בנית סוכות ברחובות ארץ ישראל

בתוספתא בבא קמא (ו, כח) נאמר:

אילו מסככין על פתחי חניותיהן ברשות הרבים בחג, אע"פ שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב.

עקרונית יש מתן רשות ע"י בית דין לבנות סוכה בפתח החנות- ברשות הרבים, אם כי אם מי מבני רשות הרבים יזוק ממנה, יהיה בעל הסוכה חייב. מהירושלמי (סוכה ג, א) עולה שלא בכל תנאי התירו לבנות סוכה ברשות הרבים:

אי זו היא גזולה פסולה? כל שהוא נכנס בתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו, כהדא גמליאל זוגא עבד ליה מטלא גו שוקא. עבר רבי שמעון בן לקיש, אמר ליה: מאן שרא לך?

גמליאל זוגא בנה סוכה בתוך השוק, במרכז רשות הרבים, באופן שהפריע בצורה משמעותית לעוברים ושבים ועל כן אמר לו רשב"ל מי התיר לך. כונתו לומר שבאופן כזה, לא התירו, אין לזה רשות.

בבבלי (סוכה לא ע"א) מובאת מחלוקת חכמים ור' אליעזר, בשאלה האם הבונה סוכה ברשות הרבים יוצא ידי חובתו או לא: "המסכך ברשות הרבים. רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין". רש"י שם כותב שמסכך ברשות הרבים זהו גזל הרבים.

הלכה למעשה, פסק הרמב"ם (הל' סוכה פ"ה הכ"ה): "העושה סוכתו ברשות הרבים הרי זו כשרה". אך הרב יצחק אור זרוע כותב שהסוכה כשרה בדיעבד, וכמותו פסק הרמ"א (שו"ע או"ח סימן תרלז סע' ג; שו"ת הרמ"א סימן כט).

המגן אברהם (שם ס"ק ב) שאל, שאמנם ניתן להניח שבני העיר מוחלים זה לזה ולכן הסוכה כשרה בדיעבד, "אך אין הדבר מועיל במקום בו יש גויים שאינם מוחלים. וא"כ אסור לעשות סוכה ברשות הרבים, כשהעכו"ם לא מחלי על כך, ואף דבדיעבד כשרה, מכל מקום נראה לי דאין לברך עליה". פתרון המתגבר על אי מחילתם של הגוים הגרים באותו מקום, הוא בקשת רשות- רשיון משלטונות המקום. אם יש הסכמה של רשויות השלטון לדבר, אין כל משמעות לכך שבני העיר אינם מוחלים. כך כותב הרב יעקב עטלינגר (בכורי יעקב סימן תרלז ס"ק ו):

דאם נתן המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהן, דינא דמלכותא דינא, כי השוקים והרחובות שלהן ויכולים לעשות בהן מה שירצו. ומעתה כיון שהכל תחת רשות המלך בין הרחובות שבתוך העיר בין אותן שחוץ לעיר, וכיון שהמלכות יש לה רשות למחות ואינה מוחה, מסתמא מוחלת ע"ז לעשות סוכה בר"ה ואין כאן איסור גזילה כלל.

המלבי"ם (נחמיה ח, יד) לומד מימות נחמיה שם בנו סוכות ברחובות ירושלים, שבי"ד בארץ ישראל התירו לתמיד לבנות סוכות פרטיות ברשות הרבים. לפיו: "התוספתא מדברת בארץ ישראל ששם היה תנאי בית דין של עזרא בעת שקדשו את הארץ". דבר מעין זה מתאפשר אכן אך ורק בארץ ישראל, מאחר שהיא שייכת לעם ישראל.

דברים דומים לדברי המלבי"ם כותב בקצרה גם החתם סופר (בהערותיו לשולחן ערוך שם):

משמע דבארץ ישראל על כל פנים מותרים לעשות סוכה ברשות הרבים.

החתם סופר האריך בחידושיו לגמ' בסוכה (לא ע"א ד"ה המסכך, וד"ה והנה ראיתי), לבאר את שכתב כאן בקצרה:

שכשישראל יושבים על אדמתם לא הפקירו רשות הרבים שלהם לבני נכר להפקיעם מפרסום מצות ה', ...דבארץ ישראל אין לנכרים להפקיענו ממצוותינו.

מדברי המלבי"ם והחת"ס עולה שכונת התוספתא: "עושין סוכות בפתחי חנויותיהם בחג מפני שהוא רשות", היא מתן רשות עקרונית של חכמים מימי עזרא ונחמיה לבנות סוכה בארץ ישראל ברשות הרבים סמוך לפתחי הבתים, על אף שאין זה עיקר המצוה. אין צורך במתן רשיון ספציפי לכל אדם לבנות סוכה, וכמו תחומים אחרים בהם יש צורך ברשיון על מנת לבנות, להוסיף או לשנות את פני רשות הרבים (כמו העמדת דוכן, מבנה נוסף וכד'). כאן זו רשות עקרונית וגורפת לימי חג הסוכות, ובלבד שאין זה מפריע בצורה משמעותית לבני רשות הרבים.

אמנם בהמשך דבריו, מעלה החת"ס בעיה חדשה:

אך יש לחוש לישראל גופייהו. יש ויש שאין לבבם שלם כל כך ואינם מוחלים חלקם ברשות הרבים להיות נדחק בצאתו ובואו מפני קיום מצותו של ישראל חברו, וישראל שיש לו חלק בארץ בודאי שמעכב.

מהחתם סופר עולה שגם יהודים שאין לבבם שלם, יכולים למחות ושלא לוותר על חלקם ברשות הרבים, גם להם יש חלק בארץ ישראל. אך ניתן לומר שהתקנה מימות עזרא היא גורפת, והיא נועדה לזמן ומקום בו שעם ישראל ריבון על ארצו ועריו, וממילא אין משמעות למחאה של אדם פרטי אף יהודי, שאינו מוכן לוותר על חלקו. זו תקנה לכלל הציבור, שבמקום שאין ברירה יהיה ניתן לבנות סוכה ברשות הרבים אם אין היא מפריעה בצורה בולטת לבני רשות הרבים, וכשם שתקנו תקנות רבות אחרות לטובת הכלל ברשות הרבים.

הרב שלמה זלמן אויערבך, (הליכות שלמה, מועדים [תשרי-אדר] עמ' קט), כותב שאכן כששלטו התורכים והבריטים בארץ, היו מבקשים מהם רשות, וגם כיום יש רשות לדבר מרשויות העיר ירושלים. ע"פ דברינו, כיום בעת שעם ישראל ריבון בארצו, אין צורך לבקש רשות לבנות סוכות ברחוב מאחר ויש תקנה מימי בית שני המאפשרת לבנות סוכה ברשות הרבים בארץ ישראל, ואין צורך לבקש זאת מחדש בכל שנה. 

בנית סוכות שלא בחצרות הפרטיות, אלא אף על המדרכות, בחלקם של בני רשות הרבים, ובלבד שאיננה מסכנת את העוברים ושבים, היא ייחודית לכל מקום בארץ ישראל, ולא רק בשכונות מסוימות. יש בה ביטוי להיות הארץ, שייכת לעם ישראל ארצו הטבעית.