תקיעת שופר בשבת במקדש ובמדינה

מצות שופר בראש השנה היא מצוות היום, "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). המצווה נוהגת בכל מקום בעולם. אעפ"כ, יש אופי אחר למצוות שופר במקדש, מאשר במדינה, מחוץ לגבולות המקדש. במקדש תוקעים בשופר ובשתי חצוצרות, וכן תקעו במקדש גם בראש השנה שחל בשבת. סוגיית תקיעת שופר בשבת, במקדש ובמדינה בזמן הבית, והתקנות שנתקנו בענין זה לאחר החורבן, היא פתח להבין את האופי המיוחד של תקיעת שופר במקדש, ולאו דווקא כשראש השנה חל בשבת.

א. תקנת ריב"ז לשיטת הבבלי

בבבלי (ראש השנה כט ע"ב) נאמר שבראש השנה שחל בשבת במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. דין זה מוסכם על הכל. המחלוקת היא על טיבה של התקנה שתיקן רבן יוחנן בן זכאי לגבי תקיעת שופר בשבת לאחר החורבן:

"(דעת תנא קמא:) משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין. אמר ר' אלעזר: לא התקין ריב"ז אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה, ואחד כל מקום שיש בו בית דין".

הגמ" בהמשך אומרת שיש לפנינו שלוש דעות בהסבר תקנת ריב"ז, וכך הבנתם לשיטת רש"י:

1. דעת ת"ק: תקנת ריב"ז היא בכל מקום שיש בו בית דין אפילו ארעי.  (רש"י שם בד"ה בית דין דאקראי).

2. דעת ר" אלעזר: תקנת ריב"ז היא על יבנה, וכן בכל מקום שיש בו סנהדרין גדולה שמקדשים חודשים. (רש"י שם בד"ה אלא ביבנה, ורש"י ל ע"א ד"ה ובראש השנה לא היו).

3. דעת חכמים: תקנת ריב"ז היא בכל מקום שיש בו בית דין קבוע בדומה לזה שהיה ביבנה (רש"י בד"ה בית דין דאקראי).

הר"ן מסביר את שיטת הרי"ף (דף ח ע"א מדפי הרי"ף) ולפיו כך הבנתם של שלוש הדעות:

1. דעת תנא קמא: תקנת ריב"ז היא בכל מקום שיש בו בית דין אפילו ארעי, וזה כולל אפילו בית דין של שלושה.

2. דעת ר' אלעזר: תקנת ריב"ז היא על יבנה, ועל כל מקום דומה, שיש בו בית וועד בדומה לסהדרין גדולה של שבעים ואחד שישבו במקדש שידעו לקדש חודשים, ושם תוקעים בפני שלושה שקדשו את החודש.

3. דעת חכמים: תקנת ריב"ז היא בכל מקום שיש בו בית דין קבוע, ואין צורך בסנהדרין של שבעים ואחד אלא סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה.

הר"ן כותב שלהלכה פוסקים כתנא קמא ותוקעים בבית דין של שלושה, וכך עשה הרי"ף מעשה ותקע בבית דינו בשבת, ומשמע שלפיו אין צורך שאותם שלושה יהיו סמוכים, אלא העיקר הוא שיהיה זה בית דין קבוע.

הר"ן מציין שלרמב"ם - שיטה אחרת 1. לפי הרמב"ם (הל" שופר פ"ב ה"ט) תוקעים בשבת בכל מקום שיש בו בית דין קבוע, והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל, ושקדשו בו את החודש, ובפניהם בלבד. וז"ל הרמב"ם בהמשך דבריו:

"ולמה תוקעין בפני בית דין? מפני שבית דין זריזים הם ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירים את העם ומודיעים אותם".

מהשיטות השונות בהבנת הסוגיה עולה, שהמחייב או המאפשר לתקוע בשופר במקדש הוא הימצאותה של הסנהדרין במקדש, ולא עצם היות התקיעה במקדש. וכנוסח הרמב"ם (הל" שופר פ"ב ה"ח):

"אבל בזמן שהיה מקדש קים, והיה בית הדין הגדול בירושלים".

לא מספיק היות המקדש, אלא בית דין הגדול. מכאן שנקודת המוצא לתקנת ריב"ז לאחר החורבן היא, עד כמה יש לדמות בית דין מחוץ למקדש, לבית הדין הגדול (הסנהדרין), שישבו בלשכת הגזית במקדש. איזו דרגה מספיקה גם מחוץ למקום המקדש, על מנת שיתקעו מחוץ למקדש בר"ה בשבת לאחר החורבן: שלושה, עשרים ושלושה, שבעים ואחד, סמוכים או לא, מקדשי חודשים בפועל או לא. גם הסברו של הרמב"ם שבית דין יזהירו את העם שלא יעבירו את השופר ברה"ר בשבת, מתאימים לדברי הגמ' שגזרו שלא לתקוע במדינה במקום שאין בית דין, מחשש שלא יהיה מי שיזהיר, והציבור ייכשל בהעברת ד' אמות ברה"ר. מנימוק זה עולה שעקרונית יש חובה לתקוע בשופר בשבת בכל מקום, אך במקום שאין בית דין ביטלו חכמים את המצווה בשל החשש האמור. בנוסף לכך, השופר הוא גם מכלי הדיינים (סנהדרין ז ע"ב ורש"י).

ב. תקנת ריב"ז לשיטת הירושלמי

נראה ששיטת הירושלמי - אחרת היא. לפיו, תקיעת שופר במקדש היא לא רק בשל ישיבת הסנהדרין במקום המקדש, אלא גם בשל המקדש עצמו. בירושלמי (ראש השנה ד ע"א) נאמר שאין תוקעים בשבת, מפני שאין מצווה לתקוע בשבת. הירושלמי לומד זאת מכך שבפס' אחד נאמר: "יום תרועה" (במדבר כט, א), וזה אמור כשר"ה חל ביום חול ובו תוקעים, ובפס' אחר נאמר: "זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד) וזה אמור כשר"ה חל בשבת, שאז אין תוקעים רק זוכרים. לימוד זה הוזכר גם בבבלי בר"ה (שם) ונדחה, אך בירושלמי הוא למסקנה. שואל הירושלמי: אם כן, שגם במקדש לא יתקעו בשבת? ומשיב הירושלמי: נאמר "באחד לחודש" (ויקרא שם). כוונתו שבמקום שיודעים מתי אחד לחודש, דהינו במקום שיש בו בית דין שמקדשים חודשים, מגלה התורה ששם תוקעים. שואל הירושלמי: "מעתה אפילו במקום שהם יודעים שהוא באחד לחודש ידחה?" וכוונתו שאם כך, אזי בכל מקום שיש בו בית דין שיתקעו? ומשיב הירושלמי: "תני רשב"י והקרבתם (ויקרא כג, כה) - במקום שהקרבנות קריבים". מפרש "קרבן העדה",  שבמקום שמקריבין - שם לעולם הוא יום תרועה. מכאן שלירושלמי אין ב"גבולין" כלל חובה מהתורה לתקוע בשבת, רק במקדש. לירושלמי תקיעת שופר במקדש, היא לא רק בשל הימצאות הסנהדרין, אלא גם בשל המקדש עצמו. לפי הירושלמי, ריב"ז דימה בין מרכיב אחד שהיה בבית המקדש - סנהדרין שיושבת בלשכת הגזית, לרמות או דרגות שונות של בית דין מחוץ למקדש, אם כי עיקר מצוות שופר במקדש היא לא רק בשל בית הדין, אלא גם בשל הדרשה מ"והקרבתם". יתר על כן, החשש של הבבלי, שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר שבשלו אין תוקעים בשבת במדינה, לא נזכר כלל בירושלמי (ואף לא בקשר לטלטול לולב ומגילה בשבת), מאחר שעקרונית אין מצווה כלל לתקוע בשבת מחוץ למקדש, וכדברי הראב"ד (סוכה כא ע"א מדפי הרי"ף):

"שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין, שלא אמרה תורה שבתון זכרון תרועה אלא במקום והקרבתם, ולא נאמר בכל ארצכם אלא ביובל".

ג. כבר נשמעה קרן ביבנה

על פי זה ניתן להבין לעומקו, דו שיח שמתנהל בין ריב"ז לבני בתירא בשאלה זו. בגמ" בבבלי (ר"ה כט ע"ב) מסופר:

"תנו רבנן פעם אחת חל ר"ה להיות בשבת, והיו כל הערים מתכנסין, (רש"י: לשמוע תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילים כן בירושלים) אמר להם ריב"ז לבני בתירא: נתקע? אמרו לו: נדון. אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו, אמרו לו: נדון. אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה".

מה פשר הדו שיח בין ריב"ז לבני בתירא?

השפת אמת בסוגיה שם מסביר: "שנסתפקו בטעם ההיתר במקדש, אי משום המקדש, אי משום הסנהדרין, וחידש ריב"ז דהבית דין גורם". על פי דברינו, זהו ההבדל בין הבבלי והירושלמי. לירושלמי, תקיעת שופר במקדש היא גם בשל היות הסנהדרין שם, וגם בשל היות התקיעה בשופר במקדש כקרבן, ולבבלי תקיעת שופר במקדש היא רק בשל היות הסנהדרין שם. ברורה אם כן הכרעת ריב"ז שהמרכיב של הסנהדרין הוא גורם משמעותי יותר, ומכאן תקנתו שיתקעו בשבת בכל מקום שיש בו בית דין. הוא ממשיך את מציאות הסנהדרין שישבה במקדש לכל מקום בו יש בית דין. התפשטות השכינה והקדושה מהמקדש שחרב, למדינה לגבולין. השפת אמת משיב בכך גם על השאלה, כיצד תיקן ריב"ז את תקנתו, הלא אין בי"ד מבטל דברי בית דין חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואם התקנה הקודמת היתה, שאין לתקוע בגבולין, כיצד ריב"ז שינה זאת? אלא שריב"ז המשיך את התקנה הקודמת, לבבלי במלואה, לירושלמי באופן חלקי.

ד. סנהדרין או מקדש?

1. הסנהדרין - משפט וקידוש החודש

לפנינו אם כן, שתי גישות, מה משמעות תקיעת שופר במקדש, ולא רק בשבת. לבבלי, הסנהדרין הגדולה ישבו בסמוך למזבח, בלשכת הגזית, כדי להורות שמשפטי התורה וחוקיה, יונקים את כוחם ממקור הקודש של האומה. אילו לא משפטים שכליים בלבד, אלא גילוי אלוקי. המשפט זהו דרישת אלוקים, "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים" (שמות יח, טו). הסנהדרין ישבה חצייה בקודש וחצייה בחול (יומא כה ע"א) כדי לחבר ולקשר בין חיי החולין של האומה, הציבוריים והפרטיים, לבין הקודש במעלתו הגבוהה ביותר. הם בראש הנהגת התורה של האומה, ותחתיהם סנהדראות בערים ובשבטים, לדרגותיהם השונות. "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, ומהם חוק ומשפט יוצא לישראל"(רמב"ם הל" ממרים פ"א ה"א). התקיעה בשופר היא קריאה לתשובה, לשמירת החוק והמשפט האלוקי בארץ. "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב" (תהילים פא, ד-ה). כוחם של הסנהדרין כמייצגי עם ישראל, הוא גם בחקיקת הזמנים, כשותפות ביצירה, בבריאה. הסנהדרין הם מקדשי החודש, "כי חק לישראל - אם קבעו ישראל את חוק החודש, אזי משפט לאלוהי יעקב - יהא משפט לקב"ה" (רש"י ראש השנה ח ע"ב).

ולא רק בית דין שמקדשים את החודש, אלא גם בית דין שמעברים את השנה. וכן מובא בפסיקתא (פרשה מא):

"ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעים בכל מקום, אלא בעין טב, במקום שהיו בית דין יושבים ומעברים את השנים והחדשים. אמר הקב"ה ציון היא בית הוועד של כל העולם, שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה" מירושלים, לפיכך כשאפדה את ציון ואת גוליה, הם באים ותוקעים בתוכה".

2. מעלתה של יבנה

לפי דברי הפסיקתא, ליבנה יש מעלה נוספת, שבה גם עברו שנים. "כשהינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה, לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפילה" (שבת יא ע"א). יבנה היא המקום הראשון אליה גלתה הסנהדרין, וגם כשגלו משם לאושא, שוב חזרו אח"כ ליבנה (ראש השנה לא ע"ב). הנסיון לחזור ליבנה בדווקא, הוא מפני ש"אין מעברין את השנים אלא ביהודה" (סנהדרין יא ע"ב). מרש"י שם עולה שהכוונה לירושלים בדווקא, אך ביד רמה שם חולק, וכך גם הרמב"ם (בהל" קידוש החודש פ"ד הי"ב) כותב: "אין מקדשים החודש אלא בארץ יהודה, שהשכינה בתוכה שנאמר: לשכנו תדרשו" ". יבנה היא בארץ יהודה. לפי ר' אלעזר, הסנהדרין שביבנה היא המשכה של הסנהדרין שבירושלים, ויש לה מעמד שווה, ולכן ביבנה מתקן ריב"ז את תקנתו, בנוסף לכל התקנות שהוא תיקן זכר למקדש. "כי יפלא ממך דבר למשפט ובאת - לרבות בית דין שביבנה" (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ג). עשר גלויות שגלתה סנהדרין, הם עשר דרגות של הסתלקות השכינה (ראש השנה לא ע"א-ע"ב). יבנה היא עדיין במקום שהשכינה בתוכה, בארץ יהודה. משם גלתה סנהדרין לבסוף, למקומות שונים בגליל.

3. המקדש - עבודת הקרבנות

לפי הירושלמי הדרשה מהפס' "והקרבתם", לא באה רק לציין מיקום, היכן תוקעים, אלא גם בא לבטא את מהות התקיעות במקדש, שהם חלק מעבודת המקדש, ולא רק בשבת. לתקיעת שופר במקדש, יש מימד של קרבן. בירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"ח) אומר ר' אחא בר פפא שהתקיעות הם לכתחילה בעת הקרבת מוספי היום "שמצות היום במוסף", ולא בשל גזירות המלכות.

בעת תקיעת שופר במקדש, היו תוקעים בשתי חצוצרות בצדדים. יתכן ושתי החצוצרות הללו, הם מדין תקיעה בחצוצרות שעל הקרבן, במועדים ובראשי חודשים. "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לזכרון לפני ה' אלוקיכם" (במדבר י, י), ואין פוחתין במקדש משתי חצוצרות. (ערכין יג ע"א, ורמב"ם הל" כלי המקדש פ"ג ה"ד-ה"ה). השופר הוא כלי טבעי, שבא מבעל חיים כשר למזבח.

לאחר החורבן, לא קיים יותר מימד הקרבן שבתקיעת שופר במקדש, ונשאר רק המימד של היות בית הדין במקדש, וזאת על פי הדרשה הקודמת "באחד לחודש" (ויקרא שם), שבמקום שיודעים מתי אחד לחודש, דהינו בית דין, אזי תוקעים גם בשבת, ומכאן לתקנת תקיעת שופר בגבולין בשבת בכל מקום שיש בו בית דין. תקיעת שופר במקדש היא שורש תקיעת השופר של ראש השנה. מכוחה, מכוח קדושת המקדש והקרבנות שמקריבים בו, ומכוח הסנהדרין שיושבת בו - תוקעים גם בגבולין (ולא רק כשר"ה חל בשבת).