קצירת פסי בידוד לפני העומר

א. קצירה במקום הפסד

שנינו במשנה (מנחות עא ע"א):

וקוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל ומפני ביטול ביהמ"ד, ולא יעשה אותן כריכות אבל מניחן צבתים.

ופירש רש"י (ד"ה קוצרין):

מפני הנטיעות - שלא ייפסדו, לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, כדאמרינן פרק כל הקרבנות (לקמן פה ע"א): "אין מביאין לא מבית השלחין ולא משדה אילן". ואמרינן בשמעתין: "ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר".   לישנא אחרינא: מפני הנטיעות - משום כלאיים... פעמים שאדם זורע תבואה ואין שם נטיעות, ואחר זמן עולות שם נטיעות מאליהן, וצריך לקצור את הזרעים משום כלאיים.

מבואר מדברי רש"י, שהיתר קצירה לפני העומר הוא דוקא במקום שאינו ראוי לעומר לכתחילה, או במקום איסור כגון כלאיים, וכהא דאמרינן דמותר לקצור לצורך מצוה משום: "דקצירכם אמר רחמנא ולא קציר של מצוה". אך משום הפסד גרידא - אין היתר לקצור.

אך הרמב"ם בפיה"מ (פ"י מ"ט ד"ה מפני) פירש:

מפני הנטיעות - הוא שיכוין בשעת קצירה להתרחק מהאילנות כדי שלא יפסיק.

ודבריו סתומים. ומסתבר דט"ס נפלה בדפוסים וצ"ל: "כדי שלא יפסיד" (וכן בתרגום הר"י קאפח). א"כ משמע דלהרמב"ם מותר לקצור לפני העומר משום הפסד גרידא. וכן פסק בהל' תמידין ומוספין (פ"ז הט"ו):

וקוצרין מפני הנטיעות שלא ייפסדו. וקוצרין לפנות מקום לבית האבל או לביהמ"ד, שנאמר: "קצירכם" - ולא קציר מצוה.

אמנם גם רש"י כתב בטעם הדין: "שלא ייפסדו", אולם לדעתו עיקר הטעם להיתר הוא שקוצר ממקום שאין מביאין ממנו עומר לכתחילה. והא דכתב רש"י: "שלא ייפסדו", הוא משום שאעפ"כ היה מקום לאסור מדרבנן, שמא יבוא לאכול ממנו, ומשום הפסד התירו[1]. אך הרמב"ם דנקט רק הטעם משום הפסד ע"כ משום שסובר דגם משום הפסד גרידא התירו לקצור לפני העומר.

ב. קצירה שאינה לצורך התבואה

והנה אמרו בגמ' (מנחות עב ע"א):

קוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל ומפני בית המדרש. מאי טעמא? "קצירכם" - אמר רחמנא, ולא קציר של מצוה.

וכתב השפת אמת (מנחות עא ע"א ד"ה במשנה):

ונראה דאין עיקר החילוק בין רשות למצוה, רק "קצירכם" - מה שקוצרים לכם לאכול ולא מה שנקצר לצורך המקום ולסיבה חיצונית שאינו בגוף צורך התבואה. (ומיושב בזה מה דממעט נמי לצורך ברכת רחבה באבל דאינו אלא מצוה דרבנן).

            מדברי השפת אמת נראה, שהואיל ובית האבל אין בו מצוה דאורייתא - שמע מינה שאין עיקר היתר הקציר משום מצוה אלא בגלל שהקציר הוא לסיבה חיצונית ולא לצורך התבואה. ולענ"ד אין ראיה מהא שכל קציר שאינו לצורך התבואה, אף שאינו קציר מצוה - מותר קודם העומר. דאמנם ברכת רחבה באבל אינה אלא מדרבנן - מ"מ מקיים בזה מצוה מדאורייתא, כדמוכח ברמב"ם (הל' אבל פי"ד ה"א) שכתב:

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא  המת... ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור... אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם - הרי הם בכלל "ואהבת לרעך כמוך".

הרי שאע"פ שצורה מיוחדת זו של הספד ושל ניחום אבלים נתקנה ע"י רבנן, אך כל זה בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך" שהיא מן התורה.

אמנם נראה שאע"פ שאין ראיה מהא דבית האבל שכל קציר לצורך סיבה חיצונית מותר - מ"מ יש להוכיח כן ממה שהתיר הרמב"ם קציר לצורך הפסד. והא דכתב הרמב"ם בטעם ההיתר: "קצירכם, ולא קציר מצוה" - לא שכוונתו להתיר מצוה בלבד, אלא דוגמא בעלמא נקט, דכל קציר שאינו לצורך גופו אינו קציר. ויתכן שמה שלמדה הגמ' לדעת הרמב"ם שקציר לשם מניעת הפסד מותר, אינו מהכינוי של "קצירכם", אלא מעצם המלה "קציר". וכמו שכתבו התוס' (שבת עג ע"ב ד"ה וצריך), שהזומר עצים ואינו צריך להם - אינו חייב משום קוצר, אפילו לר' יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכתבו שהוא משום ש"קציר" - משמעותו שקוצר דבר לצרכו, אך כשחותך מחובר לשם מטרה אחרת - אינו נקרא בכלל "קציר" אלא חיתוך, תלישה וכדומה. וה"נ בנד"ד לא מקרי קצירכם אלא כשקוצר לצורך התבואה. וכן מצאתי בערוה"ש (העתיד, קדשים סי' קטז סעי' ח), שכתב דכל קציר שאינו לצורך גופו, אלא לשם סיבה אחרת - מותר לפני העומר. ולכן גם מצוה דרבנן, מכיון שאינו קוצר לצורך עצמו - לא נקראת "קצירכם"[2].

כל זה רק לשיטת הרמב"ם. ואילו מרש"י מוכח שלא התיר קציר לפני העומר אלא במקום שאין מביאים ממנו עומר או לצורך מצוה. ומכיון שאיסור קצירה לפני העומר הוא מן התורה - שנאמר "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים - קשה לסמוך על דעת הרמב"ם ולהתיר בניגוד לדעת רש"י. אך אם היינו מניחים שאיסור קצירה לפני העומר בזה"ז אינו אלא מדרבנן היה מקום להקל כדעת הרמב"ם.

ג. איסור קצירה קודם העומר בזה"ז

עלינו לברר איפוא, אם איסור קצירה לפני העומר נוהג בזה"ז מן התורה. הנה פסק הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ג):

אסור לקצור בא"י מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר.

ולא חילק בין בפני הבית לבין שאינו בפני הבית. גם השטמ"ק (מנחות פד ע"א אות א) כתב:

כתב ר"י בתשובה, דבתבואה הנשרשת לאחר העומר כמו לאחר ששה עשר - אסורה מן התורה לקוצרה, דחו"ל הוי שפיר "ממקום שאתה מביא". דקיי"ל כר' יוסי בר' יהודה וכרבנן דבי רב אשי... דסברי חדש דחו"ל דאורייתא.  

ובאחרונים מצינו לשאג"א (תשובות ח"ב, דין חדש סי' ח) שכתב שאיסור קצירה לפני העומר נוהג גם בזה"ז. וראייתו מהתוס' (מנחות עא ע"ב ד"ה ומתירין), מהם משמע שאנשי יריחו קצרו לפני העומר בזה"ז, וע"ז דנו בגמ' אם עשו כרצון חכמים. וכן הוכיח מסתימת דברי הרמב"ם הנ"ל, וסיים במלים אלו: "וזה דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא". גם מהתפא"י (חלה פ"א מ"א אות ה) נראה שדעתו כדעת האוסרים אף בזה"ז מן התורה. גם המלבושי יו"ט (ח"ב, חובת קרקע סי' יא) הסיק: "ולכן אסור לקצור קודם שהאיר המזרח אף בזמן הזה". והשפת אמת (מנחות ע ע"א ד"ה במשנה) הוסיף בטעם הדבר:

ומ"מ נראה דאסור, משום שמא יבנה המקדש במהרה ונמצא דביטל הכתוב "ראשית קצירכם".

מאידך מצינו לכמה אחרונים שהסתפקו שמא יש להתיר קצירה בזמן הזה. וכן מצינו בתוס' אנ"ש (חלה פ"א מ"א) ובקרן אורה (מנחות עא ע"ב). והרש"ש (מנחות ע ע"א ד"ה במשנה), לעומת קודמיו שהסתפקו - כותב בהחלטיות:

נראה לי שבזמן שאין מקדש מותר לקצור... ודלא כדמשמע בספר משכנות יעקב (יו"ד סי' סז) שאסר.

ולענ"ד צדקו דברי האוסרים, שמכיון שאנו מצווים להאמין בביאת המשיח בכל יום שיבוא, שכן "היום אם בקולו תשמעו" ו"מהרה יבנה המקדש" - אסור לקצור לפני העומר מן התורה בזה"ז. והרי מצות קצירת העומר קיימת גם כיום, אלא שמנועים אנו מלקיימה למעשה[3]. נמצא כל הקוצר לפני העומר מבטל את מצות "ראשית קצירכם" בידים, דמי נביא וידע אם עד ט"ז בניסן לא יבנה המקדש? ואין לומר, הא ביהמ"ק בחזקת שאינו בנוי. שכן חזקה (דחיים) על שמא מת (לשעבר) אמרינן, אך על שמא ימות (לעתיד) - לא אמרינן (גיטין כח סע"א). ובפרט שמצווים אנו לצפות לישועה בכל יום ויום, ואולי פתאום יבוא האדון אל היכלו.

ומעתה אם נבוא למנין - נמצא שבין האוסרים קצירה בזה"ז מן התורה, יש מבעלי התוספות והרמב"ם ורוב האחרונים, בעוד שרק אחד מהאחרונים מתיר בוודאות (הרש"ש) ואילו היתר מסתפקים בדבר. הלכך נראה שאין מקום להקל ולסמוך על הסברה שקצירה להפסד מותרת כשאיסור זה הוא מן התורה בזה"ז לרוב הפוסקים[4].

ד. מסקנה

סוף דבר, איני רואה דרך להתיר קצירת פסי בידוד לפני העומר אלא לפני הבאת שליש. וכהא דאיתא במשנה (מנחות עא ע"א) דקוצרין לשחת ולבהמות לפני הבאת שליש. אולם מהו שליש זה? הרמב"ם בפיה"מ והרע"ב (מנחות פ"י מ"ח) כתבו שהוא שליש אחרון. מאידך, בהלכותיו (תמידין ומוספין פ"ז הט"ו) סתם הרמב"ם וכתב:

תבואה שלא הביאה שליש - מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה.

ומסתימת דבריו משמע שליש ראשון, כבכל מקום אחר בש"ס. וכך נראה מסתימת דברי רש"י (מנחות עא ע"א במשנה) שהכוונה לשליש הראשון[5].