האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא

א. מקור המנהג

בימים אלו של ספירת העומר אנו נוהגים מנהגי אבלות: אין מסתפרים ומתגלחים, אין חתונות וכו', ומנהגי אבלות אלו מתקשרים לנו עם תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת. הגמ' ביבמות (סב ע"ב) מסבירה מדוע מתו תלמידי ר"ע - "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה".

ב. רבי עקיבא המחנך לאהבת הזולת

גמ' זו,  קשה מאד להבינה, כיצד ייתכן שדוקא תלמידי ר"ע היו אלו שנכשלו ב "ולא נהגו כבוד זה בזה", הרי ר"ע הוא שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", והוא אשר דיבר על "חביב אדם שנברא בצלם... חביבין ישראל" (אבות פ"ג מי"ד), והוא אשר אזר אומץ לדרוש את אשר לא העזו לדרוש לפניו ש"את ד' אלוקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב ע"ב).

ואם כן קשה עד מאוד להבין כיצד דווקא תלמידיו של גדול המחנכים לאהבת הזולת נכשלו בדבר זה עצמו, בזלזול בכבוד חבריהם.

ג. ההסבר ההיסטורי למותם של תלמיד רבי עקיבא

באיגרת שרירא גאון (א, א) נאמר[1]:

"והיה השמד על התלמידים של רבי עקיבא".

 וצריך לבאר מדוע השמד מכוון דווקא כנגד תלמידי ר"ע, הרי מדובר בתקופה של גזירות כלליות כלפי כל העם - תקופת מרד בר-כוכבא.

וניתן להסיק מכאן שבאותה תקופה היה ר"ע בעל השפעה גדולה בין חכמי הדור וכידוע תמך בבר-כוכבא, וכפי שאומר הרמב"ם שרוב החכמים באותו הדור הסכימו אתו[2], אז מן הסתם תלמידיו היו הראשונים והחלוצים לפני המחנה בהתגייסות למערכה. וא"כ כאשר הרומאים ניצחו, ההרג שהם טבחו ביהודים (ואשר ע"פ ההיסטוריונים עלה על כמות הנטבחים בזמן החורבן) כוון תחילה ובמלוא העוצמה בעיקר כלפי תלמידי ר"ע שבוודאי תפסו חלק בהובלת המרד והנהגתו. וכעת מובנים דברי איגרת רב שרירא גאון שהגזירה הייתה כנגד תלמידי ר"ע, כי עיקר ההשמדה כנראה כוונה כלפיהם.

בגמ' (ברכות ס ע"ב) נאמר "אומר שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", ומביאה הגמ' סיפור תמוה ביותר שלכאורה אין אפשרות להבינו כפשוטו. מסופר בגמ' שפעם אחת הגיע ר"ע לעיר מסוימת וביקש ללון בה עם תלמידיו, ולא מצאו אכסניא באותה העיר ויצאו ממנה והלכו ללון בשדה והיו אתם חמור, תרנגול ונר. באה הרוח וכיבתה את הנר, חתול טרף את התרנגול ואריה טרף את החמור. באותו לילה בא גייס על העיר ופגע בה קשה, ור"ע ותלמידיו שישנו בשדה, בחושך כי הנר כבה וללא רעש התרנגול והחמור שנטרפו, ניצלו מכיוון שאיש לא העלה בדעתו שיש נפש חיה בשדות השוממים.

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה אומר שגמ' זו תמוהה מאוד. וכי ייתכן שיהודים לא יכניסו לביתם אורחים, ולא יתנו להם אכסניה? יתירה מזאת, לא הניחו לר"ע ולתלמידיו להשאר בעיר עד שהוא נאלץ ללון בלילה בשדה הפתוח. וכי חזר על עצמו המקרה של פילגש בגבעה? אין זה מסתבר גם אילו היה מדובר בסתם אדם מישראל אך וודאי שאין זה מובן כאשר מדובר ברבי עקיבא, מגדולי התנאים. הרב צבי יהודה זצ"ל מבאר שהדבר היה בזמן מלחמת בר-כוכבא, כאשר גברה ידם של הרומאים והם החלו לחפש את מנהיגי המרד ובראשם ר"ע ותלמידיו. מן הסתם במצבים כאלו הם התחילו לחפש בכל מקום ולתור אחר עיקבות וסימנים, ואם מצאו עיר שבה מתחבא מי שמבוקש על ידם - וודאי הענישו מיד את כל יושביה של העיר אשר החביאוהו[3]. כאשר הגיע ר"ע לאותה עיר, חששו יושביה שמא בעקבותיו יגיעו הבולשים הרומאים ואז תיענש העיר כולה. לכן ר"ע החליט מעצמו שאין לסכן את כל העיר, והלך לישון בשדה. מתברר שאכן החשש היה רציני ובאמת בעיקבות העקבות הגיע גייס עונשין רומאי ובגלל שר"ע הלך לשדות ניצל הוא ותלמידיו אולי אף ניצלה העיר.

מכאן שבאותה תקופה התנהל מירדף אחרי ר"ע ותלמידיו, וזה מה שמספרת איגרת רב שרירא גאון ש"הוה שמצא בתלמידי ר"ע[4]".

לאור הנ"ל אפשר להבין את המנהג המובא בטור (או"ח סי' שצג אות ד וכן בשו"ע שם) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה אחרי השקיעה בימי הספירה. ואין מנהג זה כמנהג איסור מלאכה בחנוכה בזמן שהנרות דולקין אלא מסביר הטור, שהטעם הוא מכיוון שבזמן זה הובאו תלמידי ר"ע לקבורה "ובטלו העם ממלאכה". נשאלת השאלה מדוע הם הובאו לקבורה דווקה בערב ולא ביום? אלא שתלמידי ר"ע אלו שהובאו לקבורה נפלו במרד בר- כוכבא  והרומאים אסרו לקוברם, וכאשר הצליחו להסתיר מעיני הרומאים גופות חללים היו קוברים אותם בערב מבלי שיראו זאת הרומאים[5]. זה מתבאר מדברי הגמ' (ברכות מח ע"ב) שברכת "הטוב והמטיב" שבברכת המזון, נתקנה על שניתנו הרוגי בית"ר לקבורה; והרוגי בית"ר אלו הרוגי מלחמת בר- כוכבא.

ד. השמטת ארועי המרד מפחד הגויים

כל המקורות הללו מצטרפים יחד לתמונה שלימה על אשר אירע באותה תקופה. אך זה אינו מפורש בגמ', ולכן  רק באיגרת רב שרירא גאון נזכר "והוה שמצא". בירושלמי[6] ניתן למצוא יותר פרטים על ר"ע ובר- כוכבא, אך בבבלי כמעט ואין זכר לכך מלבד האזכור במסכת סנהדרין לוויכוח שהיה בין ר"ע וחכמים בנושא זה. ידוע לנו שישנם כמה מקומות בתלמוד בהם השמיטו עניינים היסטורים מיוחדים וזאת מתוך צנזורה עצמית על-מנת שלא להרגיז את הגויים, שלא יאמרו שהיהודים מתקוממים. יוצא א"כ, שחז"ל לא רצו או חששו לספר לנו על הפרשה הזאת נוראת ההוד של השתתפות תלמידי ר"ע במלחמת בר- כוכבא[7].

ה. לא נהגו כבוד זה בזה

נראה לבאר הסבר חדש לדברי הגמ' שתלמידי ר"ע "לא נהגו כבוד זה בזה". יש לנו בהלכה הלכות כבוד הנוגעות ביחס לרב, לחבר ולתלמיד: והדרת פני זקן מתייחס למי שקנה חכמה, קדימויות הכהן וקדושתו וכו'. כאשר נכנסים לבית צריכים לקדם ולהקדים את הקשיש יותר או את התלמיד חכם יותר. והנה אומרת הגמ' בברכות (מו ע"ב): "תנו רבנן: אין מכבדין - לא בדרכים, ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות". בכניסה או ביציאה מהבית, בחיים השלווים והרגילים, יש מקום לדיני הכבוד, אבל בדרך כאשר האדם ממהר לביצוע תפקידו, אם הוא הולך בדרכו ולפניו צועד זקן באיטיות, אינו יכול להרשות עצמו להאט את צעדיו ולא לעקפו משום "והדרת פני זקן". כן הוא בגשרים, אדם הנמצא בתפקיד אינו יכול להמתין ולהקדים את כל הראויים כיבוד, לכן אומרת הגמ' "אין מכבדין בדרכים והגשרים" - שם אין לדרוש זאת ממנו. לפעמים כאשר מזדמן מפקד צעיר ולו חיילים המבוגרים ומכובדים ממנו (דבר שמזדמן לרוב בשירות מילואים), אין הוא יכול בזמן הפקודות וההוראות לעסוק בעיניי כבוד, הוא נמצא כעת בתפקיד והוא צריך לבצע את הפקודה כראוי מבלי לעשות חשבונות מי הם הנמצאים בפניו.

הגמ' ביבמות (שם) מסבירה שתלמידי ר"ע נפלו מפני "שלא נהגו כבוד זה בזה" - ויש לפרש בפירוש פשוט אך שונה לגמרי ממה שהורגלנו. חז"ל רמזו לנו מה קרה לתלמידי ר"ע, הם היו בדרכים ובגשרים, הם היו פרטיזנים ביערות. הם לא לחמו במלחמה סדירה של צבא מאורגן שיש לו כמויות של נשק אלא כדרך שלחמו הפרטיזנים, בהפתעות בדרך לא מסודרת, עושים גשר ומארב מאחוריו וכדו'. תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה כי הם היו באותה עת במצבים בהם ענייני הכבוד אינם קיימים כלל.  כך רמזו לנו חז"ל מה קרה לתלמידי ר"ע, ובגלל שחששו מהגויים השולטים באותה העת הם צנזרו את דבריהם ולא רצו לספר במפורש שתלמידי ר"ע מתו מפני שלחמו במלחמת בר- כוכבא ובכל המאבקים נגד הכובש הרומאי אלא  רק רמזו לנו בדרך זו את אשר אירע להם.

לפי זה נפתרת השאלה ששאלנו בפתיחת הדברים: מה קרה לתלמידי ר"ע? כיצד דווקא הם מזלזלים האחד בכבוד חברו? התשובה א"כ שאכן אין הדבר כך ומן הסתם אף הם בחיי היום יום שלהם התנהגו כפי שחינכם רבם שהקפידו בכבוד חברם, אבל כאשר נאלצו להיות במצבים מיוחדים בתנאי מלחמה אזי הם התנהגו בהתאם למצבם.