יציאת מנהיג מארץ ישראל

א. היציאה לחו"ל

הגמ' (ב"ב צא ע"א) מביאה שני תירוצים לשאלה זו, ובתרוצה הראשון אומרת:

ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו. ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ...

לפי הסבר זה נענשו אלימלך, מחלון וכליון על כך שעברו על איסור היציאה לחו"ל. הזכרת היותם "גדולי הדור" באה ללמדנו שלמרות שהיו גדולי הדור ועשו מעשים חשובים עבור הדור, לא עמדה להם הזכות הזאת, ונענשו על יציאתם את ארץ ישראל. וכפי שהגמ' ממשיכה ואומרת:

אמר רב: אלימלך, שלמון, פלוני אלמוני ואבי נעמי, כולן בני נחשון בן עמינדב הן. מאי קמ"ל? שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ.

מדוע באמת אסור היה להם לצאת לחו"ל? מבואר במדרש (בח"ר כח ג) שהרעב לא היה כבד באופן שהתירו לצאת לחו"ל; ומכיון שיצאו, נענשו על כך שיצאו, ונתחייבו מיתה (עי' עינים למשפט ב"ב צא ע"א ס"ק ט).

ב. שלא ביקשו רחמים על דורם

הסבר נוסף לשאלת עונשם של אלימלך מחלון וכליון מובא בגמרא:

אמר רבי יהושע בן קרחה, ח"ו, שאפילו מצאו סובין לא יצאו. ואלא מפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם, ולא ביקשו, שנאמר: "בזעקך יצילוך קבוציך".

לפי הסבר זה לא חטאו בצאתם לחו"ל, שהרי על פי הדין היה מותר להם לצאת לחו"ל, אלא חטאם היה בכך שלא ביקשו רחמים על דורם. וכדברי הגמ' (ברכות יב ע"ב) "כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש - נקרא חוטא".

            כאן אנו עומדים בפני השאלה, כיצד הגיעו הדברים לידי כך שאין מנהיגי ישראל מבקשים רחמים על דורם? הרי מנהיגי ישראל הצטיינו תמיד במידת בקשת הרחמים על דורם, כאברהם אבינו שעמד וביקש רחמים אפילו על אנשי סדום, ומשה רבינו ע"ה שעמד והתחנן על בני ישראל כאשר סרו מן הדרך (סוטה יד ע"א)! לצורך הבנת ענין זה עלינו להתבונן על התקופה שבה חיו אלימלך ובניו. חז"ל (ב"ב צא ע"א) אומרים שאבצן זהו בועז. שהיה שופט לאחר ימי יפתח (שופטים יב). מעשה רות היה א"כ בסוף ימי יפתח או בתחילת ימי אבצן.

תקופת יפתח התאפיינה בחוסר ערבות בישראל, משום שמנהיגי הדור לא מיחו בידי עוברי עבירה. חז"ל מוסרים לנו (תנא דבי אליהו רבא, פרק י"א) שיפתח נדר שלא כהוגן, ובני אפרים באו לעשות עמו מריבה. פנחס, שהיה מנהיג הדור, לא מיחה בבני אפרים, ומאידך לא התיר ליפתח את נדרו. משום כך נהרגו על ידי יפתח ארבעים ושנים אלף איש, וחז"ל אומרים על כך:

מי הרג את כל אלה? הוי אומר לא הרג אותן אלא פינחס, שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה, וגם היה לו להתיר את נדרו ליפתח ולא התיר. ולא פינחס בלבד, אלא כל מי שסיפק בידו למחות ולא מיחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר - כל הדמים הנשפכים בישראל אינם אלא על ידו... לפי שכל ישראל ערבים זה לזה.

            ההסבר לחוסר האחריות והערבות לדור נמצא בהסבר למות שבעים אלף מישראל במעשה פילגש בגבעה, ואמרו חז"ל (שם):

לפי שהיה להם לסנהדרי הגדולה שהניח משה, ופינחס בן אלעזר עמהם, היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכבותיהן, ויחזרו בכל עיירות ישראל... וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתים ושלש, עד שיתיישבו ישראל בארצם, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד מהם (מהסנהדרין) נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, ואומרים שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות עליהן את הטורח.

            חוסר הערבות נבע מכך שכל אחד פנה לעסקיו וענייניו הפרטיים, בשדהו וכרמו, ולא היתה שאיפה לעשות עבור הכלל. מאותה סיבה יהושע לא נספד כראוי, וכן מובא במדרש (רות רבה פתיחתא ב):

באותה שעה נחלקה ארץ ישראל, והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי, והיו ישראל עוסקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו, וזה עוסק בזיתיו, וזה עוסק בתחומו ובפחמו, נתגעשו מעשות גמילות חסד ליהושע,וביקש הקב"ה להרעיש את העולם כולו על יושביו.

אנו רואים שהפנייה אחר העניינים הפרטיים היא הדבר המרכזי המאפיין את תקופת השופטים. לכן שמואל, בכותבו את ספר שופטים, חוזר ומדגיש: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

            ואין כוונת הכתוב לומר ח"ו שכולם היו רוצחים ושודדים, אלא שלא היתה מלכות מסודרת, וכל אחד דאג רק לענייניו האישיים והפרטיים.

            דבר זה התגלה ביתר חריפות אצל מנהיגי הדור. ובמקום למלא תפקידם וייעודם לדאוג לדור, הם אף לא בקשו רחמים על בני דורם.

ג. שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט) :

אבל לשכון בחו"ל אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב... יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת - אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.

בהבנת דברי הרמב"ם נחלקו המפרשים:

א. הלח"מ הסביר בדעת הרמב"ם שאלימלך ובניו עברו עבירה בכך שיצאו מארץ ישראל. ואפילו אלימלך ובניו, שהיו גדולי הדור וחסידים, לא נצלו מעונש.

ב. הכס"מ כתב שדעת הרמב"ם היא שאלימלך ובניו לא חטאו בצאתם מארץ ישראל, ובגלל הרעב הותר להם לצאת מהארץ, והם נענשו מכיון שלא התפללו על הדור (עי' פאת השלחן סי' א ס"ק כד).

דברי הלח"מ קשים, שהרי הרמב"ם כתב: "ומפני צרה גדולה יצאו", משמע שהיה להם היתר לצאת, ועל הכס"מ יש להקשות שהעיקר חסר מן הספר: מדוע הרמב"ם הזכיר רק את איסור היציאה לחו"ל ולא את ענין בקשת הרחמים?

ד. מנהיג היוצא מהארץ

נראה להסביר שלדעת הרמב"ם, אפילו אם מותר לצאת לחו"ל - בכל אופן אין זה ממדת חסידות לצאת לחו"ל. ולגדולי הדור הרי זה חטא, מפני שממנהיגי הדור אנו דורשים מסירות נפש מיוחדת.

את היסוד הזה אפשר ללמוד מדברי הרמב"ן (בראשית יב י):

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו. והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כוח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב - עוון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממוות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא...

מו"ר הרצב"י קוק זצ"ל הביא על כך את הגמ' (פסחים נו ע"א):

ששה דברים עשה חזקיה המלך: על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו... סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו...

רש"י מבאר שעשה זאת כדי שלא יבואו מלכי אשור וימצאו מים לשתות. ולא הודו לו, מכיון שהיה לו לבטוח בהקב"ה שנאמר "וגנותי על העיר הזאת להושיעה". למרות שהפעולה מותרת - על אנשי מעלה לבטוח בהקב"ה ובנבואתיו, וצריך שיהיה להם ביטחון מעבר לנדרש מאנשים רגילים. לכן, דבר שהוא מותר לאנשים פשוטים - גדולי הדור מתחייבים עליו כליה.

            נראה שניתן לדייק את הדברים מן הפסוקים הפותחים את מגילת רות:

ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב בארץ; וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב, הוא ואשתו ושני בניו...

ובפסוק שאחריו:

ושם האיש אלימלך, ושם אשתו נעמי, ושם שני בניו מחלון וכליון, אפרתים, מבית לחם יהודה.

היה אפשר להביא את כל המידע שהם אפרתיים ומבית לחם בפסוק אחד, אלא נרמז שהעונש שהם קיבלו היה כיון שהם היו אפרתיים - מחשובי הקהל.

            מדברי הרמב"ם אנו יכולים ללמוד יסוד נוסף: על מנהיגי הדור להקפיד יותר על יישוב הארץ, ושתהיה להם מסירות לקיום מצוה חשובה זו. אלא שעדיין קשה מנין למד הרמב"ם שאלימך ובנין לא חטאו בפועל, והתביעה של הקב"ה כלפיהם היתה רק מצד מידת חסידות?

ה. חוסר אמונה בגאולה

נחלקו בגמ' בביאור דברי הפסוק (דברי הימים א, ד, כב) המונה את בני יהודה:

יוקים ואנשי כוזיבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב, ויושבי לחם, והדברים עתיקים.

הגמ' אומרת שמחלון וכליון הם יואש ושרף. נחלקו רב ושמואל מהו שמם האמיתי ומהו הכינוי שלהם המגלה את תכנותיהם ועונשם:

            דעה ראשונה סוברת ששמם הוא מחלון וכליון אלא שכונו בשמות אלו: יואש - שנתייאשו מהגאולה, ושרף - שנתחייבו שריפה.

            דעה שניה סוברת ששמם יואש ושרף וכינויים הוא: מחלון - שעשו גופם חולין (רשב"ם - חו"ל ארץ טמאה), וכליון - שנתחייבו כליה (רשב"ם - על שיצאו לחו"ל).

            הגמ' מביאה ברייתא כראיה לדעה ראשונה, ומזה אנו למדים שהם לא נענשו רק בגלל חטא או מעשה מסויים. הסיבה העיקרית לעונש היתה שהם התייאשו מהגאולה, וזה גרר אחריו את שאר החטאים: יציאה מהארץ ואי בקשת רחמים. ובכך נבין שלדעת הרמב"ם היה חטא הן aביציאה מהארץ והן בחוסר בקשת הרחמים, והכס"מ והלח"מ - למקום אחד הם הולכים, משום שהשורש לכל היה הייאוש מהגאולה. הייאוש מהגאולה הובא רק לענין מחלון וכליון, ואילו נימוקי היציאה מהארץ ואי בקשת רחמים הוזכרו גם לענין אלימלך. ואולי הרמב"ם רמז לדברינו אלו בהזכירו רק את היאוש של מחלון וכליון ולא את אבימלך.

ו. תיקון ורפואה

סיום המגילה מהווה תיקון ורפואה לכל החולאים שבה. ממשפחתו של אלימלך ונעמי קם מנהיג, שלא רק שאינו מתייאש מהגאולה אלא אף מביא אותה, דוד המלך גואל ישראל.

            על פי דברינו אלו יובנו יפה דברי בעל הטורים (שמות ב א):

וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי - ב' במסורה, הכא. ואידך וילך איש מבית לחם יהודה, ע"י הליכה זו בא הגואל הראשון: וע"י אותה הליכה יבוא הגואל אחרון שהוא משיח בן דוד, שיבוא במהרה בימינו.

כאשר עמרם החזיר את יוכבד אשתו, נתגלתה האמונה בגאולה. שהרי בן עמרם עמד וגרש את אשתו מתוך ייאוש שאין עוד תקוה לעם ישראל במצרים, עד שמרים עמדה ושכנעה אותו להאמין בגאולתם של ישראל. גם ביציאתם של אלימלך מבית לחם לא היתה אמונה, אלא התייאשו מהגאולה. אולם זו פורענות שיש לה אחרית (ב"ב יד ע"א), שמנישואי רות ובועז יצא דוד המלך. הקב"ה סיבב שמיציאת אלימלך לשדה מואב תבוא הגאולה, ע"י רות שגילתה אמונה בעם ישראל: "בזעקך יצילוך קבוציך ואת כלם ישא רוח יקח הבל, והחוסה בי ינחל ארץ וירש הר קדשי" (ישעיה נז יג).