תשלומי עצרת - שתי הלחם מהחדש ומהארץ

א. דעת הרמב"ם בעומר ושתי הלחם

הר"מ (תמידין ומוספין פ"ח הט"ו) פסק דשתי הלחם מעכבין את הכבשים ולא הכבשים לשתי הלחם, והראב"ד כתב הלכה זו בהיפך.

עוד כתב הר"מ (תמידין ומוספין פ"ח ה"ב):

שתי הלחם אינם באין אלא מן הארץ ומן החדש, שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" וגו '. לא מצאתי חדש, תביא מן העלייה.

גם על זה כתב הראב"ד הלכה זו בהיפך ועיי"ש בכס"מ (ה"ב) שדעת הר"מ כיון דאיתא בגמ '(מנחות פג ע"ב).:

מתניתין [פ"ח מ"א, המתיר רק חדש ומהארץ] דלא כהאי תנא, דתניא: העומר הבא מן ישן - כשר, שתי לחם הבא מישן - כשרות, אלא שחסר מצוות עומר.

והקשה, א"כ לא היה לו לרמב"ם לפסוק כברייתא [המתירה בדיעבד מן הישן, אלא כתנא של המשנה]. ונדחק לומר דלשון "אין באין" משמע גם במשנה רק לכתחילה, יעויין שם היטב. הלח"מ (שם) הוסיף לתמוה על הרמב"ם ז"ל, מאי טעמא פסק בעומר (הל 'תמידין ומוספין פ"ז ה"ה) דבדיעבד נמי פסול, ואילו בשתי הלחם יכול להביא מן העליה, הרי הברייתא משווה לשניהם.

ונראה לכאורה לומר דלא סבירא ליה לר"מ כדברי התוס '(מנחות פג ע"ב ד"ה מתני'), דלשון "אין באין" משמע גם בדיעבד, דהא חזינן שכתב "אינם באין" ומסיים "ואם לא מצא יביא מן העליה" .

ב. ראיה ממשנה שמותר להביא מעלייה

אלא יש להביא הוכחה אחרת דאפילו בדיעבד נמי פסול , דלא כהברייתא. די"ל מדאמרו חז"ל [פסחים ג ע"ב] "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", ואם כן, מה טעם לא נקטה המשנה דרך קצרה: "כל קרבנות הצבור באים אפילו מחוץ לארץ ומן הישן חוץ מן העומר ? אלא ודאי אריכות הלשון השמיענו דבכל קרבנות הציבור ג"כ הוא לכתחילה ודיעבד , על כן לא ערבינהו ותנינהו, אלא מן הארץ - לכתחילה ומחוץ לארץ - בדיעבד, מן החדש - לכתחילה ומן הישן - דיעבד, מעומר ושתי הלחם חוץ שאינן באין, מדוע, מן החדש ומן הארץ אפילו דיעבד, נ"ל. וא"כ ודאי פליגא אברייתא דאיתא דבדיעבד כשר. אמנם יש לבע"ד לחלוק, ולומר דאין ראיה מזה, משום דבאמת לא מצי למיתני סיפא בקיצור, דגם שם חלוקים הם, משום שי"ל דבעומר [ישן או מחו"ל] אפילו בדיעבד לא , ובשתי הלחם יש חילוק בין ארץ לחדש, דבחדש בדיעבד שפיר דמי, ומחו"ל אפילו בדיעבד לא, ואם כן מטעם זה לא ערבינהו ביחד כברייתא משום דבסיפא חלוקים הם , אבל באמת גם תנא דידן כברייתא ס"ל דמן הישן - בדיעבד כשר.

ובזה אתי שפיר סוגית הגמ '(פג ע"ב בסוף העמוד): "עד כאן לא פליגי אלא בחדש. אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי הלחם מארץ אין, מחוץ לארץ לא ", שלפי הנראה מדעת רש"י הוא עניין בפני עצמו, ואינו שייך למעלה כלל, אולם הרמב"ם ז"ל יפרש שהוא שינויא להא דאמר" מתני 'דלא כהאי תנא " , ורצונו לומר דכיון דלא פליגי אלא בחדש, אבל בארץ לכו"ע דבתרווייהו לעיכובא, וא"כ י"ל דאה"נ גם תנא דידן כתנא דברא דס"ל דבדיעבד כשר מן הישן והא דלא ערבינהו ותנינהו משום דבזה חלוקים עומר ושתי הלחם. - דבעומר תרוויהו לפסול גם בדיעבד ארץ וחדש, ובשתי הלחם רק בארץ הוא לעיכובא גם בדיעבד, אבל בחדש רק לכתחילה; וא"כ מוכרח תנא דמתני 'להאריך ברישא משום הסיפא.

ג. דיוק בלשון המשנה

ומה נחמד בזה להבין שינוי לשון המשנה דברישא תנן "חוץ מן הארץ וחוץ לארץ, מן החדש ומן הישן", ובסיפא מסיים "אלא מן החדש ומן הארץ". אלא ודאי על מה דסליק מינה דקאמר "חוץ מן העומר ושתי הלחם" הוא דקאמר "מן החדש"; ור"ל דבהני תרוויהו שניהם שווים לכתחילה, דבשתי הלחם נמי לכתחילה מן החדש, אבל בעומר גם בדיעבד, אבל בסיפא [מן הארץ] בתרווייהו גם בדיעבד - לא.

ואם כן ג 'אופנים בזה:

א) בכל קרבן ציבור והיחיד גם לכתחילה מן הישן ומחוץ לארץ.

ב) בעומר ושתי הלחם חלוקים הם, בעומר אפילו דיעבד פסול בשניהם.

ג) בשתי הלחם מן החדש לכתחילה לבד ובדיעבד כשר, ומן חו"ל אפילו בדיעבד לא.

וא"כ אין ראיה מדיוקא דמתני ', וממילא לא פליגי כלל על הברייתא. ולכן יפה פסק הר"מ כברייתא, ואתי שפיר הכל.

ד. דיוק בלשון הרמב"ם

מה נחמד בזה להבין שונה לשון הרמב"ם ז"ל, ששינה לשון משנה, דתנן:

חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.

והרמב"ם ז"ל כתב: "... מן הארץ ומן חדש ".

בזה הראה לנו ידו החזקה ועומק לבו, שמשינוי לשון המשנה מן הרישא לסיפא הוציא לנו הדין הזה להשוות הברייתא למשנה. (ואולי לזה כיון הראב"ד בלשון השגתו שכתב הלכה זו בהיפך, שלכאורה הל"ל הלכה זו אינה כן, דוודאי ליכא למימר דס"ל להראב"ד דמן החדש אפילו דיעבד פסול, ומחוץ לארץ בדיעבד כשר; וצ"ע בסברא זו, ויעו "ש בסוגיא ואיה"ש יבואר לעת אחרת, שוב הראוני שתמצית דברינו הקדימו הגר"י בכרך זצ"ל בהגהותיו).

ה. שני לחם מחדש

והנה בגמ '(פג ע"ב) פריך:'? והכתיב "ראשית" ומשני למצוה, והכתיב "חדשה" ההוא לכדתניא רבי נתן ורבי עקיבא אמרו שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, ומה אני מקיים חדשה שתהא חדשה לכל המנחות '.

וק"ל טובא: והא ר"ע עצמו דרש (מנחות פד ע"א) דמנחת העומר בא מן השעורים שאם מן החיטים א"כ אין שתי הלחם ביכורים. וא"כ כבר ידענו שהיא חדשה לכל המנחות ומייתר "חדשה" להביא מה, וא"כ שנה עליו לעכב, ומ"ט מכשר? וליכא למומר דלחדשה של כל המנחות לפסול קאי דזה אינו דהא קיי"ל שכשרים (כדאיתא במנחות סח ע"ב , ואולי לשל שעורים הוא וצ"ע).

ונ"ל דר"ע לשטתיה אזיל (במנחות מה ע"ב) דס"ל דשתי לחם מעכבין את הכבשים ולא כבשים מעכבים אותם, אמר רבא (שם מו ע"ב) מדכתיב ביכורים, מה ביכורים באים בפנ"ע אף שתי הלחם בפנ "ע. וא"כ י"ל דביכורים אצטריך להא דבאים בפני עצמם, וממילא לא יותר לעיכובא לחדש דווקא.

ו. שני מצוות בשני לחם

ואולם נ"ל משטחות הכתובים דבר חדש בזה בס"ד. הנה שתי הלחם, הבאתם להתיר חדש במקדש, כמו העומר שמתיר חדש במדינה, וכדתנן להדיא כן במנחות (סח ע"ב) לפ"ז נ"ל דיש בהקרבת שתי הלחם שתי מצוות האחת -.. להקריבם עם הכבשים או בלא כבשים להתיר את החדש , ואז צריכים לבא כהלכתם מן הארץ ומן החדש, כדתנן. ואולם הרי קיי"ל אם לא מצאו חדש יביאו מן העליה , והיינו מריבויא דקרא [תביאו ואפילו מן העליה]! מ"מ י"ל דכיון שאינו כמצוותו לא נתרבה הבאתם מן הישן רק לעצמו ; והיינו להביאם ולהקריבם, אבל לא יותר. שכיון שאינם כמצוותם אינו מתיר את החדש כלל , רק שמביאין אותם לקיים מצוות הקרבת הלחם וכבשים, וכמו שאם יצוייר ח"ו שלא תהיה תבואה חדשה כלל , מ"מ בוודאי מקריבים לקיים את המצוה, וה"נ גם כשנאמר שלא יתיר, מפני שאינה כמצוותו, שצריך שתהא חדשה דווקא ומן הארץ דווקא, מ"מ מצוה להקריב כמו שהם.

ובסברא זאת מיושבת קושיית המנחת חינוך [מצוה שז] על מה שפסק הרמב"ם (הל 'תמידין ומוספין פ"ח ה"ג) שחיטים שירדו בעבים, אם הביא מהם שתי הלחם - כשר, דכיון שהוא בעיא דלא איפשטא, א"כ איך תתיר את החדש מספק? ולדברינו אתי שפיר דאה"נ דאינו מתיר כלל כיון שאינם כמצוותם, ועל כן כתב שכשר, אבל אינו מתיר באמת, וכדברינו בס"ד.

(אך י"ל דזה אינו לכו"ע רק אם נאמר שתי הלחם עיקר וכבשים באים אגב הלחם, אבל אם הלחם טפל שהכבשים מעכבם, י"ל דהסברא נותנת שאין לחלק בכך).

וא"כ מיושבת השגת הראב"ד דהל"ט דפסק דאם לא מצא מן החדש יביא מן העליה, והיינו להביא מצוותה לבד, אבל לענין להתיר את החדש אה"נ שאינם מתירים. וזהו כוונת הגמ '[מנחות פג ע"ב] "מתני' דלא כהאי תנא", אין הכוונה שחלוקים הם, אלא שהכוונה - שבענייניהם הם חלוקים; דהברייתא מיירי לענין הבאתם, ומשנתנו מיירי לענין מצוותם העיקרית, והיינו להתיר את החדש (וכה"ג פי 'בהא דפליגא אדריו"ח בברכות לד ע"ב, אלא שיש לחלק בין הנושאים).

ובזה אתי שפיר מה שהר"מ ז"ל בעצמו העתיק לשון המשנה כצורתה (ספ"ו מאיסורי מזבח) ולדברי הכס"מ והלח"מ תמוה מאד! ולדברינו אתי שפיר דאה"נ ס"ל להר"מ לחלק כדברינו.

ומה"ט לא זכרתי בפרק זה ששני הלחם בא להתיר את החדש במקדש, רק כתב מצוות הקרבה, ודוק.

אלא שלפי זה יש לפרש ברייתא (שם מו ע"ב) דתניא: "שני לחם הבא בפני עצמם, יונפו ויעוברו הצורה ויצא לבית שחיטה", גם כמ"ד כבשים עיקר והם מעכבים את הלחם, דהיינו שמעכב מלהקריבם בתורת שתי לחם להתיר את החדש ; אבל לא שלא להקריבם כלל אלא שבאמת מקריבים ומניפים אותם ויוצאים לבית השריפה, ורש"י ותוס 'לא פירשו כן.

מזה נ"ל לומר שאין סברתינו, רק למ"ד הלחם עיקר, שאז מצוה להביא הלחם גם אם לא יתיר כלום; אבל למ"ד כבשים עיקר - ליתא סברא זו, וא"כ אתי שפיר. וי"ל דסוגיא דמוקי לה דלא כברייתא, אתיא אם נרצה לומר דהני תנאי ס"ל כמ"ד כבשים עיקר, (וכה"ג מצינו בפסחים פ ע"א, ובתמורה יג ע"ב), אבל למ"ד לחם עיקר, שפיר י"ל שלא נחלק כלל; די"ל - משנתינו - לדיעבד נמי מיירי, לענין התרת החדש, מה שעיקר מטרת הבאת שתי הלחם לזה באים, וברייתא לענין הבאת שתי הלחם לעצמם; וממילא אתי שפיר דברי הר"מ שכתב כלשון המשנה (ספ"ו מאסו"מ), והכא (תמו"מ פ"ח) כתב דיביא מן העליה, וכאמור בעה"י.

ז. דעת הרמב"ם והראב"ד

ולפ"ז הראב"ד לשיטתו שהשיג (הל 'תמידין ומוספין פ"ח הט"ו) בהא דלחם עיקר, ופוסק דכבשים עיקר, ע"כ אי אפשר לחלק כסברא זו, ע"כ לדעתו צריך לפסוק כסתם משנתינו דגם בדיעבד פסול. והרמב"ם לשיטתיה דפסק דלחם עיקר, ושפיר י"ל כסברא זו, ממילא אין המשנה והברייתא סותרים זא"ז, וא"כ שפיר פסק גם בזה כשניהם וכדברינו תודה לא-ל יתברך.

ויש להכריח כדברינו, עפ"ד הטורי אבן [ר"ה ז ע"ב ד"ה מידי] דאם לא הביאו שתי הלחם כלל מותר לאחר עצרת חדש במקדש. וא"כ לדבריו מיושבת קושיית המנ"ח [מצוה שז] בהא דחטים שירדו בעבים כפשוטו דאם הביאם כשר, היינו שאם כבר עבר שלא אפו לחם אחר ביו"ט (א"ד) דלענין חדש אין נפקותא שבל"ז יעבור היום, על כן כשר, ואה"נ שאינם מתירים.

וממילא לנדון זה שפיר י"ל דאם הביא מן העליה או גם מח"ל כשר ואינו מתיר ואתי שפיר, ודוק היטב.