סוכות מימות יהושע מצאצאי יוסף, עד ימות עזרא

בנחמיה ח, יד-יח, מתואר חג הסוכות בתחילת בית שני:

וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמור צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב. ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית האלוהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד. ויקרא בספר תורת האלוהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט.

האמנם עם ישראל לא קיים מצות סוכה מימי יהושע בן נון, שהיה משבט אפרים מצאצאי יוסף? כך דנים חז"ל (סדר עולם פרק ל; ירושלמי שביעית ו, א; בבלי ערכין לב ע"ב): 

אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע. מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקידשו ערי חומה, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקידשו ערי חומה.

חז"ל הוציאו אפוא את הפסוק מהקשרו המקומי, ולמדו מכאן על תחולת קדושתם של ימי עזרא, בהקבלה לימי יהושע. הסוכות הם ביטוי לירושת הארץ בימי בית שני כבימי יהושע. במה?

המלבי"ם (נחמיה ח, יד) מסביר, שרק בימי עזרא, כאשר הם קידשו את ארץ ישראל מחדש, הם התנו שיהיה ניתן לסכך ברשות הרבים. הרמז לימי יהושע הוא, שגם יהושע יכול היה להתנות תנאי שכזה. החידוש לשיטתו היה בבניית סוכות ציבוריות ברשות הרבים. הרב שלמה גורן, (תורת השבת והמועד, עמ' 228 – 229), כותב הסבר ששמע מהראי"ה קוק. לפיו, ההדגשה בפסוקים היא על ההכנות הרבות לקראת קיום המצווה ברוב עם. המוני העם בשומעם את הדברים הזדרזו לעשות את הסוכות, אם כי היחידים קיימו כל הזמן את מצוות הסוכות.

כיוון אחר. מצוות סוכה נוהגת במשך שבעה ימים בכל מקום בעולם, והיא מהמצוות הנוהגות בגוף: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב). לעומת זאת, מצוות ארבעת המינים אף שהיא נוהגת בכל מקום בעולם, זהו רק ביום הראשון. במקדש בלבד היא נוהגת שבעה ימים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה'אלוהיכם שבעת ימים. וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים" (ויקרא כג, מ-מא). רק לאחר חורבן בית שני התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו נוטלים במדינה שבעה ימים - זכר למקדש (ראש השנה ל ע"א).

עזרא ונחמיה מחברים את כלל המצוות לבית המקדש - המצוות שנוהגות בגוף והמצוות התלויות בארץ, עם המצוות הנוהגות במקדש. הם עושים זאת בשני מעגלים:

את הסוכה מצֻווה כל אדם לבנות בחצרו ובגגו, אך העם מוסיפים ובונים סוכות במקומות נוספים. ברשות הרבים - "ברחוב שער המים וברחוב שער אפרים", סוכות ציבוריות שישרתו את עולי הרגלים העולים לבית המקדש. בחצר המקדש - "ובחצרות בית האלוהים" (נחמיה ח, טז), סוכות מיוחדות לכהנים וללוים המשרתים בבית המקדש. מעגל שני - ארבעה ושבעה מינים. בני ישראל מביאים מיני עצים שונים, כדי לקיים בהם מצוות ארבעת המינים ומצוות סוכה, (לדברי רב חסדא בסוכה יב ע"א), או כדי לקיים רק את מצוות סוכה, בסכך ובדפנות (לדברי ר' יהודה ור' מאיר בסוכה לז ע"א).

באופן כללי, ארבעת המינים הם חוט מקשר בין המצוות התלויות בגוף לבין המצוות התלויות במקדש. וכך כתב הראי"ה קוק (עץ הדר השלם, הקדמה עמ' ה):

המצוות שנוכל לחשבן לאמצעיות בין שתי המערכות, המצוות התלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ, הן מצוות שהן חובת הגוף מצד עצמן, אבל הן קשורות לארץ ישראל בתוכנן הגלוי. באלה המצוות מתרכזים שני הכוחות, הכוח של המצוות התלויות בארץ והכוח של מצוות שהן חובת הגוף. המצווה המצויינה שכוח הארץ הוא ניכר בה הרבה במצוות הגוף, היא מצוות ארבעת המינים... חג הסוכות בכללו הוא כל כך מחובר לקדושת הארץ ושמחת פירותיה, עד שלמדונו חז"ל שצריך לעבר את השנה כדי שיהיה החג באסיפת הפירות.

אלא שכאן הם מצווים להביא מיני עצים הקשורים לשתי מערכות. ארבעת המינים בחג הסוכות, שמצוותם היא במשך כל שבעת ימי חג הסוכות בהקפה סביב המזבח, ושבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מהם מביאים ביכורים, וביכורים זוהי מצווה התלויה בארץ, ואת הפירות יש להביא לבית המקדש ולהניף על המזבח.

עזרא קורא להם להביא עצים ממינים שונים. הוא איננו קורא להם להביא כעת פירות ביכורים, ובודאי שלא מתמרים, שהרי "אין מביאים ביכורים מתמרים שבהרים" (משנה ביכורים א, ג). הוא קורא לבנות את הסוכות ממינים הקשורים לארבעת המינים, שעיקר הבאתם במשך שבעת ימי החג היא למזבח לפני ה', וכן ממינים הקשורים לשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, המובאים למקדש כביכורים. בכך מקשר עזרא את מצות הסוכה אל מצוות המקדש.