לדיני ברכות אך הגדרתם נובעת מהגדרת אילן וירק. הוכחנו שהשלחן ערוך הכריע כדעת הגאונים, שצמח המתחדש בכל שנה מהשורשים יש להגדירו כירק, ולפיכך פסק שיש לברך 'אדמה' על הפטל והבננה. מעבר לכך הוספנו נימוקים שונים המגדירים את הפטל כירק, כגון: ענפים חדשים יוצאים ממערכת השורשים, אין התקיימות של ענפים יותר מג' שנים, נותן פרי תוך שנתו.

מסקנה

א. צמח הפטל מוגדר בוודאות כירק, ואין בו איסור ערלה.

ב. אומנם אלו החוששים לפוסקים שהחמירו באיסור ערלה, עליהם להעדיף את זן ה'פרימוקן' הנותן פרי תוך שנתו.^[44]

 

 

 

 

 

[1].     תודה נתונה לאג' יהודה הלר, אגרונום מכון התורה והארץ, על ליבון המידע המקצועי; וראה עוד מרדכי שומרון, 'פטל אוסנה ואכמניות – אילן או ירק: סקירה מקצועית', אמונת עתיך 97 (תשע"ג), עמ' 52-48.

[2].     הפטל המוכר מהנחלים, הקרוי גם 'הפטל הקדוש' (Rubus sanctus), הינו זן בר של הפטל השחור.

[3].     ראה שביארו כך: הרב ברוך רפפורט, שו"ת ברכה מציון ח"א יו"ד סי' כד ד"ה ועתה; הרב שלמה יוסף זוין ('בדין ערלה ובגדרי ברכה בפרי המאלינאס', ישורון ג תשנ"ז, עמ' קנז-קנט; אור עולם, עמ' 202 אות ב).

[4].     אוצר הגאונים, ברכות מ ע"ב, חלק התשובות עמ' 91. ראה כן גם: שם, נספחים פירוש רבנו חננאל ברכות מ ע"ב עמ' 48; תשובות הגאונים (מוסאפיה ליק), סי' מה; גנזי שכטר, ח"ב קטעים מכתבי הגאונים עמ' 315. דברי הגאונים הללו הובאו גם אצל מרדכי, ברכות פ"ו סי' קלא; ראבי"ה, ברכות סי' קיג; הלכות גדולות, סי' א הל' ברכות פ"ו עמ' סה; שו"ת ראב"י אב"ד, סי' כג; האשכול (מהדו' אוירבך), הל' ברכות בכלל וב' מזונות, פירות וריח עמ' 67; אור זרוע, ח"א הל' סעודה סי' קעב; מאירי, ברכות מג ע"ב ד"ה ריח טוב; שיבולי הלקט, סי' קס.

[5].     לשון זו ללא אזכור הרא"ש הובאה גם אצל רבנו ירוחם, תולדות אדם וחוה נתיב טז ח"ג דף קמד טור א. השווה לקיצור פסקי הרא"ש, ברכות פ"ו אות כג. יש להעיר כי ייתכן להבין שדעת הרא"ש אינה דעה עצמאית החולקת על הגדרת הגאונים, משום שבדבריו אין כלל התייחסות לשיטתם שעליה הוא מעוניין לחלוק. עקבות להבנה זו ניתן למצוא להלן בהערה 12. מ"מ כתבנו שיש מחלוקת מהותית בין הגאונים להרא"ש, כפי שעולה מדברי הטור שיובא להלן, וכפי העולה מדברי הפוסקים שדנו בהגדרת צמח הפטל.

[6].     להלן תובא ההתייחסות ההלכתית לצמח הבננה.

[7].     אומנם הרא"ש בפסקיו לא הביא את ההשלכה המעשית בברכת הפטל אלא רק את ההגדרה ההלכתית, אך ראה: תוספות הרא"ש, ברכות מ ע"א ד"ה כל; הגהות אשרי, ברכות פ"ו סי' כג הגהה א, שהוסיף על דברי הרא"ש את ההשלכה המעשית שיש לברך על 'תותים שגדלים בסנה' ברכת 'העץ', והוסיף: 'וכן היה רגיל ר"ת בשם רבי מאיר אביו'. אזכורו של ר"ת לברך עליהם 'העץ' הובא גם אצל מהר"ם מרוטנבורג, ברכות מהר"ם סי' ד אות ד (הוצאת מכון ירושלים עמ' יד-טו), והוא סיים: 'ונהגו העולם כמו התוספות שיש לברך העץ'; מרדכי, ברכות פ"ו סי' קלא. ראה עוד: תוספות, ברכות מ ע"א ד"ה איתיה, שהביאו מחלוקת בעניין ברכה על פטל ושאר פירות יער שהיו בזמנם.

[8].     כלל זה מופיע גם בירושלמי (כלאיים פ"ה ה"ז; מעשרות פ"ד ה"ד) בשינוי לשון. יש שכתבו שהכלל האמור בירושלמי וזה הנאמר בתוספתא הוא אחד, ראה: גר"א, יו"ד סי' רצו ס"ק לה; חזו"א, ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה שם זה הכלל.

[9].     ביחס לגאונים, הובאה תוספתא זו באוצר הגאונים, ברכות נספחים פירוש רבנו חננאל ברכות מ ע"ב עמ' 48; ראבי"ה, ברכות סי' קיג; אורחות חיים (לוניל), ח"א הל' ברכות אות כו; כן ניתן להוכיח מדברי רב האי גאון, אוצר הגאונים ברכות מ ע"ב חלק התשובות עמ' 91, המפרש את התוספתא בהלימה לדברי הגאונים בדיני ברכות; המכתם, בתוך גנזי ראשונים ברכות מ ע"א ד"ה ברך עמ' סז; רשב"א, ברכות מג ע"א ד"ה מיתיבי, בשם גאון; אור זרוע (ח"א סי' קעב; שם סי' קעט); רוקח, סי' שמא ד"ה פרי העץ; ביאור הגר"א, או"ח סי' רג סעי' ב ד"ה דלא. הרא"ש, ברכות פ"ו סי' כג, ציין לדברי התוספתא בכלאיים בשינוי לשון.

        בביאור דברי התוספתא לכל אחת מהשיטות, ראה: דרישה, או"ח סי' רג אות א ד"ה ונראה. להרחבה בעניין זה, ראה: חקר ועיון, ח"ה עמ' רד-ריב; הרב יואל פרידמן, 'הגדרת אילן וירק בהלכה', התורה והארץ ג עמ' 405–409.

[10].   כן סוברים ר"י הזקן, בתוך: תוספות רבנו יהודה שירלאון, ברכות ח"ב מ ע"א ד"ה כל היכא; הרא"ה, ברכות מ ע"א ד"ה מתני'; אור זרוע, ח"א סי' קעב; רמב"ן, ברכות לו ע"ב ד"ה וראיתי; ריטב"א, סוכה לה ע"א ד"ה והא; שו"ת רב פעלים, ח"ב או"ח סי' ל.

[11].   המקור הוא מדברי מרדכי, ברכות פ"ו סי' קלא, עיי"ש בשינוי האישים החולקים בדבר.

[12].   כאן המקום לעמוד על הבעייתיות שבשיטת הרא"ש ויחסו לשיטת הגאונים. כאמור לעיל, ייתכן והרא"ש אינו מציג שיטה עצמאית החולקת על שיטת הגאונים בהגדרת אילן וירק. מלשונו של הטור המצוטט במאמר עולה שהרא"ש נהג 'כדברי ר"י'. יכול להיות שהכוונה היא לה"ר יצחק המובא בתחילת הדברים, הסובר שהפטל מוגדר כאילן וברכתו בהתאם, וייתכן שהכוונה היא לה"ר יוסף הסובר כדעת הגאונים. אומנם השימוש בראשי תיבות כדי לקבוע את שיטתו של הטור הוא בעייתי מאוד, שכן אם מעיינים בכתבי היד של הטור, נמצא שיש הבדלים בראשי התיבות, ויש אף חילופים בשמות המוזכרים בדבריו. בעבודת הדוקטורט שלו על הטור  – 'ארבעה טורים והספרות ההלכתית של ספרד במאה ה-14 – אספקטים היסטוריים, ספרותיים והלכתיים', מראה  ד"ר יהודא גלינסקי שיש שני ענפי נוסח מרכזיים, האחד מקוצר יותר והאחר ארוך יותר. לאור המלצתו, עיינו בכמה כתבי יד (ועל כך מסורה לו התודה), ואכן מצאנו בדברי הטור חילופי נוסח משמעותיים. בענף המקוצר, כ"י מינכן 255 וכ"י פריס 427, הנוסח הוא: 'הילכך היה אומר הרב ר' יונה, תותים הגדלים בסנה... ב"פ העץ והר' יוסף כת'... וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג כדברי ר"י' – כמובן שלא ברור אם ר"י שכמוהו היה נוהג הרא"ש הוא ר' יונה או ר' יוסף. בענף הארוך של הטור בכ"י פריס 424 וכ"י סן פטרבורג 209, הנוסח הוא: 'הילכך היה אומר ר"ת, תותים הגדלים בסנה... ב"פ העץ והר' יוסף כת'... בפה"א לפי שמצא בתשו' הגאונים... וא"א ז"ל היה נוהג כדברי רב יוסף ז"ל'. לפי נוסח זה נמצא שהרא"ש סובר כדעת הגאונים. בכתב יד פריס 425 ובדפוס ראשון הנוסח הוא כבדפוסים שלנו, כפי שציינו בגוף המאמר בלשון הטור, שאף ממנו לא ניתן להכריע מיהו ר"י שכמוהו היה נוהג הרא"ש. אך הב"ח, או"ח סי' רג ד"ה ומעתה נבוא, כתב: 'ומה שנמצא במקצת ספרי רבינו הילכך היה אומר ה"ר יונה, טעות סופר הוא וצריך להיות הילכך היה אומר רבינו יצחק וכך הוא בספרי רבינו הישנים שבקלף', ולדבריו הרא"ש נהג כשיטת רבנו יצחק ובניגוד לדעת הגאונים.

        ניתן לסייע במקצת להבנה שר"י המוזכר בטור הוא רבנו יצחק הזקן מדברי תוספות הרא"ש, ברכות מ ע"א ד"ה כל. בעוד שהרא"ש בפסקיו לא הזכיר את ההשלכה המעשית מהגדרתו, הרי שבתוספותיו הנ"ל הוא כתב את ההשלכה המעשית: 'הילכך אותן תותים הגדלים בסנה... מברכין עליהם בורא פרי העץ, דכולן מין אילן הם דכי שקלת לפירא איתיה לגווזא'. וכתב א"א אורבך, 'בעלי התוספות – תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם', עמ' 586–587, שהרא"ש בתוספותיו לא הביא את דעתו העצמית, אלא העתיק בצורה מדויקת את תוספותיהם ופירושיהם של ר"י הזקן, הר"ש משאנץ ושאר בעלי התוספות הקדמונים. מכך יש להסיק שפענוח ראשי התיבות 'ר"י' שבדברי הטור המתייחס להשלכה המעשית מהגדרת אילן וירק הוא 'רבי יצחק הזקן', כפי שהובא בדברי תוספות הרא"ש. מ"מ ממכלול דברים אלו עולה שאין הכרח ברור שהרא"ש מייצג שיטה עצמאית בהגדרת אילן וירק בניגוד לדעת הגאונים.

[13].   אומנם יש שלא גרסו משפט זה בדברי הגמרא, ראה בהערה על הגיליון, ברכות לו ע"ב: 'מהרש"ל מחק זאת כי הוא מבעל הלכות גדולות ואינו מן הגמרא, וכן הוא להדיא ברא"ש', ולפיכך משפט זה הוקף בסוגריים; ראב"ד (הובא ברשב"א, ברכות לו ע"א ד"ה רבי אליעזר; רשב"ץ, שם ע"ב ד"ה ולא מברכינן; טור, או"ח סי' רב ד"ה צלף). כלל זה נפסק להלכה, ראה: רמב"ם, הל' ברכות פ"ח ה"ו; כסף משנה, שם ד"ה קפרס; בית יוסף, או"ח סי' רב אות ו ד"ה צלף; פרי חדש, או"ח סי' רב סעי' ו. ויש מי שכתב שגם הראב"ד מודה להשוואה העקרונית בין ברכה לערלה, וכל דבריו נסובים על עניין הקפריסין בלבד, ראה: יצחק ירנן, הל' ברכות פ"ח ה"ו.

[14].   ברם, יש להעיר מדברי הריטב"א, הל' ברכות פ"א ה"י, שם מבואר שאין דין ברכה תלוי בדין ערלה.

[15].   כ"כ שיטה מקובצת, ברכות לו ע"ב ד"ה והא אמר; שו"ת מהרי"ט, ח"ב יו"ד סי' לד.

[16].   שו"ת כוכב מיעקב (ווידנפלד), ח"א סי' טז-יז; שו"ת צור יעקב (הורוויץ), ח"א שו"ת סי' קצב; משפטי ארץ (הוצאה ישנה תשנ"ז, ערלה פ"א גדרי אילן סעי' ד/1 עמ' 25–26; הוצאה חדשה תשע"ב, ח"ב ערלה פ"א גדרי אילן ד/1 עמ' 282–284). יש לציין לדבריהם של שו"ת ציץ אליעזר, ח"א סי' יז; הרב בצמ"ח עוזיאל (שם; משפטי עוזיאל, תנינא ח"א או"ח סי' כז), שהגדירו את הפטל כאילן ביחס לכלאי הכרם וביחס לברכה.

[17].   כ"כ הגר"א, יו"ד סי' רצו ס"ק לה, שמקורו של השו"ע הוא מדברי התוספתא.

[18].   כלל זה הובא ברמב"ם, הל' כלאיים פ"ה ה"כ; לבוש, יו"ד סי' רצו סעי' טו.

[19].   כ"כ ט"ז, או"ח סי' רד ס"ק ח; אליה רבה, או"ח סי' רג ס"ק א; שו"ע הרב, או"ח סי' רג סעי' א; קיצור שו"ע (גאנצפריד) סי' נב סעי' ח; תו יהושע, הל' ברכות הנאות הגוף והנפש אות מ, צ ע"א. ביחס לדעת שו"ע הרב, ראה: קצות השלחן, סי' מט בדי השלחן ס"ק ז, ואת הערת חקר ועיון, ח"ה עמ' רה, על דבריו.

[20].   כ"כ מחצית השקל, או"ח סי' רג סעי' א; ביאור הגר"א, שם סעי' ב-ג; פתח הדביר, או"ח סי' רב סעי' יח; אור לציון, תשובות ח"ב פרק מו ס"ק לט.

[21].   ראה: לבוש, או"ח סי' רג סעי' ג; מאמר מרדכי, שם ס"ק ג; ב"ח, שם סוף אות א ד"ה ומעתה נבוא.

[22].   כ"כ משנה ברורה, סי' רג ס"ק ד; כן נראה מדברי כפתור ופרח, פרק נו (הוצאת ביהמ"ד להלכה ח"ג עמ' רנז-רנח) שלאחר שהביא את התוספתא כהבנת הגאונים, שצמח שהעלים עולים משורשיו הינו ירק, הכריע בברכת הבננה שהיא מין ירק: 'שהרי העלין עולין לו מעיקרו', שהרי לפי הרא"ש הבננה תוגדר אילן משום ששורשיה מתקיימים בכל שנה.

[23].   בזאת יש להעיר - הסוברים שיש לחוש לערלה בצמח הפטל כשיטת הרא"ש וממילא פסיקת השלחן ערוך בהלכות ברכות היא מספק, כיצד יבארו את דין הבננה, שהרי בה בוודאות אין ערלה ולפיכך ברכתה 'אדמה' כפסק השלחן ערוך? א"כ, במה שונה הבננה מהפטל? ראה שעמד על כך בספר משפטי ארץ (הוצאה ישנה תשנ"ז, ערלה פ"א גדרי אילן סעי' ד/7 הערה 26 עמ' 29; הוצאה חדשה תשע"ב, ח"ב ערלה פ"א גדרי אילן ד/7 הערה 26 עמ' 287), ונדחק לבאר על פי טעמו של הכפתור ופרח לעיל, שלבננה אין גזע אלא 'גילדי גילדי'. אך הסבר זה צ"ע, שכן הוא לא הוזכר בדברי הבית יוסף, וכאמור הבית יוסף מביא את דברי הגאונים, ולכן קשה לומר שעל טעם הכו"פ הסתמך השלחן ערוך בפסיקתו.

[24].   כ"כ הרב אליהו בכור חזן, תעלומות לב ח"ג קונטרס הליקוטים יו"ד אות טו; שו"ת איש מצליח, ח"ב יו"ד סי' מה אות ח; אור לציון, תשובות ח"ב פרק מו סעי' לט, כתב שדברי השו"ע בעניין ברכת הבננה נאמרו מדין ודאי ולא מדין ספק: 'שהרי אם ספק הוא אם הבננה היא פרי עץ או פרי אדמה א"כ יש לאוסרה משום ערלה שהרי ספק ערלה בארץ אסור'; אומנם ראה: שו"ת יביע אומר, ח"ח או"ח סי' כו אות ה בהערה, שכתב שייתכן ודברי השו"ע ביחס להלכות ברכות נאמרו מדין ספק, אך אין ספק שאין בבננה ערלה מטעמם של הגאונים: 'ומה שלא נהגו להחמיר בפרי הבננה משום ערלה, היינו טעמא שדברי הגאונים דברי קבלה הם וסברתם מכרעת להיחשב עכ"פ כדעת רוב הפוסקים, ולא החמירו בספק ערלה בארץ ישראל אלא בספק שקול, משא"כ בכה"ג'.

[25].   כ"כ הרב אלעזר ברכהן (תקצ"ד-תרנ"ג, אב"ד פלאצק), הובאו דבריו בקובץ אור עולם ח"א עמ' 170: 'כיוצא בזה בסנה מברכין עליהם לדעת השו"ע ולבוש פרי האדמה ולא פרי העץ, והכי נמי פטורים מערלה'; הרב אברהם יעקב הורוביץ (תרכ"ד-תש"ב, אב"ד פרוביז'נה וראש ישיבת חכמי לובלין), שו"ת צור יעקב, ח"א שו"ת סי' קצב: 'ובשו"ע או"ח סי' רג פסק כהגאונים דמברך בורא פרי האדמה, י"ל דפטורים מערלה'. יש שערכו השוואה בין דין ברכות לדין ערלה, ראה: הרב אליעזר ארלוזורוב (תר"א-תרס"ה, אב"ד רוֹמְנֶי אוקראינה), הובאו דבריו בקובץ אור עולם כרך א עמ' 179–180: 'מאלינעש בורא פרי האדמה ואין נוהג בהם ערלה וכלאיים בכרם'. יש שהביאו ראיה שאין איסור ערלה כלל בצמח הפטל מדברי מהרי"ל, מנהגים ליקוטים אות סד: 'אמר דאין ערלה נוהג בפירות הגדילים באילנות שקוראים הינפרן, פרונברן, ערפרן ודומיהן', וכתבו שהמין הראשון הוא הפטל, וממילא אין בו איסור ערלה כלל, ראה: בית לחם יהודה, יו"ד סי' רצד ס"ק ט; שו"ת דברי יששכר, יו"ד סי' קט ד"ה ולענין שאילתין; הרב שלמה יוסף זוין, הובאו דבריו בקובץ אור עולם ח"א עמ' 203; שו"ת ברכה מציון, ח"א יו"ד סי' כד ד"ה אמנם להדעות, נב ע"א. ראה עוד: ערוך השלחן, יו"ד סי' רצד סעי' יח; הרב אברהם בנימין רבינוביץ, הובאו דבריו בקובץ אור עולם ח"א עמ' 209–210; לב יהודה (צירלסון), סי' יד. ראה להלן הערה 34 בדעת שו"ע הרב.

[26].   נולד בשנת תרכ"ד, שימש כאב"ד בעיר קרילוויץ, בסוף ימיו היה רבה של קרמניץ עד שנת תרע"ה.

[27].   תוספות, ברכות מ ע"א ד"ה איתיה, בדעה הראשונה התואמת את דעת הרא"ש.

[28].   ראה להלן הערה 43.

[29].   מגן אברהם, או"ח סי' רג ס"ק א.

[30].   בנדפס נכתב: 'בפה"א', וברור שנפלה כאן טעות.

[31].   ראה לעיל הערה 16. יש להעיר מדברי שו"ת מהרש"ם, ח"א סי' קצו (יצא לאור בוורשא תרס"ב), הדן בהגדרת הפטל. אומנם בתחילת דבריו הוא נוטה להחשיבו כירק מחמת שאין בו ענפים המתקיימים יותר משנתיים, אך בסוף דבריו הוא מפקפק בכך: 'אבל יש לפקפק, דהכא השורש על כל פנים נשאר קיים מה שאין כן בהבדאנגאן [חציל] ולכן מסתבר לברך עליהם בורא פרי העץ וכן המנהג. שוב בדקתי בספרי הטבע בלשונם וראיתי כתוב כי אילן פירות הימבערין (והוא בלשון פוליש מאלינע) בכל שנה עולין ענפים חדשים מן השורש ורבים מענפים הישנים מתייבשים והוא כמ"ש רו"מ, אבל מלשון זה נראה כי רק רבים מענפים הישנים מתייבשים ולא כולם. והנלע"ד כתבתי'. לדבריו יש לדון את צמח הפטל כאילן, משום ש'השורש על כל פנים נשאר קיים', כלומר מערכת השורשים בפטל מתקיימת יותר מג' שנים, ולכן יש להחשיב את כל היוצא ממנה, אף אם קמל לאחר שנתיים, כאילן. כראיה לדבריו הוא מביא את 'ספרי הטבע' לפיהם אומנם רוב הענפים היוצאים מהשורש מתייבשים, אך ישנם כאלה המתקיימים, דבר המוכיח שמערכת השורשים הינה רב-שנתית. לדבריו, בשל כך צמח הפטל יוגדר כאילן לעניין ברכה. מהתייחסותו אל הפטל כאל צמח רב-שנתי מפאת התקיימות מערכת השורשים יותר מג' שנים, ניתן ללמוד שסובר הוא כדעת הרא"ש בהגדרת אילן, אף שלא הזכיר אותו בדבריו. בכך עולה התמיהה, כיוון שהוכרעה ההלכה כדעת הגאונים, א"כ אין משקל להתקיימות השורש כקביעה להגדרת אילן. ברם, ייתכן ללמוד בדבריו שסברתו היא כפי שיובא להלן אות ד, שצמח שאינו מתקיים יותר מג' שנים אינו מוגדר כאילן, שא"כ ייאסר עולמית. על כך עונה המהרש"ם שצמח הפטל מתקיים יותר מג' שנים, 'דהכא השורש על כל פנים נשאר קיים', ולכן הוא לא ייאסר עולמית אלא הפירות יהיו מותרים לאחר שלוש שנים, ונמצא ששוב יש להגדירו כאילן. ייתכן לקבל הבנה זו בדבריו, הן משום שלא הזכיר את דברי הרא"ש כאמור, והן משום שבן דורו הרב מלכיאל צבי טננבוים בשו"ת דברי מלכיאל, ח"ה סי' קמג (יצא לאור בווילנא תרנ"א), שעסק אף הוא בצמח הפטל, התייחס לסברה זו, כפי שיובא להלן אות ד. מ"מ ניכר מדברי המהרש"ם שהוא אינו מכריע בצורה ברורה אלא מעיר ומפקפק בטענה שיש לדון את צמח הפטל כירק. נוסף על כך בהמשך דבריו מתבסס המהרש"ם על 'ספרי הטבע' לפיהם ישנם ענפים המתקיימים יותר מג' שנים. אולם לאור המידע המצוי כיום, אין ענפים המתקיימים בפטל יותר מג' שנים אלא נוצרת התחדשות של ענפים ממערכת השורשים בכל עונה ועונה. ואף שמערכת השורשים הינה רב-שנתית, מ"מ הראנו לדעת שהכרעת ההלכה היא כהגדרת הגאונים, שהגדרת ירק אינה מתייחסת למערכת השורשים אלא להתחדשות הענפים, ולכן צמח המתחדש בכל שנה מהשורשים, אף שהשורשים הינם רב-שנתיים, יש להגדירו כירק לעניין ברכה.

[32].   ובכך יש להעיר על דברי שו"ת צור יעקב (הורוויץ), ח"א שו"ת סי' קצב, שהקדים בתשובתו שהשו"ע הכריע כהגאונים, ראה לעיל הערה 25, ומ"מ חשש לסוברים שיש לברך על הפטל 'העץ', וממילא נקטו כהרא"ש.

[33].   שו"ת דברי מלכיאל, ח"ה סי' קמג.

[34].   סברה זו מוזכרת גם בשו"ע הרב, או"ח סי' רג בהערה, לגבי דיני ברכות: 'מיני עצים רכים שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו, אינו נקרא אילן כלל לגבי ברכת בורא פרי העץ'. יש שלמדו מדבריו אלו גם ביחס להגדרת ירק ואילן ולפטור פטל מערלה, ראה: צמח צדק (שניאורסון), חידושים על הש"ס ברכות פ"ו ד"ה ועל פירות הארץ, שכתב שדבריו תואמים את דברי התוספתא; דברי טעם (האפט), סי' ג עמ' 36; הרב שלמה יוסף זוין, 'בדין ערלה ובגדרי ברכה בפרי המאלינאס', ישורון ג (תשנ"ז) עמ' קנח-קס.

[35].   שו"ת דברי מלכיאל, ח"ה סי' קמג. כ"כ סברה זו ערוך השלחן, יו"ד סי' רצד סעי' יח; הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה ח"ב אגרת תסח; הרב שלמה יוסף זוין, 'בדין ערלה ובגדרי ברכה בפרי המאלינאס', ישורון ג (תשנ"ז) עמ' קנז-קנח, ביחס להיתר הפטל מערלה; הרב יהודה ליב גורדין, שם עמ' קסט, ביחס להיתר הפטל מערלה; ראה כן גם בהערתו של הרב מאיר מאזוז, התורה והארץ ה עמ' 158, שהביא סברה זו בשם הרב משה הכהן, פני משה יו"ד עמ' קמב. אומנם יש לציין לדעתם של הכפתור ופרח, פרק נו (הוצאת ביהמ"ד להלכה עמ' רס) ושו"ת הרדב"ז, ח"ג סי' תקלא, שלא שקלו סברה זו ביחס לחציל.

[36].   כ"כ דרך אמונה, הל' כלאיים פ"ה ה"כ ס"ק קלח.

[37].   חזו"א, ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה בברכ"י.

[38].   חזו"א, דיני ערלה אות לח.

[39].   בשו"ת כוכב מיעקב, ח"א סי' טז, חשש לערלה בפטל וסיים: 'אם הענף יוצא מן השורשין הוי ליה ספק ערלה ואפ"ה אסור... ולא עוד, אלא דאסור לעולם דאילן היוצא מן השורשים חייב בערלה'. לדבריו, אין היתר כלל לפטל גם לאחר ג' שנים. ראה את תמיהתו של הרב אברהם ליב בונימוביץ, כרם ציון השלם ח"ה עמ' עג 'סוגי פירות לענין ערלה' אות ו. יש לציין לדבריהם של הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני סי' כח, והרב שלמה זלמן אוירבך, שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' עא אות ח, הסוברים שצמח שענפיו כלים בחורף ונשאר רק השורש שממנו יוצאים הענפים אינו אסור באיסור ערלה לעולם, אלא רק בשלוש שנותיו הראשונות, עיי"ש בנימוקיהם השונים. לפי"ז, גם לחוששים לשיטת הרא"ש ואוסרים את צמח הפטל באיסור ערלה, מ"מ לאחר ג' שנים אין בו איסור ערלה. כ"כ ביחס לפטל, שו"ת אגודת אזוב מדברי, יו"ד סי' לב; הרב חיים יעקב לאנדא, שו"ת חיי יעקב או"ח סי' א ד"ה העולה לדינא; הרב אלעזר ברכהן, הובאו דבריו בקובץ אור עולם ח"א עמ' 170.

[40].   יש שהביאו טעם זה, ראה: הרב אליהו ישראל (שו"ת קול אליהו, קונטרס מחנה ישראל סי' נד; כסא אליהו, יו"ד סי' רצד סעי' א, בשם מהר"י חביליו), לגבי החציל; שו"ת רב פעלים, ח"ב או"ח סי' ל, לגבי הפפאיה, אך בצירוף טעם נוסף, עיי"ש; שו"ת יין הטוב, יו"ד סי' יד, לגבי עגבניות; הרב שלום משאש (תנובות שדה גיליון 5 ניסן-אייר תשנ"ו עמ' 7; מופיע גם בתחילת ספר עץ השדה) לגבי פלפל סודני; שו"ת יחוה דעת, ח"ד סי' נב; הרב מרדכי אליהו (אמונת עתיך 10 אייר-סיוון תשנ"ו עמ' 6, לגבי פלפל סודני; תחומין ז תשמ"ו, עמ' 88–93, לגבי הפפאיה אך בצירוף טעמים נוספים; כ"כ בדבריו בהסכמה לשו"ת איש מצליח ח"ב עמ' 6–8).

[41].   ראה: ערך לחם, יו"ד סי' רצד, שכתב: 'ובארץ ישראל צריך לבדוק אם מוציא עלין מעיקרו'.

[42].   ראה לעיל הערה 26 בדברי שו"ת מהרש"ם.

[43].   על השוני בהגדרות הפטל הנובעות מהמציאות שהייתה בפני כל פוסק, ראה את מחלוקתם של הט"ז, או"ח סי' רד ס"ק ח, הסובר שברכת הפטל היא 'האדמה', ונשמת אדם, ח"א כלל נא סעי' ז, שהעיר על דבריו: 'ראיתי בעיני שהוא אילן ממש ומתקיים משנה לשנה... ולכן ראוי לברך על מאלינעס בורא פרי העץ'. והט"ז כתב בורא פרי האדמה, ומסתמא לא ראה גידולן'. וכתב הרב ברוך רפפורט, שו"ת ברכה מציון ח"א יו"ד סי' כד ד"ה ועיין ג"כ: 'אמנם צריכין אנחנו למודעי, דהנה כשנביא לבב חכמה נראה שהפוסקים שהבאנו אינם חלוקים בטעם וסברא או בשיקול הדעת כי אם במציאת אופן גידול וצמיחת אילני המאלינעס... ופשוט שכל אחד ואחד לא מליבו הוציא מלין כאשר חשדם החיי אדם, אלא שכל אחד ואחד הורה גבר כפי שראו עיניו אופן הצמיחה וההיתוך במקומו ומדינתו, כי הפירות ישתנה טבעם והתנהגותם בכל מדינה ומדינה... ולפ"ז אין כאן פלוגתא כלל והכל מודים דאם אין הענפים מתקיימים או שהעלים יוצאים מהעיקר דפטורים מערלה, ואם הענפים מתקיימים ומוציאים עלים לכו"ע חייבים בערלה'. ראה גם את דברי החיד"א, מחזיק ברכה או"ח סי' רג אות ג: 'כל מי שרואה ערוגה נטועה אחד חכם ואחד תם יראה שהוא ירק ואין להסתפק בו כלל, ואין ספק שמברך בורא פרי האדמה וכן נהגו באיטליא. ובספר מאמר מרדכי האריך בחינם'; ראה מה שהובא לעיל בדברי הרב יצחק הלר ביחס לדברי המג"א והאגודה, ליד ציון הערה 28. אולם ראה: מחצית השקל, או"ח סי' רג ס"ק א ד"ה א"כ: 'העניין קשה בעיני שיחלקו במציאות'.

[44].   ראה: הרב מרדכי אליהו, בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 44–45, שכתב שיש להבחין בין זנים המוגדרים כירק לזנים המוגדרים כאילן; הרב יואל פרידמן, 'הפטל – אילן או ירק לעניין ערלה וברכות', אמונת עתיך 99 (ניסן תשע"ג) עמ' 83.