תחל שנה וברכותיה

"אחות קטנה תפלותיה.  עורכה ועונה תהלותיה.  אל נא רפא נא למחלותיה.

תכלה שנה וקללותיה:

בנעם מלים לך תקראה.  ושיר והלולים כי לך נאה.  על מה תעלים עינך ותראה. זרים אוכלים נחלותיה.

תכלה שנה וקללותיה:

ראה את צאנך אריות זרו. ושפוך חרונך באומרים ערו. וכנת ימינך פרצו וארו. לא השאירו עוללותיה.

תכלה שנה וקללותיה:

הקם משפלות לראש ממלכת.  כי בבור גלות נפשה נתכת.  וכרום זלות לבה שופכת.  בדלי דלות משכנותיה.

תכלה שנה וקללותיה:

מתי תעלה בתך מבור.  מבית כלא עלה תשבור.  והפלא פלא בצאתך כגבור.  להתם וכלה מכלותיה.

תכלה שנה וקללותיה:

חילה קבעו הגוי כלו.  וטובה שבעו בזזו איש לו.  ולבה קרעו. ובכל זאת לא  ממך נעו מעגלותיה.

תכלה שנה וקללותיה:

זמרות הבת וחשקה תגביר.  לחפוץ קרבת דודה. ותעביר  מלב דאבת נפשה. ותעיר  לבקש אהבת כללותיה.

תכלה שנה וקללותיה:

נחה בנחת לנוה רבצה.  רב נזנחת מדוד חפצה.  והיא כפורחת עלתה נצה.  לא הבשילו אשכלותיה.

תכלה שנה וקללותיה:

חזקו וגילו כי שוד גמר.  לצור הוחילו בריתו שמר  לכם. ותעלו לציון. ואמר  סלו סלו מסלותיה.

תחל שנה וברכותיה:"

הפיוט "אחות קטנה" פותח את השנה ברוב קהילות ישראל, ומושר ברטט ובהתרגשות לקראת השנה החדשה. לפי תוכנו, ניכר שהוא מסיים וחותם את השנה שהיתה, ובעיקר לפי הפזמון "תכלה שנה וקללותיה". צער השכינה והגלות, צרות הנדודים וסבל היחידים מחד גיסא, ומאידך גיסא ציפיה וחזון לשוב לציון, התגשמות תקוות הדורות מקדם, באמונה ובבטחה לשנה הבאה.

ייתכן שמקורו של הפיוט בברייתא במסכת מגילה (לא ע"ב):

"רשב"א אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה".

לפי פשטה של הברייתא אפשר להבין, שתקנת עזרא היתה לקרוא את הקללות לפני ר"ה, כדי שאם חטאו ישראל ח"ו, הקללות שהם האיומים, העונשים, ופריעת החשבון לא יימשכו לשנה החדשה, וניכנס אליה נקיים ומחודשים. וזוהי כוונת המנהג, להסמיך את הפיוט לערבית של ליל חג (ועי' בסידור בית יעקב ליעב"ץ).

אבל מהתוס' (שם ד"ה קללות) משתמע שאין לקוראן בסמוך לר"ה ממש, וז"ל:

"לפי שאנו רוצים להפסיק  ולקרות שבת אחת קודם ר"ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל, שלא להסמיך הקללות לר"ה".

ומוסיף המהרש"א (שם, בביאורו לתוס'):

"ותקן פרשת נצבים קודם  ר"ה כדי שתכלה קללות שבכי-תבוא הנאמר על בית שני קודם ר"ה, שלעתיד לבוא יהיו נגאלים ע"י התשובה כמפורש בפרשת נצבים: "ושבת עד ה' ... ושב ה'". וכן נפסק בשו"ע (או"ח תכח, סעי' ד): "אתם נצבים קודם ר"ה".

הרי שלפני ר"ה ממש ההתכוננות אינה ע"י קללות אלא ע"י תשובה. ומתעורר קושי: מדוע נוהגים לפתוח את השנה בפיוט המזכיר את קללותיה של השנה החולפת?

אולי אפשר ליישב את הקושי לפי ההסבר לאמרת הרב קוק זצ"ל לחודש תשרי:

"חשבון הנפש וסלוד היראה - הם ניר התשובה: אומץ הדעת וצהלת הרוח - ראשית תבואתה."

ומבאר הרב עוזי קלכהיים (באר מגד ירחים):

"בתהליך התשובה, יש להבחין בין השלבים המכינים את הדרך להופעתה, ובין השלבים המהוים כבר את בנינה של התשובה".

ישנו מצב שחשבון הנפש הוא חשבון קשה, ייסורים קשים שהנפש נכווית ומתייסרת בהם. וייסורים אלו אינם רק להרע ולהעניש, הם נועדו לנתק את הנפש מהחטא ורשמיו. תהליכים ראשוניים המכינים את הנפש לתשובה, שכן הגדירם הרב זצ"ל "ניר התשובה" - חריש מקדים של חשבון נפש וסלידה מהחטא.

אבל עיקרה של התשובה היא ע"י "אמץ הדעת וצהלת הרוח" - אימוץ רוחני והגברת ערך האישיות, הבניין החיובי שמתחיל מהצמיחה הבאה בעקבות חשבון הנפש והסלידה. ואם ח"ו חשבון הנפש היה מוליד נביקת רוח ושבירת האופי לא היתה מתאפשרת הנביטה וההתפרצות הפנימית.

הכלל כמו הפרט, עובר חשבונות נפש פנימיים וחיצוניים מידי שנה. חשבונות אלו, אף שמבחוץ נראים כקללה - איום ועונש כמו הקללות בפרשת כי תבוא, הם סלידה והתייסרות המצמיחות את חשק העבודה, וצפיית הגאולה שתבוא במהרה - "תחל שנה וברכותיה".

נמצאנו למדים שהפיוט בכניסתו של חג לא מציין את קללתה וזילותה של השנה שחלפה, אלא הוא מציין את כמיהתה של הנפש לצמיחה, לחילוץ עצמות לקראת השנה שתבוא - "לברכה ולא לקללה".

לפי"ז מתחדשת הבנה בתקנת עזרא לקרוא את הקללות לפני ר"ה, והיא: להכין את התשובה של השנה הבאה.

בעלוננו אנו מקדמים הפעם בברכה את השנה החדשה בפרק העוסק בענייני חוה"מ, לקראת חג הסוכות. כמו כן אנו מסכמים את יום העיון על "כביש חוצה - ישראל" שנערך בקיץ האחרון באוניברסיטת בר-אילן, בסדרת מאמרים ושיעורים על הפקעת אדמות לטובת תשתיות לאומיות חלופיות.

ברכת שנה טובה לכל קוראינו, ולעם ישראל כולו באשר הוא. ברכת הצלחה לענפי החקלאות  במשק, ברכת פרנסה בכלכלה, פריחת היישובים וההתיישבות, והאדרת תורה ולומדיה. 

בברכת שנה טובה!

מערכת אמונת עיתך