לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב

א. ט"ו באב עפ"י מגילת תענית

מגילת תענית היא מקור תנאִי קדום, בו מוזכרים תאריכים שונים בלוח היהודי שחז"ל קבעום כימים טובים. לפי הנאמר במגילה, אין מתענים באותם ימים, ויש ימים שגם אין מספידים בהם. כל התאריכים המוזכרים במגילה נמחקו מתודעתנו מלבד שלושה: חנוכה, פורים וט"ו באב.

עפ"י מגילת תענית (פרק ה') נקבע ט"ו באב ליום טוב בגין שלושה אירועים שארעו בו:

א. בחמשה עשר באב זמן עצי כהנים. שכשעלתה גלות בראשונה לא היו מביאין קרבן עצים. אמרו חכמים: למחר כשיעלו גלויות לא יהיו צריכין להביא?! התקינו להם יום חמישה עשר באב שיהו מביאין קרבן עצים...

ב. פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעלו ביכורים לירושלים, והושיבו מלכי יון פרדיסאות (שומרים) על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט. מה עשו הכשרים שבאותו הדור? הביאו ביכורים ונתנום בסלים, כיון שהגיעו אצל המשמר אמרו להם: לירושלים אתם עולים? אמרו להם: לאו, אלא לעשות שני פלחי דבלה. וכיון שעברו מהם עטרום בסלים והעלום לירושלים...

ג. פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד שלא יביאו עצים למערכה... מה עשו הכשרים באותו הדור? היו מביאין שני גזירין ועושים אותם כמין סולמות... כיון שהגיעו אצל אותו משמר אמרו להם: לירושלים אתם עולין? אמרו להם: לאו אלא להביא שני גוזלות מן השובך... וכיון שעברו מהם התירו השלבים ופרקום... ונטלו הגזירין לירושלים...

למעשה, ברוב קהילות ישראל[1] התייחסו ליום ט"ו באב כאל יום שמחה, כמבואר בדברי המהרי"ל והכלבו (סוף הל' תשעה באב). והמשמעות היא שאין נופלים אפיים[2], אין אומרים למנצח[3] ואין מתענים[4].

לכאורה, כל אותם אירועים שהוזכרו במגילת תענית כסיבות לקביעת ט"ו באב כיום שמחה - יפים הם לשעתם ,אך אין להם משמעות בימינו! ומדוע א"כ עדיין ישנה חשיבות ליום ט"ו באב?

היטיב לבטא שאלה זו ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, ט"ו באב ד"ה והנה):

ומכל הטעמים אין בהם טעם מספיק שעבור זה זה יהיה נקבע בתמידות ליו"ט, כשאר הימים טובים, שהארת הנס הראשון שהיה לכלל ישראל באותו זמן נשפע הארה מקדושה גם בהווה להכלל ישראל כמו מאז.

ואכן בספר שיבולי הלקט (סי' ל) כתב שאין לקבוע בזמננו את יום ט"ו באב ליום טוב, שהרי קיי"ל דבטלה מגילת תענית; וע"כ מותרים ליפול על פניהם.

ולכאורה, צודקים מאד דבריו, שכן היא מסקנת הגמ' (ר"ה יט ע"ב) שבטלה מגילת תענית מלבד חנוכה ופורים, וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' תקעג סעי' א). והטעם כמבואר בגמ' (שם יח ע"א): "בזמן שיש שלום יהיו (ימי מגילת תענית) לששון ולשמחה, אין שלום - צום". ולפי זה אותם ימים הכתובים במגילת תענית הפכו לאחר חורבן הבית לימי תוגה ויגון, ומה טעם א"כ לקבוע את יום ט"ו באב בזמננו כיו"ט?

ב. הימים שלא בטלו

החת"ס (שו"ת, או"ח סי' קצא) קובע שהקו המנחה את חז"ל בזה"ז ביחס לאותם ימים המוזכרים במגילת תענית, הוא קישורם של אותם ימי שמחה למאורעות השייכים לבית המקדש שנחרב. לכן ימים שנקבעו לשמחה מתוך שייכות לביהמ"ק בטלו עם חורבן הבית, ואילו ימי השמחה שאינם קשורים דווקא לביהמ"ק נותרו גם לאחר החורבן[5]. וכך לשונו: "כל אותם יו"ט דמגילת תענית שהיה להם זכר בבית המקדש... אי לאו דמפרסם ניסא, כל הני הוא נהפך לאבל... ואנן קיי"ל דבטלה (מגילת תענית) חוץ מחנוכה, משום דמפרסם מצוותה, ופורים, משום דאין לו שייכות בבית המקדש כלל".

לפי דבריו יש לומר שהסיבה שיום ט"ו באב לא בטל אף לאחר החורבן היא, שיש ליום זה משמעויות נוספות על הנזכרות במגילת תענית, שאינן קשורות דווקא לביהמ"ק שנחרב, וע"כ נחשב ט"ו באב ליו"ט עד ימינו אנו.

ג. ט"ו באב עפ"י הגמרא

הגמ' (תענית שם, וב"ב שם) מביאה שש סיבות נוספות לקביעתו של ט"ו באב ליום שמחה:

א. יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה: ביום זה הותר לבת יורשת נחלה משבט אחד, להינשא לבן שבט אחר, למרות שבכך היא מעבירה את נחלת שבטה לשבט אחר; ובניגוד למה שנאסר על בנות צלופחד להינשא לבן שבט אחר.

ב. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל: ביום זה הותר לבני שאר השבטים לשאת בנות משבט בנימין, בניגוד לאיסור שאסרו ישראל על עצמם לאחר "פילגש בגבעה" (שופטים כא א): "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבני בנימין לאשה".

ג. יום שכלו בו מתי מדבר: כמבואר במדרש איכה (פתיחתא פר' לג):

אמר ר' לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנים בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו, והפרישו המתים מן החיים. והיו עומדים ומוצאין עצמן ט"ו אלף בפרוטרוט. חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמם שלמים. אמרו, דומה שטעינו בחשבון. וכן בעשור ובי"א ובי"ב ובי"ג וי"ד. כיון דאיתמלא סיהרא, אמרו, דומה שהקב"ה ביטל אותה גזרה מעלינו. וחזרו ועשאוהו יום טוב...

ד. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בגלל רצונו לנתק את עשרת השבטים ממלכות יהודה, כמבואר בס' מלכים (א יב כח):"וייוועץ המלך, ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים, הנה א-להיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". וביום ט"ו באב הוסרו השומרים וניתן לעשרת השבטים רשות לעלות ירושלימה.

ה. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, לאחר מרד בר כוכבא, כמבואר בירושלמי (תענית כד ע"ב) ובאיכה רבה (ב, ה):

כרם גדול היה לאדריינוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמן טבריה לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר, מלוא קומה ופישוט ידים ולא גזר עליהם שיקברו...

ובבבלי (גיטין נז ע"א):

שבע שנים בצרו עכו"ם את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל, עד שעמד עליהם מלך אחר וגזר עליהם שיקברו.

ו. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה: מניסן ועד ט"ו באב כרתו עצים כדי להבעירם במשך השנה על המזבח. משהגיע יום ט"ו באב הפסיקו לכרות עצים למזבח בגלל לחות העצים הגורמת לעשן רב, ובגלל תולעים המצויים בהם החל בתאריך זה. משהושלמה מצוות כריתת העצים בכל שנה ביום זה, קבעוהו ליום שמחה.

ד. הכנה לבית השלישי

לדעת ר' צדוק הכהן (שם) המכנה המשותף לשש הסיבות שהזכרנו הוא היותם תיקונים לגורמים ולסיבות של חורבן הבית.

חורבן בית ראשון נגרם בגלל שלושה גורמים: הקינאה (שפיכות דמים), התאווה (גילוי עריות) והכבוד (עבודה זרה), שמוציאין את האדם מן העולם; וחורבן בית שני נגרם ע"י לשון הרע ושנאת חינם. שש הסיבות לציונו של יום ט"ו באב כיום מיוחד, יש בכל אחת מהן התחלת-תיקון של אחד מן הגורמים לחורבן, והכנה לבניין השלישי.

א. היתר השבטים לבוא זה בזה ולהסב נחלה מזה לזה, יש בו משום תיקון קנאתם של בני יוסף על הסבת חלק מנחלתם להיות נחלת שבט אחר.

ב. היתרם של בני בנימין לבוא בקהל, יש בה משום בירור שבני בנימין בכללם אין בהם פגם-התאווה, שהביא את אותם בודדים משבט בנימין למעורבות במעשה "פילגש בגבעה".

ג. השהיית קבורתם של אנשי ביתר היתה לדעת ר' צדוק הכהן עונש על ההתנשאות שאפיינה אותם. סימנים להתנשאות זו אנו מוצאים במנהגם ליטע ארז עם הולדת זכר (גיטין נז ע"א) ובקטיעת האצבע, שהיתה נהוגה אצל לוחמי בר כוכבא (ירו' תענית פ"ד ה"ה). אנשי ביתר נענשו בהעמדת גופותיהם ללא קבורה בביזיון. קבורת הגופות יש בה משום תיקון פגם הכבוד.

ד. מתי מדבר שפסקו מלמות מגלים על תיקון חטא לשון הרע שנכשלו בו מוציאי דיבת הארץ.

ה. חידוש הקשר בין עשרת השבטים לירושלים מורה על מוכנות לחיבור מחדש של ישראל ויהודה שמתגלה ביום זה, וביטול שנאת חינם.

ו. השלמת מצוות כריתת עצי המערכה יש בה משום ביטוי לתחושה שבאה בעקבות חמשת התיקונים הקודמים, וכדברי ר' צדוק הכהן מלובלין:

כל הטעמים הקודמים הם היו תיקונים על הקלקולים לבער הפגמים שבנפש, והטעם בזה (במצוות העצים) מרמז על הוספת התלהבות הקדושה בנפש מיום הזה...

ומתוך שלימות תיקון המידות המתגלה ביום זה, ניתן בעם ישראל כוח להוספת לימוד תורה החל ביום זה - "ודלא יוסיף - יסף"[6].

ה. חגיגת בית המקדש השלישי

כאמור, אנו חוגגים את יום ט"ו באב בגלל מאורעות העבר שמשמעותם תקפה עד ימינו אנו. אך שיאו של ט"ו באב אינו במאורעות שארעו בו בעבר, ואף לא בהיותו כוח הכנה לבניין הבית השלישי. שיאו יהיה בהיותו יום שמחה לאחר שייבנה הבית השלישי, כמבואר במשנה (תענית פ"ד מ"ח):

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים...

וכן הוא אומר: "צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו". "ביום חתונתו" - זה מתן תורה, "וביום שמחת ליבו" - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.

"יום שמחת ליבו", שהוא יום בניין בית המקדש, מתייחס ליום ט"ו באב העתידי[7], בו עתידה כנסת ישראל לצאת במחול לפני הקב"ה ולספר מעלותיה, בבחינת "בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך", והוא עתיד לשוש עליה כמשוש חתן על כלה.

"וביום שמחת ליבו" - זה בנין ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו אמן.