באחד באדר משמיעין על הכלאים

פיקוח על גידולי כלאיים

 הקדמה:

בימינו מקובל שאחד מתפקידי הרבנויות הוא להיות אחראים על תיקון הפירות והירקות, שיהיו ראויים לאכילה מיידית. וזאת ע"י פיקוח על ערלה ונטע רבעי, והפרשת תרומות ומעשרות באמצאות מערכת של תקנות וצוות משגיחים בכל מקום הנצרך. כמו כן יש רבנויות שמפקחות ומשגיחות שהפירות לא נקטפו בשבת, וזאת משום שחוששים לדעה שכל שנעשתה מלאכה האסורה בשבת בפירות בשביל הצרכן, הרי הפירות אסורים באכילה לעולם. 

בזמן חז"ל לא מצאנו שבית הדין היה אחראי על דבר זה, אך מצאנו שהייתה להם אחריות ופיקוח על גידולי כלאיים. ונראה שאפשר ללמוד משוני זה, שיש הבדל מהותי בהבנת תפקיד בית הדין שהיה בזמן חז"ל לתפקיד שלוקחת על עצמה הרבנות בימינו. 

לעומת פירות טבל האסורים באכילה כל עוד לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, גידולי כלאיים אע"פ שאסור לזרעם בערבוביה ואף אסור לקיימם מ"מ הגידולים מותרים באכילה. ואף שהגידולים מותרים באכילה,  בית הדין היה מפקח שהמגדלים לא יעברו על איסור כלאים.

לעומת ימינו שהרבנות דואגת לצרכן - שהאוכל יהיה כשר, בזמן חז"ל בית דין דאג לחקלאי -  שהמאכיל יהיה כשר (ולא חוטא).

במאמר זה ננסה לברר כיצד נעשה הפיקוח בזמן חז"ל, ואם יש השלכות מעשיות לימינו.

 

הפיקוח על כלאים ע"י הכרזה וע"י שלוחי בית דין

 

הפיקוח על כלאים נעשה בשני שלבים, ע"י הכרזה וע"י שילוח משגיחים לשדות.

נאמר במשנה מסכת שקלים (פרק א מ"א):

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים.

ובתחילת מסכת מועד קטן (פ"א מ"א) נאמר:

משקין בית השלחין במועד ובשביעית.... ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים, וחוטטין אותן, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צורכי הרבים, ומציינין את הקברות, ויוצאין אף על הכלאים.

 

תחילה היו מכריזים בציבור[1] ומזכירים לבעלי הקרקעות לבדוק את שדותיהן שמא צמח בשדותיהם כלאים. תזכורת זו נעשתה באחד באדר משום שבתקופה זו כבר צצים העלים של המינים הגדלים בשדה, שנזרעו קודם החורף, וכלאי הזרעים ניכרים מבין התבואה[2]. בחמישה עשר באדר היו שלוחי בית הדין יוצאים בעצמם לשדות לבדוק אם אכן נעקרו הכלאים,ופעם נוספת היו שלוחי בית הדין יוצאים לבדוק את השדות בחול המועד של פסח.

הגמ' במועד קטן (ו ע"א) מבארת  מדוע שלוחי בית הדין יוצאים פעמיים: הן בחמישה עשר באדר והן בחול המועד פסח, וחלקו בזה האמוראים:

ואכלאים בחולו של מועד נפקינן? ורמינהו: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים, ויוצאין לקווץ את הדרכים, ולתקן הרחובות, ולמוד המקואות, ועושין כל צרכי רבים, ומציינין את הקברות, ויוצאין על הכלאים! רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא; חד אמר: כאן - בבכיר, כאן - באפיל. וחד אמר: כאן - בזרעים, כאן - בירקות. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שאין ניצן ניכר, אבל ניצן ניכר - יוצאין עליהן.

יוצאים שלוחי בית הדין פעמיים, לדעת האחת, משום שיש זרעים המקדימים וכבר ניכרים הכלאים בשדה בט"ו באדר, ויש זרעים המאחרים ורק בניסן ופסח ניכרים הכלאים בשדה. ולדעה השנייה ההבדל הוא בין זרעים לירקות, בזרעים ניכרים הכלאים בשדות כבר בט"ו באדר, אך בירקות ניכרים הכלאים רק בתקופת ניסן ופסח.

ונראה שאין להמתין ולצאת רק בפסח ואז לבדוק את כל מיני הכלאים בפעם אחת , משום שכל שהכלאים ניכרים יש איסור קיום כלאים ומייד חלה חובת עקירה, וחובה להפריש אדם מן האיסור מיד. לכן יוצאים  בט"ו באדר ושוב בניסן בפסח. 

 

אופן השגחת שלוחי בית הדין

 

כאמור, מלבד ההכרזה גם נשלחו משגיחים לשדות לפקח על הכלאים,אופן ההשגחה של שלוחי בית הדין השתנה במשך הזמן, מחמת חוסר היעילות בפיקוח, ותיקנו אופנים אחרים כדלהלן.

 

במסכת שקלים (פ"א מ"ב) נאמר:

אמר רבי יהודה בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עברה היו עוקרין ומשליכין על הדרכים התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה.

וכן בגמ' מועד קטן (דף ו ע"ב):

דתניא: בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפני בהמתן, והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות: אחת שמנכשין להם שדותיהן, ואחת - שמשליכין לפני בהמתם, התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים. ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן, התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה.

 

בתחילה היו שלוחי בית הדין, עוקרין את הכלאים ומשליכים את המין שנעקר לפני בהמתן של בעלי השדות, ומבאר הרע"ב (שקלים פ"א מ"ב) שפעולה זו נועדה כדי שיתביישו, ומתוך כך בעלי השדות יזהרו מאיסור כלאים בפעמים הבאות.

מחמת שפעולה זו לא הועילה, אלא בעלי השדות היו שמחים במעשיהם של שלוחי בית הדין ואף היתה להם שמחה כפולה: אחת שמנכשים להם שדותיהן[3], ואחת שמשליכים לפני בהמתם. התקינו ששלוחי בית הדין יעקרו את הכלאים וישליכו את המין שנעקר על הדרכים. כלומר אף שהמין שנעקר מותר באכילה ושייך לבעל השדה, תקנת בית הדין הייתה שמפקירים את המין הנעקר וכל אחד יכול ליטול לעצמו.

אך תקנה זו ג"כ לא הועילה, ובעלי השדות שגידלו כלאים לא נמנעו מלהשאיר את הכלאים בשדותיהם. ואף הייתה להם שמחה ששלוחי בית הדין מנכשים את שדותיהם. התקינו בית הדין תקנה נוספת חמורה יותר, שאין עוקרין מין האחד שהוא כלאים, אלא שכל השדה תהיה הפקר וכל הגדל בה יהא מותר לכל. ובכך נפקע איסור כלאים, משום שרק בגדל בשדה שיש לה בעלים יש איסור כלאים שנאמר "שדך לא תזרע כלאים", אך הגדל בשדה הפקר אין איסור כלאים[4] 

ומשמע מהתוספתא (שקלים פ"א ה"ג)[5] שתוקף תקנה זו מכח הפקר בית דין הפקר. והמשמעות למעשה היא שהגידולים בשדה זו פטורים ממעשר:

בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומפקירין את הכלאים שהפקר בית דין הפקר ופטור מן המעשרות.

 

הרמב"ם (כלאים פ"ב הלכה טו-יז) הביא את שני שלבי הפיקוח על הכלאים, אלא שינה במעט וז"ל:

הלכה טו

באחד באדר משמיעין על הכלאים, וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו ומנקין אותו מן הכלאים, ובחמשה עשר בויוצאים שלוחי בית דין ומסבבים לבדוק.

הלכה טז

בראשונה היו עוקרין ומשליכין והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בו כלאים, והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים אבל פחות מיכן לא יגעו בה.

הלכה יז

וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח לראות האפיל שיצא, וכלאים שהנצו אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד ומפקירין את כל השדה אם יש בה אחד מעשרים וארבעה.

 

הרמב"ם הזכיר את שני שלבי הפיקוח על הכלאים. ההשמעה והתזכורת באחד באדר, וההשגחה ע"י שלוחי בית הדין בט"ו באדר ובחול המועד פסח. אלא באופן ההשגחה של שלוחי בית הדין הזכיר הרמב"ם רק את שני אופני ההשגחה האחרונים, ולא הזכיר כלל את אופן ההשגחה הראשון של שלוחי בית הדין שהיו עוקרים ומשליכים לפני בהמתם של בעלי השדות[6].

 

גם השו"ע פסק דין זה (חו"מ סי רעג סע' יח) אלא שלא הזכיר כלל את השלב הראשון של ההשמעה וההכרזה באחד באדר[7], ובשלב השני של הפיקוח של שלוחי בית הדין נקט רק את התקנה האחרונה:

שדה שיש בו כלאים אם יש בו אחד מכ"ד ממין אחר מפקירין בית דין כל השדה.

 

אכן יש לשאול, לאחר שתיקנו שמפקירים את כל השדה, מדוע הרמב"ם הזכיר את התקנה שעוקרין ומשליכים על הדרכים? ואולי ניתן ללמוד שדעת הרמב"ם שבכל דור יש לפקח לפי מדרג זה, ולא מיד יש לאכוף את הדין ע"י התקנה המחמירה שכל השדה הפקר. לעומתו השו"ע פסק שהתקנה האחרונה היא שנקבעה ג"כ לדורות וכל שדה שנמצא בו כלאים כשיעור האסור, בית דין צריך להפקיר כל השדה כולה.

 

פעולת הפקר או הפקר ממילא

 

לאחר שתיקנו בתקנה אחרונה שבית דין מפקירים את כל הגדל בשדה. עלינו לברר כיצד חלה הפקרת כל השדה, האם היה תקנה נקודתית, וכל שדה ששלוחי בית הדין ראו שיש בה שיעור כלאים האסורים היו מפקירים או שהיתה זו תקנה גורפת שפועלת ממילא.

מלשון המשנה "התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה "מתוך שלאנאמר בלשון "התקינו כל שדה שיש בה כלאיים הרי היא הפקר" משמע לכאורה ששלוחי בית הדין כאשר ראו שדה שיש בה כלאיים היו מפקירים ולא שהשדה נעשית הפקר ממילא.

אך מתוספות (ב"ק פא ע"א ד"ה כאן לזירין) משמע שהיתה זו תקנה גורפת, ולא היה צורך שיראו שלוחי בית הדין את השדה שגדל בה כלאים. התוס' מקשה על הנאמר בגמ' מתקנות יהושע שמלקטים עשבים בכל מקום משדה חברו לצורך מאכל בהמה, חוץ מעשבים הגדלים בסמוך לתלתן. משום שהעשבים מועילים לתלתן ואין הבעלים מתירים ליטול עשבים אילו. ועל דין זה מקשה התוס' וז"ל:  

וא"ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקט והאמר בפ"ק דמו"ק (דף ו:) שתקנו שיהיו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים וי"ל דהכא בדליכא שיעורא כדתנן במסכת כלאים (פ"ב מ"א) ומייתי לה בהמוכר פירות (ב"ב דף צד.) כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט.

התוס' מקשה בצורה סתמית מדוע לא יכול כל אדם ליטול את העשבים אף שהם מועילים לתלתן מדין שעשבים אילו הם הפקר. הרי משמע מהתוס' שסובר שההפקר הוא ממילא. ולכן העמיד שמדובר שאין שיעור כלאים בגידולים ולכן אין הגדולים הפקר, ולא תירץ בפשטות שמדובר קודם הפקרת שלוחי בית הדין.  

מלשון הרא"ש (ב"ק פ"ז סי' טז) ג"כ משמע שההפקר הוא ממילא וז"ל :

דאי היה ביה שיעור כלאים הוי הפקר…

וכן הטור (חו"מ סוף סי' רעג בסופו) פסק שההפקר ממילא וז"ל:

כל שדה שיש בו כלאים כגון שיש בו אחד מכ"ד ממין אחר כמפורש בכלאים הרי הוא הפקר וכל הקודם לזכות בזרעים שבה קנאם.

ב"י תמה על הטור וז"ל:

ומכל מקום יש לתמוה על רבינו למה כתב הרי הוא הפקר דמשמע דממילא הוי הפקר והתם משמע דבית דין מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוי הפקר.

הב"ח תירץ את קושית הב"י, וביאר שדעת התוס' הרא"ש והטור, שהשדה היא הפקר, אין כוונתם שאין צורך במעשה הפקרה של בית הדין או שלוחיו. אלא התקנה האחרונה "שיהו מפקירין כל השדה כולה" היתה שבשעה שהשמיעו על הכלאיים תקנו ואמרו ג"כ שאם ימצאו שדות שיש בהם כלאיים כשיעור האסור, בין אם נמצא ע"י שלוחי ב"ד ובין אם נמצא ע"י כל אדם הרי הוא כשליח ב"ד שבסמכותו להפקיר את השדה, יהיו הפקר מאותה שעה על ידם. ולכן כל אדם יכול לזכות בזרעים הגדלים בשדה כלאים. מ"מ אין ההפקר פועל אלא אם השמיעו והכריזו על הכלאים, משום שתנאי לתקנת ההפקר הוא שיזהירו קודם לכן, שאין עונשים אלא א"כ מזהירים[8].

הדרישה (חו"מ סי רעג ס"ק טז) קיבל את ההבנה בדעת התוס', הרא"ש והטור, שהשדה היא הפקר  ממילא, וביאר שתקנה האחרונה "התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה" לא היתה רק שכלול השלב השני של הפיקוח שנעשה בט"ו באדר, אלא יש כאן שכלול השלב הראשון של הפיקוח, שהכריזו  באחד באדר שכל מי שלא עוקר וימצא בשדהו כלאים הרי השדה כולה הפקר. והוסיף שאף כאשר לא מכריזים, הרי התקנה קבועה ועומדת מזמן הבית שבעל השדה צריך לעקור את הכלאים שבשדהו ואם לא עשה כן הרי שדהו כולה הפקר וז"ל:

אבל רבינו סבירא ליה דאחר שראו שנתרבו עוברי עברה ולא היו משגיחין בעקירת הכלאים לחוד והוצרכו לתקן שיהיה כל השדה הפקר ומשם והלאה לא היו שלוחי בית דין יוצאים בט"ו על הכלאים לעקרו והיתה תקנה קבועה ועומדת בשעה שהכריזו בר"ח על הכלאים אז הכריזו ג"כ שכל מי שיעבור ולא יעקור כלאים שבשדהו שיהיה שדהו הפקר, וסבירא ליה ג"כ שדווקא שהיו ישראל יחד בעריהם והיו משמיעים על השקלים היו מכריזים ומזהירין גם על הכלאים, אבל בזמן הגלות כמו שאין מכריזים על השקלים כך אין מכריזים על הכלאים אלא תקנה קבועה ועומדת מזמן הבית שכל איש ואיש צריך ליזהר שלא ימצא בשדהו כלאים אחד מכ"ד ושאם ימצא יהיה שדהו הפקר.

שו"ע (חו"מ רעג סע' יח) פסק כפי שכתב בב"י שצריך הפקרה בפועל.

שדה שיש בו כלאים אם יש בו אחד מכ"ד ממין אחר מפקירין בית דין כל השדה.

אך הסמ"ע (חו"מ סי רעג ס"ק כז) כתב כהדרישה[9] וז"ל:

המחבר לטעמו אזיל שכתב בב"י שאינו הפקר עד שהב"ד יכריזו עליו שהוא הפקר אבל מדברי הטור משמע שמעצמו הוא הפקר ועיין דרישה שם כתבתי טעם לדברי הטור שס"ל שמשעה שנתרבו עוברי עברה שלא היו נזהרים באיסור כלאים דשדה עשאו חז"ל תקנה זו שכל שדה שימצא בו א' מכ"ד ממין אחר יהא כל השדה הפקר ע"ש ראיה לזה.

הרב יוסף צבי הלוי בספרו זרע הארץ (הלכות כלאי זרעים הלכה מה עמ' ריח-ריט, ובהלכות כלאי אילן הלכה יא עמ' רעח בסופו) הכריע כדעת התוס', הרא"ש והטור, שהגדל בשדה הפקר ממילא.

החזון איש (כלאים סי' ב ס"ק י"א ד"ה מיהו) הכריע כדעת הרמב"ם והשו"ע שאין הכלאים הפקר כל עוד שלא הפקרו אותם שלוחי בית הדין בפועל.

מיהו עיקר ההפקר נראה שלא אמרו חכמים שהזורע כלאים בשדהו או המקיימו הרי הוא הפקר... אלא אחרי ששלוחי ב"ד היו מוצאין בשדה כלאים היו מפקירין ומשום קנסא, שלא התקינו כשהכריזו עליו בא' באדר וכמש"כ הריטב"א, וכ"ה לשון הגמ' מ"ק ו ע"ב ולשון הרמב"ם פ"ב הט"ז, ואף לאחר שהזהירו באחד באדר עדיין לא הפקירו עד שהגיעו השלוחים בכח ב"ד והפקירו, ובזה"ז שלא זכינו לב"ד ושלוחיהן אין הכלאים הפקר, ורשאי כל אדם לעקרן אבל לא ליטול לעצמו...

 

ישנה נ"מ מעשית מה דין שדה כלאים בזמן הזה לעניין הפרשת תרומות ומעשרות:

לדעת רמב"ם הב"י והשו"ע שצריך מעשה הפקרה בפועל הרי כל עוד בית הדין ושלוחיו לא יפקירו אין השדה הפקר וגידולים חייבים בתרו"מ[10].

לדעת התוס', הרא"ש והטור, שההפקר הוא ממילא מ"מ לפי הסבר הב"ח יש צורך מ"מ בהכרזה על הכלאים ורק אז כל הגדל בשדה שלא עקרו בה את הכלאים הרי הוא הפקר, אך אם לא הכריזו אזי אין השדות נעשות הפקר משום שאין עונשים אם לא מזהירים.

לדעת הדרישה וכן פסק הסמ"ע הרי אף שאין מכריזים התקנה בעינה עומדת מזמן הבית, שכל שדה שלא עקרו ממנה הכלאים הרי כל הגדל בה הוא הפקר וממילא יהיה פטור מתרומות ומעשרות.

כמו כן נראה שלכל הדעות, יכול כל אדם לעקור כלאים שרואה בשדה חברו וישאיר את המין שנעקר לבעל השדה. משום שאין היתר זה נובע מתקנת בית הדין אלא מדין אפרושי מאיסורא. כן משמע בחזו"א (כלאים סי' ב אות יא ד"ה מיהו) אף שסובר שאין דין הפקר בית דין בימינו מ"מ כתב:

ובזמן הזה שלא זכינו לב"ד ושלוחיהן אין הכלאים הפקר, ורשאי כל אדם לעקרן אבל לא ליטול  לעצמו. 

 

 

 

פיקוח בית הדין בכלאי אילנות

 

מצאנו פיקוח על כלאי זרעים, האם פיקוח זה כולל גם פיקוח בכלאי אילן על  הרכבות אסורות?

 

על דברי הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ז):

הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע"פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפילו לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד.

הוסיף הרדב"ז:

וזהו מן הדין אבל בית דין היו מפקירין כל שדה שימצאו בו כלאים  …וכן היו מפקירין את פירות האילן המורכב.

כלומר דברי המשנה "התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה" כוללים הן כלאי זרעים והן כלאי אילן - פירות המורכבים.

ונראה לומר שהפיקוח על כלאי אילן לא היה דווקא באדר וניסן אלא בתקופת נטיעת עצים או בזמן אחר בשנה שניכרים  בו ההרכבות האסורות.

החזו"א (כלאים סי' א ס"ק טז ד"ה ויש לעיין) הסתפק בדבר וז"ל:

ויש לעין בהרכבת אילן אי מפקירין דהא בהרכבה שפיר יש לקיים תקנה ראשונה לקוץ והרי אין בעה"ב שמחין בזה, ואפשר דלא היו שלוחי ב"ד משגיחין כלל בפרדסים של שאר אילנות חוץ מן הכרם, שאין בהם כלאים רק בהרכבה והרכבה אינה אלא במזיד וב"ד מלקין ועונשין על זה ואין הדבר שכיח.

החזו"א יוצא מנקודת הנחה ששלבי אופן הפיקוח של שלוחי ב"ד שהוזכרו במשנה תקפים בכל דור. ואף לאחר התקנה האחרונה "שיהו מפקירין כל השדה כולה" עדין התקנות הראשונות עומדות בתוקפם, כפי שבארנו לעיל בדעת הרמב"ם שהזכיר את שלבי אופן הפיקוח של שלוחי בית הדין. ולכן הסתפק אם בכלאי האילן מפקירים או שמא השאירו את התקנה הראשונה שקוצצים, שהרי בכלאי אילן אין לבעלים במה לשמוח שהרי קציצת ההרכבות מפסידים את האילן, ולא היה צורך להחמיר באופן הפיקוח ע"י שלוחי בית דין. לכן מעולם לא תקנו להפקיר את פירות האילן. בנוסף לכך הסתפק שמא כלל לא היו מפקחים על פירות האילן וכלל לא ירדו בית הדין לפרדסים שהרי אין איסור זה בא ממילא  כבשדה ובכרם, אלא רק במזיד ובידים וכל העובר ומרכיב מלקים ועונשים אותו. לעומת כלאי זרעים וכרם שיש מצב שבעלי השדות והכרם  לא עשו שום מעשה שגדלו הכלאים מאליהם[11] ואין אפשרות למנוע קיום האיסור רק באופני הפיקוח שננקטו. נקודה נוספת מעיר החזו"א משום שאיסור הרכבה הוא רק בידים אין הדבר שכיח כל כך, ושמא לא נזקקו לפקח על כך.

הרב יוסף צבי הלוי בספרו זרע הארץ (בהלכות כלאי אילן הלכה יא עמ' רעח) תמה על דעת הרדב"ז.

מאין לקח ללמוד דהיו מפקירין את פירות האילן המורכב, אין זה לא בירושלמי ולא בבבלי ולא בשום מקום. לא מצאנו את זה אלא בכלאי זרעים דמצוי כל שנה שמתערבבים מעצמו מינים שונים וזורעים אותם יחד... משא"כ הרכבת כלאים אינו מצוי כלל דהא הרכבה מין בשאינו מינו לא נעשה מעצמו ואם עשה במזיד לוקין עליו וגם העץ חייב לעקרו תיכף לפני שיתן פירות דאסור לקיימם ולמ"ד דמותר לקיימם כמו שנתבאר לקמן בודאי לא היו מפקירין את הפירות כיוון שבדיעבד מותר לקיימו לכן נראה דבהרכבה ליכא תקנת הפקר כלל.

נראה מדבריו שאף שאין דין הפקר פירות המורכבים משלא הוזכר לא בבלי ולא בירושלמי מ"מ חייב בעל האילן לקצוץ את האילן המורכב כל עוד יש איסור הרכבה על האילן, דהיינו קודם שנתאחה. ואחר שנתאחה האילן המורכב שכבר לא ברור שיש עוד איסור קיום האילן משום שיש מחלוקת בדבר, אזי לא יקצוץ ואף הפירות לא מופקרים.

בערוך השולחן (יור"ד סי' רצה סע' יז) ג"כ נראה שסובר שאין פיקוח על אילנות המורכבים לאחר שהתאחו. שרצה ללמד זכות על כלל  ישראל  שמקיימים אילנות המורכבים, והוכיח זאת מתוך שלא מצאנו משמיעים ויוצאים על כלאי אילן הרי שאין איסור לקיים כלאי אילן וז"ל:

ולענ"ד נראה ללמד זכות על כלל ישראל.... וכן הא דתנן בריש שקלים באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים ובריש מועד קטן דבחוה"מ יוצאין ב"ד על הכלאים ואמרינן בגמ' שם ורמינהי באחד באדר וכו' ומתרץ כאן בבכיר כאן באפל כאן בזרעים כאן בירקות ואמרינן שם בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם לפני בהמתן והיו שמחים התקינו שיהא עוקרין ומשליכין על הדרכים וכו' התקינו שיהא מפקירין כל השדה כולה ע"ש ולמה לא הזכירו כלאי אילן כלל.... אלא וודאי דבכלאי אילן ליכא כלל איסור דמקיים כלאים

 

החזו"א (כלאים סי' ב אות יא ד"ה מיהו) הוסיף שלא רק בעל האילן חייב לקצוץ את ההרכבה, אלא כל אדם רשאי לעשות זאת ונראה שסברתו היא  מדין אפרושי מאיסורא.

ובזמן הזה שלא זכינו לב"ד ושלוחיהן אין הכלאים הפקר, ורשאי כל אדם לעקרן אבל לא ליטול  לעצמו, ורשאין לקוץ את האילן המורכב באינו מינו אבל לא ליקח לעצמו, וכש"כ בזמן שאין האיסור ברור שאינו רשאי אף לקוץ.

 

פיקוח בית הדין בכלאי הכרם

 

כפי שמצאנו פיקוח על כלאי זרעים נראה שה"ה בכלאי הכרם, שהרי גם שם אין הכרח שהכלאים יווצרו רק במזיד, אלא יכול שאליהם גדלו בכרם מספר מיני זרעים. ולכן כפי שפיקחו על כלאי זרעים היו מפקחים על כלאי הכרם. או שמא יש לומר שבכלאי זרעים היה צורך לפקח, משום שבעלי השדות לא היו נזהרים משום שמ"מ הגידולים מותרים באכילה ובהנאה, אך בכלאי הכרם יש מצב שהגידולים יאסרו באכילה ובהנאה, דיינו בהרתעה הזאת ולא נזקקו חז"ל תקן פיקוח על כלאי הכרם.

הרמב"ם בפירוש המשנה (שקלים פ"א מ"א) מעמיד את המשנה גם בכלאי הכרם[12]:

ומכריזין גם על הכלאים שיבקרו בני אדם גינותיהם וכרמיהם ויסירו מה שצמח כפי התנאים שביארנו במסכת כלאים…ויוצאין  אף על הכלאים - שיוצאין המתנדבין ומבקרין השדות הזרועות והכרמים ואין מסתפקין בהכרזה בלבד.

הריטב"א (מגילה כט ע"ב) העמיד את המשנה רק כלאי בכרם

תנן התם באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. פי' להפריש כלאי הכרם שעכשיו צומחין הזרעים וניכרים וצריך להפרישם שלא יקדשו.

מ"מ הן מהרמב"ם והן מהריטב"א מצאנו התייחסות רק לפיקוח של השלב הראשון - ההכרזה, ושל השלב השני בהעמדה הראשונה שהיו עוקרים את הכלאים, אך לא מצאנו התייחסות מפורשת לגבי ההפקרה[13].

המנחת ביכורים (תוספתא שקלים פ"א ה"א ד"ה ומפקירים את הכלאים) באר את כוונת התוספתא "בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומפקירין את הכלאים" בכרם, שמפקירים את הכרם כולה:

הכרם שזרועות ב' מינים דאז זמן שניכרים מחמת הצמיחה והפקירו ב"ד אל כל הכרם כדי שלא לעברו לכתחילה לזרוע כלאים ופקר בית דין הפקר מן התורה.

וכן החזו"א (כלאים סי' א ס"ק טז ד"ה ויש לעיין) השווה כלאי זרעים לכלאי הכרם.

ואפשר דלא היו שלוחי ב"ד משגיחין כלל בפרדסים של שאר אילנות חוץ מןהכרם…

 

בעל זרע הארץ (הלכה מה עמ' רי"ט) כתב שיש שתי הבדלים בין הפיקוח על כלאי הכרם ובין הפיקוח על כלאי זרעים. האחת, ישנה חומרא יתרה בתקנת הפקר בכלאי הכרם. שהתנאי שקיים בכלאי זרעים שיהיה תערובת לפחות אחד לעשרים וארבע, נכון רק בכלאי זרעים ולא בכלאי הכרם לכן היו יוצאים ועוקרים אף בפחות משעור זה. והשניה, תקנת הפיקוח המאוחרת  "תקנת ההפקר" לא נזקקו לה בכלאי הכרם, שהרי לא היה לעוברי עבירה במה לשמוח שהרי כלאי הכרם אסורים בהנאה הן התבואה והן הענבים ונראה שהתקנה הראשונית נשארה והיו עוקרים הכל.

חוקות שדה (סע' לה ס"ק קל) הביא הערת "זרע הארץ" והוסיף שאולי אף בכלאי הכרם תיקנו הפקר שהרי יש מצבים בהם כלאי הכרם מותרים בהנאה.

ונראה להביא ראיה שיש תקנת הפקר אף בכלאי הכרם מהתוספתא (שקלים פ"א ה"ג כלאים פ"ה ה"א):

בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומפקירין את הכלאים שהפקר בית דין הפקר ופטור מן המעשרות מצא כלאים בכרם מותר משום גזל ופטור מן המעשרו' בשדה אסור משום גזל וחייב במעשרות

ולכאורה מה החידוש שפטורים מן המעשרות, הרי אם מדובר באיסורי הנאה הרי לא שייך בהם דיני מעשרות, אלא צריך לומר שמדובר בכלאי הכרם שאינם אסורים בהנאה (עיין רמב"ם פ"ה הי"ד ט"ו) ואפילו הכי הם פטורים מן המעשרות, והטעם צ"ל משום שתקנת הפקר שהוזכר בתוספתא.

 

לאחר שבררנו במעט את פרטי דין " אחד באדר משמיעין על הכלאים. ובחמשה עשר בוויוצאין אף על הכלאים, נסיים בדברי הטור בהלכות ארץ ישראל (דין ערלה וכלאים סע' ב)[14] ונלמד ממנו לקח:

וכיוון שהוכחתי שכלאי זרעים נוהגין בארץ מן התורה , אם היתה עיר אחת מיוחדת לישראל בית דין של אותה העיר חייבין לשלוח שליח ב"ד בכל שנה ושנה מהששת שנים של שמיטה בחמישה עשר באדר לקרות ולעיין השדות הזרועים ואם יש בהן כלאים זרועים שיפקירו את השדה.