עצי פרי וסרק לעניין ערלה

א.מבוא

המונחים פרי וסרק בהלכה משמשים לרוב להגדרת שני הסוגים הנפוצים של העצים, זה הנושא פירות הוא עץ פרי ושאינו נושא פרי מכונה סרק. ברם, אין חלוקה זו מייצגת את כל הנושאים ההלכתיים העוסקים בעצי הפרי והסרק. לעיתים קיימים סוגים נוספים, ואותם יש להסביר, כגון הנידון להלן, עצי פרי שהיחס אליהם כעצי סרק[1].

אחד מיסודות מצוות ערלה עוסק בעצי פרי שעל פי ההלכה נחשבים כעצי סרק. עיון בנושא זה בעיקר דרך פסיקת הרמב"ם ומחלוקתו עם ראשונים אחרים, תורם להגדרות הלכתיות ייחודיות בקשר שבין פרי וסרק, ויש לכך השלכה על נושאי הלכה אחרים.

 

 ב.נטיעה שלא לצורך מאכל

 

המשנה הבסיסית העוסקת בהשוואה בין שני סוגי עצים היא במסכת עורלה,

(פ"א מ"א):

"הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. ר' יוסי אומר אפילו אמר הפנימי למאכל, והחיצון לסייג, הפנימי חייב, והחיצון פטור".

מצוות ערלה מתקיימת בעץ נושא פרי, ובשלוש השנים הראשונות שלו אין לאכול פירותיו. אך המשנה מדגישה, שאף עץ פרי פטור לעיתים מחובת ערלה והוא מוגדר כסרק, וכל שכן עץ שאינו נושא פירות. משמע, המשנה מחלקת בעץ נושא הפרי עצמו, כשעיקר הדיון הוא מה כוונת הנוטע: "לסייג ולקורות פטור מן הערלה". כלומר, מחשבת האדם יוצרת את חיוב המצווה בעץ ולא רק מעשה הנטיעה. ר' יוסי אינו חולק על הנחה זו אלא מרחיב אותה. אמירה או מחשבת האמירה, קובעת אף בגופו של אותו עץ, והאדם יכול לחלק את נטיעתו לשניים: "אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג". ניתן לחלק בין שני צדדים, הפנימי יהיה למאכל, וחייב בערלה, והחיצון לסייג ופטור. כך למשל אם ייטע אלף עצים נושאי פרי ויאמר שהם לנוי הרי זה כסייג ויהיה פטור מקיום מצוות ערלה. משמע כוונת האדם כוחה רב לה, והוא יכול לקבוע מה ייקרא נטיעה ומה סרק.

עקרון כוח מחשבת האדם עורר מחלוקת. בירושלמי (ערלה א, ה"א), הובאה ברייתא (היא תוספתא, שם, א א):

"תני רבן שמעון בן גמליאל אומר בד"א בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם, נטע דבר שאין ראוי להם חייב. יאות אמר רשב"ג מ"ט דרבנין? א"ר זעירא במשנה סדר נטיעתם לעצים, ברוצף לקורות, במשפה לסייג, מקום הסייג מוכיח עליו".

בעיית הירושלמי מדוע רבנן חולקים על רשב"ג שדבריו מסתברים. תשובת הירושלמי קשה ונתפרשה בכמה דרכים.

 דומה שפירוש הפני משה במקום הוא הפשוט. טעמם של רבנן שמדובר במשנה, בסדר (רצף הנטיעה) נטיעת העצים ולא כמקובל כשנוטעים למאכל.

"שבזה ניכר שאין דעתו שיהא אילנות הללו למאכל אלא לעצים... ולפיכך לא מחלקי רבנן בין ראוי לכך ובין אינו ראוי לפי ששינוי הסדר מוכיח על זה לעולם".

השאלה הייתה על רבנן והתשובה אף היא עליהם. לשיטתם עצם שינוי סדר נטיעת העצים מוכיח שכוונת הנוטע לסייג ולא למאכל, בין אם ראוי העץ לסייג או אינו ראוי. הירושלמי ציין כמה דוגמאות, כגון, סידר את העצים לא כדרך נטיעה רגילה, שנטעם ברצף ללא רווח שלא כנהוג לגבי נטיעות, או שיפה את קורות העצים במהלך גידולם. משמע כשיש שינוי מעשה, כל עץ מאכל פטור מערלה אף אם אינו ראוי לסייג או לכל מטלה אחרת פרט לאכילה. ואילו רשב"ג חולק ופוטר מערלה רק כשהעץ ראוי לעשות ממנו סייג או קורות, ואם אינו ראוי לא יועיל מעשהו ויהא חייב בערלה. מכאן שלפי כולם למחשבה יש כוח, אך עם מעשה משלים המעיד על כוונת הנוטע, ונחלקו אם כך הוא בכל עצי הפרי כדברי רבנן, או רק בעצי פרי הראויים גם לשימושים אחרים[2].

בהמשך דן הירושלמי בהיבט אחר:

"ר"ש בן יקים בעא קומי רבי יוחנן, נטעו צד התחתון לסייג והעליון למאכל, צד התחתון למאכל והעליון לסייג? א"ל היא הדא, הויא הדא. היא צד התחתון לסייג והעליון למאכל. היא צד העליון לסייג והתחתון למאכל. כיצד הוא יודע? אמר רבי יונה מביא זמורה ומסיים עד כאן לסייג מכאן ואילך מאכל".

כשהנוטע מתכוון שחלק מהעץ יהיה למאכל וחלקו לסייג, הוא יכול להחליט איזה צד או חלק בעץ יהיה סרק ואיזה מאכל. הירושלמי כבר נסמך על דברי רבי יוסי במשנה בהנחה שהוא מפרש שם את תנא קמא ולא חולק עליו[3].

 

ועוד היבט נידון שם:

"נטעו לסייג וחישב עליו למאכל  בא במחשבה. למאכל וחישב עליו לסייג לא כל הימנו. נטעו שנה ראשונה לסייג מכאן ואילך חישב עליו למאכל, מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב יהא חייב. והתנינן רבי יוסי אומר אפילו הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור? תמן למאכל, למאכל לעולם. לסייג, לסייג לעולם. ברם הכא מכיון שעירב בו מחשבת חיוב יהא חייב. נטעו שלש שנים לסייג, מיכן ואילך חישב עליו למאכל והוסיף תוספתו?"

ובהמשך הובאה מחלוקת אם חייב או פטור, והסיקו שפטור היות ועברו על העץ שלוש שנים כימי חיובו בערלה והוא נפטר. הנוטע יכול לשנות רק מסרק למאכל ולא להיפך, והשינוי הוא בהתאם לזמן שעבר מהנטיעה, אם שינה כעבור שנה, הנטיעה תישאר עוד שנתיים ערלה. לכן אם שינה כעבור שלוש שנים אין העץ חייב עוד בערלה[4].

מהירושלמי משתמע שמחשבת האדם אינה ערטילאית אלא חייב להוכיח את כוונתו במעשה. זאת יוכל לעשות רק כשהדבר בידו, אם עדיין לא נטע את העץ או נטעו לסרק, ואז יכול לשנות במחשבתו למאכל. אך משנטע את העץ ולא חשב לצורך סרק כלשהו אין בכוחו לשנות. שכן העיקרון של "עץ מאכל", הוא בסתם, כשהעץ מיועד כרגיל למאכל. ורק אם הנוטע יצר מתחילה מצב הפוך כשעוד ניתן היה, היינו, כשנתכוון הנוטע לסרק לפני שנטע, אז יש חלות המעשה ובכוחו של הנוטע לשנות במחשבתו ובהוכחה מעשית. 

 

ג.שיטת הרמב"ם וסיעתו: מחשבת האדם קובעת

       

מדברי הרמב"ם לא נראית התאמה לחלק מיסודות אלה שבירושלמי.

הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"י הל' ב) כתב:

"הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה. או שנטעו לקורות לא לפירות הרי זה פטור מן הערלה. נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעיורב בו מחשבת חיוב חייב. נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי. שכל שאין לו ערלה אין לו רבע".

ובהמשך (שם, הל' ד) המשיך לפי אותו עקרון:

"נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג. או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג. זה שחשב עליו למאכל חייב בערלה. וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור. שהדבר תלוי בדעתו של נוטע".

בעקבות הרמב"ם, וכמעט בלשונו, הלכו גם הסמ"ג (מצוות עשה קלז); ספר החינוך (מצוה רמו); כנראה סבר כך גם האור זרוע (חלק א, הלכות ערלה, סי' שח, שט), שכן  הביא את הירושלמי, אך לא הביא את הברייתא של רשב"ג, ואת הדיון עליו ותשובת ר' זעירא; כן סובר גם בשו"ת הריב"ש (סימן רפג) שכתב: "אלא שמחשבתו שנטעו לסייג ולקורות עשאו כאלו אינו עץ מאכל, כל זמן שמחשבתו ההיא קיימת". המחשבה קובעת ולא נזכר המעשה; כך משתמע גם מדברי בעל הכפתור ופרח (ראש פרק נד): "אילן הנטוע, אם לכונת אכילה נטעו חייב בערלה", וכך גם להיפך, אם נטעו לסייג פטור, ולא הביא את הירושלמי.

שני מפרשי הרמב"ם הגדולים, הכסף משנה והרדב"ז, העירו על אתר בעיקר על  העובדה שהרמב"ם פסק כר' יוסי במשנה, אף שתנא קמא-חכמים – לא התייחסו לשינוי מחשבה בין חלקי העץ. שניהם כתבו שהרמב"ם פסק כר' יוסי משום שהירושלמי דן בדעתו, וכל אחד מהם מצא עניין אחר המוכיח כן. הם לא דנו בעובדה שהרמב"ם לא פסק ולא הזכיר את החלק השני של הירושלמי הדן בדברי רשב"ג שחלק או פירש את דברי תנא קמא, שעקרון המחשבה של האדם אינו קובע ללא מעשה מוכיח. וכן לא התייחס הרמב"ם לתשובת ר' זעירא שפירש לפי העיקרון של רשב"ג. משמע המחשבה אינה מספיקה לבצע חלות הלכתית ללא הוכחה מעשית בפועל, והיא נשארת בגדר דברים שבלב. ברם, מהרמב"ם נשמע להיפך, שדעת הנוטע פועלת מעשה גמור ואינה זקוקה לאישור על ידי פעולה מעשית[5].

הרמב"ם ציין עקרון זה במפורש בשתי ההלכות: בהלכה הראשונה כתב: "ודעתו עליו שיהיה לסייג", ולא הזכיר כלל שצריך מעשה מוכיח. ובהמשך, בדונו בהלכה בשינוי דעת הנוטע, כשנטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל, או להיפך, מדגיש הרמב"ם: "כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב". משמע שמחשבתו קובעת לחלוטין ואינו זקוק להראות זאת במעשה.  גם בהלכה השנייה (ד), בעניין כוונת הנוטע לחלק את אילנו לשני צדדים, הפנימי והחיצוני, למאכל ולסרק, או שחלק מהאילן, התחתון או העליון, יהיה למאכל או להיפך.  הדבר הקובע הוא מהי מחשבתו, כסיכומו של הרמב"ם: "שהדבר תלוי בדעתו של נוטע". אף זאת, ההדגשות החוזרות ונשנות של הרמב"ם בדבריו ביחס לדעה שהיא הקובעת, באו מן הסתם, למקד את חשיבות כוח המחשבה בחלות החיוב בנטיעה אם לסייג או למאכל. על כן, עולה השאלה מדוע הרמב"ם לא הביא את דברי רשב"ג בירושלמי שצריך מעשה המוכיח, ולפי מסקנת הירושלמי זו גם דעת תנא קמא? והירושלמי אף דן בהמשך בדברי רשב"ג? השאלה חמורה שכן רוב הדינים בשתי ההלכות למדם הרמב"ם מהירושלמי?

אין אלא לומר שהרמב"ם לא העתיק להלכה את דעת רשב"ג לפי שהוא חולק כפשוטו על תנא קמא במשנה. לכן אף לא סבר כתשובת רבי זירא, שאף לרבנן מדובר במשנה סדר נטיעתם של העצים שמעשהו מוכיח שדעתו לסרק[6].

ואכן כבר עמד על כך הבית יוסף (יו"ד סי' רצד) והעיר:

"אבל הרמב"ם השמיט הירושלמי הזה. ואפשר שהוא ז"ל מפרש דרבי זעירא לא קאמר שצריך שישנה סדר נטיעתן. אלא הכי קאמר, כיון שדרך לשנות סדר נטיעתן מותר, ואפילו לא שינה כשינה דמי".

לפי פירוש זה רבי זעירא מסביר שתנא קמא אינו מחייב לשנות את סדר הנטיעה, ואין צריך מעשה ניכר מצד הנוטע, אלא מציין שרגיל הדבר שהנוטע שלא למאכל משנה את הסדר, אך גם אם לא שינה כשינה. מדברי רבי זעירא משתמע שרשב"ג חולק על תנא קמא שהלכה כמותו, ולכן לא הביא הרמב"ם את רשב"ג להלכה אלא פסק כסתם המשנה שאף היא לא הביאה את רשב"ג. הסבר הבית יוסף את תשובת רבי זעירא קשה קצת, שכן מה הוסיף רבי זעירא בתשובתו, אם הנוטע אינו חייב לשנות ממילא אין צורך במעשה הניכר לפי תנא קמא, ואם כן זה מה שידוע היה גם לפני התשובה, ומה השתנה בהסבר רבי זעירא? אפשר לענות שאכן הוא רצה להדגיש שבמציאות אדם שאינו נוטע למאכל עושה מעשה המוכיח דעתו, אך אין לחייבו בכך כי דעתו היא הקובעת, וזה שלא כרשב"ג הסובר שאין לסמוך על דעת הנוטע ויש לעשות מעשה מוכיח. כלומר, המחלוקת בין תנא קמא-חכמים לבין רשב"ג היא האם סומכים על דעת הנוטע בלבד או שצריך לראותה מתיישמת במציאות[7].

 

ד. שיטת הראשונים האחרים, הטור והשולחן ערוך: המעשה קובע

הר"ש בפירושו למשנה (ערלה פ"א מ"א), הביא את דברי רשב"ג בירושלמי ותשובת ר' זעירא הדורש מעשה מוכיח, וכנראה קיבל הסתייגות זו, ולא כרמב"ם. כן סובר גם הר"י בן מלכיצדק, שבפירושו לאותה משנה, הביא את דברי ר' זעירא הללו. אף הרא"ש (ערלה פ"א מ"א), ובהלכות קטנות (ערלה סי' ב): הביא להלכה את הירושלמי עם הסתייגות ר' זעירא. וכן רבינו ירוחם (נתיב עשרים ואחד, אמצע החלק השני).

הטור (יו"ד סי' רצד) הלך אף הוא בעקבות אותם ראשונים ולא כרמב"ם, וכתב:

"הנוטע עץ מאכל ואין דעתו לצורך אכילה אלא להיותו גדר לשדה או בשביל העצים לשורפן או לבנין פטור. והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה".

הטור דרש שהנוטע לסרק "יהא ניכר שאינו לצורך אכילה" במעשה שיעשה. בכל יתר דיני הסרק פסקו כרמב"ם.

השולחן ערוך העתיק את כל דברי הטור בעניין נוטע לסייג (יו"ד סי' רצד סע' כג):

"הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבנין פטור. והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה, כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופים ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי, ואם הוא לבנין שמשפה  הענפים כדי שיתעבו, ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור, ואפי' אם צדו האחד בין פנימי בין חיצון, בין תחתון בין עליון, לצורך אחד מאלו, וצדו השני לאכול, את שלצורך אכילה חייב והשאר פטור. ואם חשב עליו אחר כך לאכילה חייב בערלה וברבעי, ומונין לו משעת נטיעה. אבל אם לא חשב עליו עד סוף שנה שלישית אין בו דין רבעי, שאין דין רבעי בלא ערלה. ואם נטעו למאכל ואחר כך חשב עליו לאחד מאלו חייב. ".

בביאור הגר"א, על הלכה זו, הביא את כל הסוגיה מהירושלמי וכן את דברי רשב"ג והסבר רבי זעירא, וברור שכוונתו להסביר שבשולחן ערוך פסק כירושלמי זה וכרבנן לפי הסבר רבי זעירא. משמע ההלכה היא שהנוטע עץ פרי לכוונת סרק צריך מעשה, וזה יועיל לו בין אם העץ ראוי לסרק או שאינו ראוי אלא לפרי, וכרבנן ולא כרשב"ג.

גם ערוך השולחן (יו"ד רצד סע' לח) כתב כן, וסיים:

"ואם עושה לגדר ההיכר הוא כשנטען במקום שצריך לגדור פטור אבל כשאין היכר חייב. ולא מהימן מה שאומר שאין כוונתו לפירות. וכן כשנטע להריח בהם ולא לאכלם, ויש היכר בזה פטור מן הערלה. וכן אם פירות אלו אינן מאכל בריאים ונוטעים אותם רק לרפואה פטורים  מן הערלה (הגרע"א)".

ערוך השולחן מרחיב בהסבר כדי להמחיש שלפי ההלכה הנוטע חייב להוכיח במעשהו שאינו מתכוון לפרי, ורק אז פטור מערלה. לכן הביא שלוש דוגמאות שהמעשה מוכיח שאינו מתכוון למאכל, כגון כשגודר במקום שיש היכר וכשאין היכר חייב בערלה. שני מקרים נוספים הם יסודות הלכתיים עצמאיים חשובים; האחד הוא הנוטע עץ מאכל להריח, פטור מערלה. השני, אם נטע פרי שאינו מאכל של בריאים אלא משמש רק לרפואה. לפי זה יש שלוש דרגות בהגדרת פטור מהעורלה: מחשבה, מעשה סתמי, מעשה מוכיח, והאחרון הוא בלבד הפוטר מערלה.

אף החזון איש (ערלה, סימן א סק"ד), כתב שצריך מעשה מוכיח: "וי"ל דלא בעינן שינוי אלא בנוטע לסייג ולקורות דמאכל חשיבי טפי", והסביר בהמשך על ידי השוואה לנוטע לשם מצווה שחייב בערלה. נטיעה לשם מצווה היא חשובה כמו למאכל לכן הנוטע חייב, אך נטע לסייג או לקורות, פחות חשוב ממאכל. כלומר, סתם נטיעה היא למאכל, וכל שינוי לדבר אחר, כגון לסייג, צורך הוכחה, מעין המוציא מחברו עליו הראיה, ובלשונו לפני כן: "משמע דניכר הדבר שהוא לסייג". לכן אם נטע לסייג "איירי שכולו נראה לסייג". (ראה עוד: שם, סי' ב סק"ט).

דרך שונה משתמעת מדברי המנחת חינוך (מצווה רמו, אות ב). תחילה ציין שלרמב"ם שיטה אחת ונחלקו עליו הרא"ש, הטור והשולחן ערוך. כן ציין את דברי הבית יוסף שכתב שהרמב"ם השמיט את הירושלמי. לאחר מכן הוסיף שאף לחולקים על הרמב"ם: "ונ"ל דגם לדעתם הוא רק חיוב דרבנן אבל מהתורה פטור במחשבה בלבד". חידוש זה קצת קשה שכן אין המנחת חינוך מציין לו מקור.

    

הוא מעלה שאלה נוספת: "דאף בלא שינה רק במחשבה די אם צריך דווקא דיבור או מחשבה לבד?". והוא משיב: "נ"ל דתליא בפלוגתת הראשונים גבי פיגול אם במחשבה לבד או או דוקא דיבור (זבחים ד ע"ב)". בנוסף להבדל בין מחשבה למעשה, הוא מבחין בין מחשבה ודבור, האם שינוי צורך דיבור מפורש או לא, והוא תולה את זה במחלוקת ראשונים כמו לגבי פיגול. ברם, אף זה קשה, שכן המחלוקת בין הרמב"ם ושאר המפרשים עיקרה בבעיה האם יש צורך בהוכחה למחשבת האדם. לרמב"ם לא, ולמפרשים האחרים כן, ולכן לדידם צריך להוכיח במעשה. וביותר המנחת חינוך בעצמו כתב, כאמור לעיל, שצריך מעשה מוכח ולא מספיק מעשה בעלמא. משמע שדרגת הביניים שהיא הדבור אין בה כוח יותר ממחשבה, שהרי אינה פועלת לגילוי בפועל של הכוונה כמו המעשה.

ועוד כתב:

"ולכאורה אם קטן נטע אילן ודעתו לסייג ולא עשה מעשה המוכיח, ג"כ אפשר דתליא בשיטות בחולין אי קטן יש לו מחשבה, ומחשבתו מוכיח מתוך מעשיו, עיין בחולין דף יב. ואם קטן אין לו מחשבה, א"כ חייב בערלה והדברים ארוכין, עמ"ל פי"ד מה' כלים מברר קצת לענין מעשה ומחשבות חש"ו (-חרש שוטה וקטן ) לענין להקל ולהחמיר ומעשה רבה ומעשה זוטא ומחשבה ניכרת מתוך מעשיו, ונוכל ללמוד דינים לכאן, וכאן הוי להקל".

והוסיף:

"והנה אם חישב אח"כ למאכל אף שאין מחשבה מוציא מידי מחשבה ומכ"ש מידי מעשה כמבואר כ"פ בש"ס לענין טומאה מ"מ כאן נ"ל דאף לשיטת הפוסקים הנ"ל דבעינן מעשה לסייג מ"מ מחשבה מוציא אף מידי מעשה דגזה"כ".

ומסיים:

"ואם א' נטע אילן לסייג ואח"כ הפקיר האילן ובא אחר וחישב עליו למאכל. אם זכה באילן קודם בודאי מהני מחשבתו, אך אם לא זכה בו נראה דאין מחשבתו מועלת, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו במחשבה, והפקר ג"כ הוי שאינו שלו, ואין אדם אוסר דשא"ש, ע' ר"מ הלכות כלאים".

המנחת חינוך האריך בכמה היבטים בעניין המחשבה והמעשה, היות ורצה להבליט את כוחה של המחשבה בקביעת עובדה הלכתית, והמקרים שהביא מלמדים שלעיתים גדול כוח המחשבה אף מהמעשה, כמו בערלה. כמו כן, הוא השתדל להוכיח שהדבר נכון ביסודו גם לשיטת החולקים על הרמב"ם. אך לדידם יש דברים שלא מספיקה מחשבה אלא יש לצרף עימה מעשה, מדרבנן, כמו בשלב הראשון של נטיעת עץ פרי, שיש לצרף כוונה ומעשה מוכיח על מנת לפטור פרי מערלה. כן הדגיש שבשלב השני של המחשבה, כשאדם רוצה לשנות מסרק למאכל בשלוש שנות הערלה, המחשבה פועלת ללא המעשה לפי כל הדעות וכפי שנפסק במפורש בשולחן ערוך.

אך שיטת המנחת חינוך שונה מזו של ערוך השולחן והחזון איש. הם סברו שלחולקים על הרמב"ם צריך גם מעשה ושיהיה מוכיח. משמע אין למחשבה כלל כוח בחלות הפעולה, ומחלוקת השיטות היא מהותית. ואילו המנחת חינוך ממעט ומשתדל להשוות בין הדעות שלמחשבה יש כוח מוחלט, לרמב"ם וסיעתו, או כוח חלקי לשיטה השנייה, וכל שהיא דורשת הוא שמדרבנן יהיה מעשה מוכיח המצטרף למחשבה. מהסבר הירושלמי הנזכר, לפי הפני משה, משתמע יותר כשיטת המנחת חינוך. שכן הירושלמי, לפי הסבר רבי זעירא מסיק שלפי כולם, לרבנן ואפילו לרשב"ג, למחשבה יש כוח רק עם מעשה משלים המעיד על כוונת הנוטע, ונחלקו אם כך הוא בכל עצי הפרי כדברי רבנן, או רק בעצי פרי הראויים גם לשימושים אחרים. לכן אף לראשונים והשולחן ערוך החולקים על הרמב"ם, שפסקו כירושלמי, יש כוח למחשבת האדם, אם כי צריך מעשה, וכהבנת המנחת חינוך. לכן יכול המנחת חינוך להסיק שמהתורה מספיקה מחשבת הנוטע, ורבנן הוסיפו הרחקה והצריכו גם מעשה.

 

ה. הסבר יסוד שיטת הרמב"ם והחולקים עליו 

קיימת בעיה עקרונית בעיקר הדין של הנוטע לסייג או לקורות, במשנה, ערלה א א, שהיא יסוד הדיון. כיצד יכול נוטע עץ פרי להיפטר מערלה גם אם הוא נוטע שלא בכוונה ליהנות מהפרי, הרי הפרי קיים ואפשר ליהנות ממנו גם כשהוא עומד כגדר לשדה. יש להניח כי זה המניע למחלוקת רשב"ג בברייתא שבירושלמי על סתם המשנה, ועקב כך סייג את הפטור רק למקרים שהעץ ראוי לאותו ייעוד. וכאמור, אף ר' זעירא בתשובתו גרס שרבנן חולקים על רשב"ג וסבורים שהדין הוא גם באינו ראוי, אך מודים לו שצריך מעשה ולא מספיקה המחשבה. משמע מדבריו שהמעשה נועד להבהיר שהנוטע מתכוון להפיק תועלת מהעץ בלבד ואינו רוצה את הפרי ואינו מטפל בו, וזה לא יגדל כראוי ולא יוכלו ליהנות ממנו.

דומה שזה יסוד המחלוקת בין השיטות. הרמב"ם וסיעתו הבינו שהיסוד של סתם המשנה שאין צורך כלל במעשה, והתורה נתנה כוח לנוטע להחליט במחשבתו מה מטרת הנטיעה, והטעם לכך הוא שהתורה ראתה בערלה חובת גברא. לעומת זאת החולקים הבינו שכיון שהירושלמי בתשובת ר' זעירא הסביר שגם רבנן מצריכים שינוי במעשה ולא מספיק כוח המחשבה לכן פסקו לפי הסבר הירושלמי. ולפי שיטה זו לא נתנה התורה כוח מוחלט לנוטע, ודרשה מעשה בחפצא, משום שיש פירות ושמא ייסרך וייהנה מהם גם אם נטעם לסייג. מחלוקת זו לפי ערוך השולחן והחזון איש מהוה אבחנה מוחלטת בין חובת הגברא לחפצא, ולכן הסבירו שהשיטה החולקת על הרמב"ם סוברת שצריך מהתורה מעשה מוכיח, ולא האמינה כלל למחשבת הנוטע, שהיא בחינת דברים שבלב. ברם, לפי המנחת חינוך שצמצם את המחלוקת בין השיטות, גם לשיטה החולקת האמינה התורה לנוטע, ורק רבנן הוסיפו הרחקה שמא ייסרך הנוטע ויאכל מהפירות.   

החלוקה בין גברא לחפצא בהקשר למצוות התלויות בקרקע כבר נדונה בהרחבה באחרונים. נחלקו בחובת השבתת הקרקע, במצוות שמיטה, אם מהתורה זו חובת גברא או חפצא. הביא את סיכום המחלוקת ודן בה, מרן הרב קוק זצ"ל (שבת הארץ, על הרמב"ם, פרק א הלכה א, ובקונטרס האחרון, הערות א-ב), נטה להסכים עם השיטה שזו חובת גברא, והבין שכך גם סבר הרמב"ם באותה הלכה. ההבדל הוא שאם השבתת הקרקע היא חובת גברא, זו אחריות האדם על מעשיו בלבד. אך אם המצווה היא חובת הקרקע, אחראי בעל הקרקע לכל דבר שנוגע לקרקע, גם אם אינו עושה בעצמו, כגון העסקת נוכרי בקרקע אסורה לחלוטין גם אם בעל הקרקע היהודי השכיר לו את הקרקע בהבלעה לפני השמיטה.

לאור המחלוקת העקרונית בשמיטה הדומה לדיון הנזכר בערלה, אפשר להשוות ביניהן וללמוד מהן גם למצוות נוספות התלויות בקרקע. שכן יסוד האבחנה בין השיטות היא כוחו של האדם וחובתו בקיום המצוות התלויות בקרקע, ואולי גם במצוות נוספות. אם המצווה היא חובת האדם, הרי התורה הקנתה לבעל הקרקע קניין מוחלט בה, ורק מעשיו קובעים ביחס לקרקע, על כן כל האחריות עליו. ואם המצווה היא חובת הקרקע האחריות עליו לבצע את המותר והאסור בקרקעו. כך הדבר בערלה, אלא שבמצווה זו שלפי הרמב"ם היא חובת הגברא, יש חידוש שהתורה התירה לאדם לקבוע את יחסו לעץ במחשבה בלבד, כפשוטה של המשנה. ואכן עיון ברמב"ם בנושאים נוספים של מצוות התלויות בקרקע, כגון הלכות תרומה ובכורים, מלמד שגם בהן ניסח הלכותיו בצורה שמשתמע שהן חובת גברא. השיטה השנייה, החולקת עליו אינה סבורה כן, אלא לדעתה הבעלות של האדם היא לא מוחלטת, והאחריות לערלה מתייחסת גם לעץ עצמו, לכן צריך גם מעשה.     

אפשר שיש לחזק את סברת הרמב"ם מנקודת מבט נוספת. יש מצווה שהיא חובה אישית או קניינית של האדם הפרטי בלבד ואין קיומה תלוי בגורם נוסף. ויש מצווה שקיומה תלוי בגורם נוסף כגון ענייני ממון שבין אדם לחברו. מצוות ערלה היא חובה אישית המוטלת על האדם בלבד ללא קשר לאחר, ולכן ממונו בידו בלבד ויכול ליצור מעשה מושלם גם במחשבתו. לכן, לפי הרמב"ם וסיעתו, יכול הנוטע להחליט במחשבתו אם נטיעתו היא לפרי או לסרק והאמינה לו התורה. ברם, במצווה שיש נגיעה לאדם נוסף, אין כוח מוחלט לאחד לפי שאין הדבר בידו בצורה מלאה. לכן בקניינים כמו בדיני מסחר ממוניים אין המחשבה מהווה גורם מוחלט בעל כוח קנייני. ועל כן, אם אדם מכר מרכושו ואחר כך רצה לחזור בו, וטען שחשב לחזור בו אף כי לא אמר לקונה, אינו יכול לחזור בו מהקניין, כי אלה הם דברים שבלב והם אינם דברים.

אף זאת, כוחו של אדם בדבר שהוא פרטי שלו ואין לאחר רשות באותו עניין, יש לו הגדרה נוספת בהלכה. התורה הקנתה זכות מוחלטת לאדם ונאמנות בדברים שונים מגדר המכונה "בידו". כל דבר שבידו של אדם לעשותו והוא תלוי רק בו הקנתה לו התורה נאמנות מוחלטת אף כשעדיין לא עשה את הדבר, כולל להתיר דבר המוחזק כאסור. כגון אדם שיש לו טבל נאמן לומר שהפריש ממנו תרומה, כיון שהתורה האמינה לו. וכן כל אחד מישראל האמינה לו התורה בעניין שחיטה, ניקור וחלב, כיון שבידו לעשותם.

אם אכן זה היסוד, לפי הרמב"ם, ערלה שהיא מצווה אישית, וכל חיובה תלוי בכך שהאדם מחליט לנטוע עץ פרי, התורה הטילה עליו חיוב ערלה, אך כיון שזה "בידו" הוא נאמן ומחשבתו קובעת. ואם מתכוון לעץ ולא לפרי, אף שזה קיים, יכולה מחשבתו לבצע את המטרה והעץ פטור מערלה. אמנם אין חולק על יסוד זה כשהדבר "בידו" האמינה התורה לאדם. אך החולקים על הרמב"ם יחששו לאמינות האדם במצווה כערלה היות והוא עלול למעוד ולילך אחר ליבו ואף אם ייטע לסרק כגון גדר לשדהו, שמא יראה את פירות העץ ויקטוף וייהנה מהם[8].      

כאמור, בשולחן ערוך פסק כשיטה החולקת על הרמב"ם, מכאן שלהלכה צריך מעשה עם מחשבה ולא סמכו על מחשבת האדם בלבד. ואפשר שכך היא השיטה גם ביחס למצוות האחרות התלויות בקרקע, שכן חששו ליתן ביד האדם כוח רב מדי להחליט במחשבתו, שמא לא יעמוד בכך ולאחר מכן יעבור על אותן ההלכות. ומידת ההסתמכות על דעתו של אדם, לפחות בנידון דידן, בערלה, תלויה במחלוקת ערוך השולחן והחזון איש כנגד בעל המנחת חינוך, על הצורך במעשה מוכיח מהתורה ואין לסמוך כלל על דעת האדם. או כשיטת המנחת חינוך שגם לפי השולחן ערוך, מהתורה, די במחשבה, ורבנן הוסיפו הרחקה במעשה. ויש נפקא מינה ביניהם, כגון, אם נטע לסרק ללא מעשה מוכיח ואכל פירות בשנות הערלה, לערוך השולחן וחזון איש אסור וגם עבר עבירה באכילת איסור הנאה. ולמנחת חינוך עבר רק  מדרבנן, ואולי אף לא עבר מדרבנן, שהרי אם אכל הרי הוכיח הדבר שהוא נטע לסרק.   

 

ו. סיכום

א.במצוות ערלה חשובה כוונת האדם, והיא עשויה לשנות את הגדרת ההלכה של עץ פרי לסרק, כשנטע פרי ונתכוון לשימוש שאינו מאכל.

ב.נטיעת סרק פוטרת מערלה.

ג.ביסוד הפטור נחלקו הרמב"ם וסיעתו כנגד ראשונים אחרים שבעקבותיהם הטור והשולחן ערוך. לרמב"ם וסיעתו מספיקה מחשבה בלבד, שהנוטע מתכוון לנטיעת סרק. לראשונים האחרים יש צורך לצרף מעשה למחשבה, ויש אומרים מעשה מוכיח שאינו מתכוון לשם פרי.

ד.יסוד המחלוקת אם לפסוק כהסבר הירושלמי, כפי שסברו החולקים על הרמב"ם, או לא, כרמב"ם וסיעתו.

ה.סברת המחלוקת היא אם הערלה היא חובת האדם או הקרקע, גברא או חפצא, ולמעשה הבעיה היא אמינות האדם וכוחו בקיום מצוות התלויות בארץ, או מצוות בעניינים שהם בסמכותו או רכושו המוחלט, ואין בהם נגיעה לאדם אחר, "בידו", שלא כבדינים שאין הדבר רק "בידו".

ו.להלכה נפסק בשולחן ערוך שלא כרמב"ם, וצריך מעשה. אך כאמור, מחלוקת היא אם זה מדאורייתא או רק מדרבנן, ובהתאם לכך גם החיוב של העובר על דין זה.