ספירת העומר בין השמשות וברכה בימים שלאחריה

א. פסק הטור (או"ח סי' תפט): "כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום ואינו נראה לר"י וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה".

ובאר הבית יוסף: "כתב בה"ג (הל' עצרת ל ע"ד) שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום. כן כתבו התוספות בפרק רבי ישמעאל (מנחות סו. ד"ה זכר) בשמו וכתבו שכן נראה מדתנו (שם עא.) מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר, אבל נראה לר"ת (ספר הישר חי"ד סי' תי) עיקר אידך סתמא דפרק ב' דמגילה (כ:) ומייתי לה בסוף פירקין (עב.) כל הלילה כשר לקצירת העומר ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא, ומפני כך העלה הרא"ש בסוף פסחים (סי' מא), והר"ן (ז.) והמרדכי (סי' תתג) בפרק ב' דמגילה שאם שכח ולא ספר בלילה יספור ביום בלא ברכה".

היינו, מחלוקת ראשונים היא האם היום כשר לספירה כלילה ועל כן אם לא ספר בלילה יכול לספור ביום ובברכה כמצותה, או שספירת היום אינה עולה לו והחסיר יום. לגבי ספירת העומר לא נאמר כך בפירוש וע"כ למדוהו מקציר העומר כל ראשון את שיטתו. ומסקנת השו"ע (או"ח סי' תפט ס"ז) שיספור ביום אבל ללא ברכה משום שספק ברכות לקולא.

ממשיך הטור: "כתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו. ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד. ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות וכ"כ הר"י".

ובאר הב"י: "וכתב עוד בה"ג (הל' מנחות קלג ע"ג) שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו. כן כתבו התוספות בשמו בפרק רבי ישמעאל (שם) וטעמו משום דבעינן תמימות והם כתבו עליו ותימה גדולה הוא ולא יתכן. וגם הרא"ש כתב בסוף פסחים (סי' מא) דאינו נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה. והר"ן כתב בסוף פרק ערבי פסחים (כח. דבור ראשון) בשם מר יהודאי (בח"ג שם) דמאן דלא מני עומר בלילא קמא לא מני בשאר לילותא [פירוש משום דבעינן תמימות אבל בשאר לילוותא] היכא דלא מני מאורתא מני מיממא ורב האי חולק ואומר דאי משום דבעינן תמימות שכח באחד מן הימים נמי חסר המנין ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום עכ"ל ומשמע דרבינו האי נמי לא איירי אלא בשכח בלילה ונזכר ביום אבל היכא דלא נזכר גם ביום אפשר דסבר שלא יברך עוד אלא שרבינו כתב שדעת רבינו האי כדעת ר"י ולר"י כיון דתליא טעמא דבכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא ודאי אפילו אם לא נזכר ביום נמי מברך בשאר לילות".

עולות לפנינו שלש דעות במי שהחסיר ספירת יום אחד, דעת בה"ג או רה"ג (בר"ן) שחסרון של יום אחד גורם שאינו מקיים מצות תמימות ולכן אינו מברך בימים הבאים. דעת רס"ג (בטור) או רב יהודאי גאון (בר"ן) שרק אם החסיר את היום הראשון אינו יכול לברך בשאר ימים, אבל אם החסיר בשאר ימים חוזר ומברך כשנזכר. ודעת רה"ג (בטור) ור"י בעל התוספות שמברך אפילו שכח יום אחד או יותר.

ומקור מחלוקתם הוא: האם כל יום מצות ספירה בו בפני עצמה וממילא חיסור יום אינו פוגע במצות יום אחר, או שבחיסור יום או היום הראשון פוגם במצות תמימות ולכן אינו מחוייב במצוה בימים הבאים ולא יברך.

ולהלכה נפסק (שו"ע או"ח סי' תפט ס"ח): "אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה". אמנם כ"ז אם לא ספר ביום אבל אם ספר ביום סופר בשאר הימים בברכה כדברי המשנה ברורה (סי' תפט ס"ק לד) על כך שהסופר ביום סופר בלא ברכה – "דיש לחוש לדעת הפוסקים דאין זמן ספירה אלא בלילה וכשמברך ביום הוא לבטלה. מיהו מכאן ולהבא סופר בכל לילה בברכה ולא הוי כדילג יום אחד לגמרי שאינו סופר עוד בברכה".

ונראה שהסופר ביום ממשיך בשאר ימים בברכה משני צדדים: אם לשיטת בה"ג ספירת יום עולה לו משום תמימות, אם לשיטת ר"י אמנם ספירת יום אינה עולה לו לאותו יום אבל היום הבא הוא מצוה בפנ"ע וע"כ יכול לברך עליה.

ב. כתב בתרומת הדשן (סי' לז) והתשובה הובאה בחלקה בב"י (סי' תפט):

"שאלה: אם ספק לאחד, אם ספר לילה אחת או לאו, האיך יעשה מכאן ואילך, יספור בברכה או לאו?

"תשובה: יראה דיספור בברכה מכאן והלאה, ולא מבעיא אם נזכר ספיקתו ביום ההוא, שאז ודאי צריך לספור ביום בלא ברכה, מתוך הספק, ושוב יספור בשאר הלילות בברכה. והכי נהגינן אפילו בודאי שכח בלילה לספור, וסופר ביום בלא ברכה, סופר שוב בברכה, דמיקרי שפיר תמימות, הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי, אלא אפילו אם לא נזכר הספק עד לילה השנייה, אעפ"כ סופר בברכה מתוך הספק, ואע"ג דבודאי שכח יום אחד כו', נהגינן כבה"ג דכתב, שכח יום אחד שוב אינו סופר, פי' בברכה, דבלא ברכה מאי נפקא מינה, ודלא כתוס' במנחות פ' ר' ישמעאל (דף סו ע"א) דכתבו, דאין נראה, ולא יתכן פסק הלכות גדולות. ודלא כאשירי נמי דכתב שילהי פסחים בשם ר"י, דכל לילה מצוה בפני עצמה, ואם לא ספר באחת, מצוה לספר באחרות, מ"מ אע"ג דלא נהגינן כוותייהו בודאי לא ספר כבה"ג, בספק מצינו למיסמך עלייהו (=ע"כ בב"י). דמצאתי בספר א"ז הגדול דראבי"ה סבר, דספירה בזמן הזה דאורייתא, ופסק מתוך כך, דהבעיות דלא איפשיטא בתלמודא אזלינן בה לחומרא לגבי ספירה, וצריך לחזור ולספור כמו גבי ספק אמר אמת ויציב, ספק לא אמר, חוזר משום דאורייתא היא, כל זה כתב ראבי"ה. וא"כ בנ"ד נמי, מצוה הוא לספור מתוך הספק, שלא ספר הלילה שעבר, ואע"ג דהתוס' במנחות, ואשירי בשם ר"י דלעיל, פליגי בהדיא בהא, וסבירא להו דספירה בזמן הזה, אינו אלא מדרבנן, זכר למקדש, הא אינהו נמי סבירא, דכל לילה מצוה בפני עצמה, וא"כ שפיר סופר בברכה, ומי מזקיקני דבהא ניזול בתרייהו ולא בהא, ולדקדק כולי האי, מאחר דכתבו הגאונים דהזכרת השם בברכה לבטלה, אינו אלא מדרבנן".

עולים מן התשובה שני טעמים עיקריים להמשיך ולספור בברכה. ראשית: שאע"פ שאם שכח יום אחד סופר בשאר הימים בלא ברכה כשיטת בה"ג, בספק ספר נראה לו לפסוק כשיטת ר"י שכל יום מצוה בפנ"ע. (וכן הובא בב"י). ועוד מכיון שהראבי"ה סבר שחובת הספירה בימינו מן התורה בכל ספק הולכים לחומרא וחוזרים וסופרים בברכה. ומוסיף שהגאונים סברו שהזכרת השם בברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן.

ג. בביאור הגר"א העיר על הטעם השני: "אבל אם. די"א דספירה בזה"ז דאורייתא כנ"ל ואמרי' בפ"ג דברכות ספק אמר אמת ויציב כו' ואע"ג דתוס' במנחות ורא"ש ס"ל שהוא דרבנן מ"מ כ' דאף בודאי לא ספר שסופר בשאר לילות דכל לילה מצוה בפ"ע. וכ"ז לדעת הפוסקים דבספק דאורייתא מברך ועמ"ש בס"ס (תל"ה) [תרפ"ח]* וע' סי' ס"ז ומש"ש וצ"ע".

נראה מדברי הגר"א שטעמו השני של תרוה"ד יש בו צד הנתון למחלוקת, האם בספק מצוה מן התורה שצריך לחזור ולעשותה האם גם רשאי לברך עליה. ולכן הב"י השמיט חלק זה של התשובה. נראה שהב"י קיבל את טעמו הראשון כעיקרי שרוב הראשונים לא סברו כבה"ג, וע"כ אף שבהחסיר יום נוהגים כבה"ג בכל ספק אנו נוטים לדעת רוב הראשונים.

וניתן לומר (אע"פ שלא נזכר כן בפירוש) שתרוה"ד סומך בעצם על ספק ספיקא.

כך כתב בשו"ע הגר"ז (סי' תפט סכ"ה) בביאור דברי תרוה"ד: "וכל זה כשברי לו שלא ספר בלילה אחד אבל אם הוא מסופק בדבר אף שלא ספר למחר ביום יספור בשאר לילות בברכה דכיון שיש להסתפק שמא ספר בלילה, ויש להסתפק גם כן שמא כהאומרים שכל לילה ולילה היא מצוה בפני עצמה ואינן תלויות זה בזה נמצא שיש כאן ספק ספיקא להחמיר להצריך ברכה וספירה בשאר הלילות, וכן בכל מקום שנתבאר שצריך לחזור ולספור בלא ברכה מחמת הספק שיש בספירה הראשונה אם לא חזר וספר יספור בשאר הלילות בברכה".

היינו בשו"ע הגר"ז אינו מסתמך ביצירת הס"ס על דעת הראבי"ה אלא על עצם הספק שלו אם ספר ועל הספק אם הלכה כר"י. ומבין שזו דעתו של תרוה"ד.

עפ"י דברי תרוה"ד ושו"ע הגר"ז נראה לדון בשאלה שלפנינו. אף בה שני ספיקות: בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה וע"כ ספק אם יצא י"ח ספירת היום וממשיך לספור בברכה, ואף אם לא יצא בו ספק לחומרא אם הלכה כר"י ולפי"ז ממשיך לברך בלילות הבאים.

ד. בשערי תשובה (ס"ק כ) הביא: "עבה"ט ועיין בבית דוד (או"ח סי' רסח) שכתב אם נזכר בסוף היום בה"ש ומנה אז בלא ברכה ימנה שאר הימים בלא ברכה דליכא ס"ס גמור, ובבר"י גמגם בזה קצת ע"ש".

בשו"ת בית דוד כתב שהספק של בין השמשות אינו ספק גמור משום שאף אם נאמר שהוא יום הרי לפי ר"י בספירת יום אינו מקיים את המצוה. בברכ"י כאמור בשע"ת השיג על דברי הבית דוד. וכתב על כך הרב אביטן (מהדיר הברכ"י, הערה לז): "רבינו רומז כאן לדיון בעיקר הדבר אם לברך בספק ספיקא, ובמחב"ר סי' ז' ובעין זוכר מע' ס' אות ל"ג כתב קצת בזה. ע"ש. ושוב ראיתי כי בספר דברי מרדכי לר"מ כרמי בהשגותיו על מחב"ר שם סו"ס ז' כתב שמדברי רבינו כאן בברכ"י נראה שדעתו לדינא שבס"ס יש לברך. ע"ש. וגם אם דבריו נכונים עכ"פ הרי במחב"ר ובעין זוכר שם נראה שדעת רבינו שאין לברך בס"ס, דכיון שבדבר שנוי במחלוקת שבנו לכללין דספק ברכות להקל. ע"ש. ואולי מטעם זה כתבו מהר"א פינסו ומהר"ם אזולאי נכדו של רבינו כאן בזכרון משה שבכהאי גוונא שמנה בבין השמשות ימנה בשאר ימים בלא ברכה. ואולם לענ"ד הקלושה לא היא, דהכא במחב"ר אות ז' כתב שבספק פלוגתא הו"ל כספק אם ספר, ויכול לספור בשאר ימים בברכה. והרי בספק ספר הטעם שבשאר ימים סופר בברכה הוא משום ס"ס, ספק ספר, וספק שמא הלכה כהסוברים שכל יום הוא מצוה בפע"צ. הרי שכאן בספירת העומר לא אמרינן דמספק הדרינן לכללין דסב"ל. והטעם הנכון בזה לענ"ד כבר כתבתי בהערותי למחב"ר סי' ז' דרבינו ס"ל לדינא כהכפתור ופרח שהביא הרדב"ז דכל שהוא מחלוקת בעיקר המצוה לא אמרינן סב"ל. עש"ב. וכן מוכח מלשון הרמב"ם בפאר הדור סי' ק"ו. אכן לפי תרגומו של ר"י בלאו, מובא בהערות הרב המהדיר בפאר הדור שם הערה , אין ראיה משם. ע"ש. [וראה עוד להלן סי' תרמ"ג סוף אות א']. והדברים עתיקים. וא"כ הוא הדין נמי הכא בנדון דידן. ועיין בשרשי הדברים ודוק".

נראה איפוא שדעת הרב חיד"א שאם ספר בבין השמשות עבור היום היוצא, ממשיך וסופר בימים הבאים בברכה.

ה. עסק בשאלה זו בהרחבה בשו"ת בית שלמה (סקאלא, או"ח סי' קב) ומהפך בצדדי הספק ספיקא ומסיק: "וידוע כמה נפיש חיליה דהאי אילנא רבה, בעל תרומת הדשן ז"ל לסמוך עליו בלי פקפוק. ולטעמו דספירת דיממא מקרי תמימות לכולי עלמא, א"כ שפיר בדינא דנידון דידן שספר בין השמשות שוב איכא ספק ספיקא מעליא, כמו בספק אם דילג יום אחד, ויש לספור בשאר ימים בברכה. ועוד דכפי הנראה מלשון התרומת הדשן, הא דכתב בספק אם דילג יום אחד דיספור בשאר ימים בברכה, לאו מטעם ספק ספיקא לחוד הוא, אלא משום דמעיקר הדין דעת בה"ג דאם דילג יום אחד מפסיד ספירות שאר הימים, משום דבעינן תמימות, דעת יחידאה היא. וכל הקדמונים חלקו עליו, והתוס' (מנחות סו, סוף ד"ה זכר) דחו דעתו לגמרי שכתבו על דברי בה"ג ותימה גדולה הוא ולא יתכן, ע"ש. א"כ מצד שורת הדין, לא היה לנו לחוש לדעת בה"ג כלל. ואף אם דילג ספירת יום אחד לגמרי, היה לנו להורות דיספור אחר כך בברכה, רק כיון שנתפשט המנהג לחוש לדברי בה"ג ולספור אחר כך בלא ברכה, אין לשנות המנהג. ומשום כך אם יש ספק אם דילג, כיון שאין בזה מנהג, יש לנו לסמוך אכל הקדמונים, דלא כבה"ג, ולספור אחר כך בברכה ע"ש בתרומת הדשן. וא"כ גם בנידון דידן בספר בין השמשות אף שאין כאן ספק ספיקא מעליא כמו שכתבתי למעלה, אעפ"כ יש לספור אחר כך בברכה מטעם הנ"ל".

ומוסיף טעם נוסף להתיר: "אלא דנראה דהדרכי משה לטעמיה אזיל, דפסק בהג"ה ש"ע (ח"מ סי' כה) כדברי מהרי"ק, דהא דהולכין אחר רבים בכל מקום באיסורין, אפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד, אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו, הואיל והם מסכימים לענין הדין, מקרי רבים, ואזלינן בתרייהו ע"ש. ולא אמרינן כמו שכתב הש"ך שם, דשמא בזה עיקר כאותו פוסק דמחמיר, ובאידך מלתא העיקר כפוסק השני דמחמיר. סבירא להו למהרי"ק ורמ"א דלא אמרינן הכי, דמ"מ כיון דבין למר ובין למר שרי, מקרי רבים. ולא נקטינן חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר, אף באיסורי דאורייתא, מכל שכן היכא דכל הפוסקים מסכימים להתיר, אף שמחולקים בטעם ההיתר, לא נקטינן חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר, כיון דנדון זה שאנו דנין עליו מותר לכולי עלמא. וזה נראה בכוונת הדרכי משה ביו"ד (סי' נד) לענין יתיר חוליא. ומ"מ בדרבנן, שגם הש"ך הסכים שם ביו"ד וח"מ, דמקרי רוב אף שאין מסכימים מטעם אחד, וע"ש בש"ך (סוף סי' רמב), ובספר תקפו כהן שם, א"כ לענין חשש ברכה שאינה צריכה שאינו רק חשש איסור דרבנן, כמו שהסכימו כל הפוסקים, א"כ משום הכי אתי שפיר הך דינא. דאם לא ספר בלילה וספר ביום בלא ברכה, דיספור מאז והלאה בברכה, כיון דדינא הכי בין לבה"ג בין להתוס', דלבה"ג ספירה דיממא הוי ספירה, ולתוס' אף אם דילג ולא ספר יום אחד, שפיר הוי ספירה דאחר כך ספירה מעליא, משום הכי יכול לברך שפיר אחר כך על סמך ספירת היום, כיון דעכשיו בין לבה"ג בין להתוס' יכול לברך, לא ניקוט חומרא דבה"ג וחומרא דתוס' להחמיר בדרבנן. וזה טעם נכון נוסף, על טעמי התרומת הדשן והפרי חדש, וכיון שבאם ספר ודאי ביום, יוכל לברך אחר כך בלילה אליבא דכולי עלמא, א"כ בנידון דידן שספר בין השמשות שפיר יברך גם כן אח"כ מטעם ספק ספיקא. דשמא בין השמשות יממא הוא, וספר ביום, ולכולי עלמא יברך אחר כך, ואי תמצי לומר לילא הוא, שמא קיי"ל כהתוס' דאף אם דילג יום אחד לגמרי ולא ספר, יכול לברך אחר כך ולספור כנלע"ד".

וראיתי בשו"ת יחווה דעת (ח"א סי' כג) שהוסיף לספקות, שהזמן הקרוי אצלנו בין השמשות הוא דוקא לפי הגאונים אבל לפי ר"ת הוא יום גמור. ואע"פ שאנו נוהגים כגאונים יש להוסיף ספק זה להחמיר שיצא ידי ספירה בבין השמשות לפי בה"ג, ויכול להמשיך ולספור בברכה.

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' נז) דן בשאלה דומה (לגבי שכח וחזר וספר בזמן ר"ת) והביא את תשובת בית שלמה להמשיך בברכה וכנגדו את תשובת מהרי"א הלוי (סי' קנה*) שפסק שלא ימשיך בברכה.

ו. בספר ברכת ה' (ח"א פ"ב ס"ט לגר"מ משה לוי זצ"ל) כתב: "ענין שיש בו שני ספיקות לחייב לברך, יש אומרים שצריך לברך ואין אומרים בזה ספק ברכות להקל. ויש אומרים שאפילו אם יש באותו עניין מאה ספיקות לחייב לברך הרי הם נחשבים לספק אחד, ואין לברך מפני שספק ברכות להקל". והמשיך שאין חילוק מחמת מה הספיקות האם מחמת מחלוקת הפוסקים או מחמת המציאות וכד'. וסיים שנהגו לפסוק כדעה האחרונה שאין לברך. ואעפ"כ בהלכה הבאה ציין שאם השו"ע פסק לברך יש לפוסקים עפ"י המחבר (יוצאי ספרד) לפסוק כמותו.

כמקור הביא את השדי חמד (מערכת ברכות סימן א כלל יח אות י) אולם המעיין שם ימצא שדוקא לגבי הספק שלפנינו סובר שיש להמשיך ולברך. וז"ל שם: "במה שנחלקו הפוסקים אי בדאיכא ס"ס לברך לא אמרינן ספק ברכות להקל או לא שנא, מבואר בדברי רבנן בתראי דנקטי ואזלי בשיפולי גלימא דמרן מוהרד"פ בס' מכתם לדוד (=ר"ד פראדו) בחא"ח סי' ג' דכל שאתה מרבה ספקי ספיקות זה כלל גדול סב"ל זולת היכא דאיכא בהדי הס"ס חד ספקא דדילמא הוי דאורייתא בהא אזלינן לחומרא דהוי ספק דאורייתא דאזלינן לחומרא ובהא לא חיישינן משום לא תשא אפילו למ"ד דגם כשמזכיר ש"ש דרך ברכה איכא ל"ת מ"מ ע"י ס"ס הותר איסור ל"ת כמו כל איסורין שבתורה. וה"ט דהתה"ד גבי ספירת העומר שהביא דבריו מרן הב"י בסי' תפ"ט אילו תוד"ק". ומביא כמה אחרונים שהלכו בדרכו.

וע"כ נראה שאע"פ שיש כמה אחרונים שסברו שלא ישוב ויספור בברכה – למעשה ינהג כתרוה"ד, ויחזור ויברך בימים הבאים.

מסקנה

אם שכח לספור בלילה וביום שלאחריו, וספר בבין השמשות עבור היום היוצא, בימים הבאים ממשיך וסופר בברכה.